"המצליחניות ב'ליידי גלובס' אף פעם לא יגידו מה באמת קורה להן"

לפני שלוש שנים היא התמוטטה באמצע העבודה. היא הייתה אז סמנכ"לית בסטארט-אפ לינווייט, שמתמחה בפתרונות קוד פתוח לעסקים, עבדה מול משרדי הפרסום והכינה את התוכנית העסקית. כבכל יום, היא הייתה עסוקה בהזנקת חברת ההזנק, עד לרגע שבו החלה לפרכס. עמיתיה התקשרו למד"א, והיא הובהלה לבית החולים איכילוב, היישר למחלקת טיפול נמרץ.

משקלה היה אז 46 ק"ג, הרבה מתחת למשקל הרצוי לאישה בגובה 1.70 מטר. בדיקה הראתה שהחלבון בגופה השתחרר משכבת השריר ונמצא כבר בשתן, מה שאמר שהלב שלה בחשיפה, ושהיא עלולה לקבל התקף לב. הוריה, שהגיעו לבית החולים, נאלצו להתמודד עם העובדה שבתם, בעצמה אם לשני ילדים קטנים, סובלת מהפרעת אכילה קשה.

"אמא שלי פרצה בבכי כשהרימה את השמיכה בבית החולים וראתה עור ועצמות. הצלעות שלי בלטו, נראית כמו מוזלמנית", מספרת אסתר ליברזון נמר. "כשהרופא חזר עם הטופס, שבו היה כתוב אנורקסיה נרבוזיס קריטיקל סטייג', אבא שלי אמר, 'אסתרי, את צריכה לקבל החלטה'. הוא ידע שאני פריקית של שליטה ושאם יגידו לי משהו זה לא יעזור.רק אם אקבל את ההחלטה בעצמי, משהו ישתנה.

"החלטתי לטפל בעצמי רק אחרי שירדתי עוד במשקל, והגעתי ל-40 ק"ג. לא התעלפתי כמו ביום שבו הובהלתי לבית החולים, אבל הייתי חלשה, ולכן ביקשתי מאמא שלי שתיקח אותי לשם. רציתי למות, אמרתי טוב מותי מחיי. על העולם ירד מסך שחור, השיניים כואבות, החניכיים כואבות, הגבות והריסים נושרים, השיער נושר. החוליות בולטות כמו דינוזאור. קר לך כל הזמן, את רועדת, יש לך כתמים סגולים, כי כל מכה קטנה משאירה לך כתם.

"אצלי גם המחלה נצבעה בצבעי שחור ולבן. לא רציתי להתאשפז לטיפול יום, ידעתי שאני צריכה להתאשפז במחלקה סגורה. היו לי ילדים בבית, אז אמרתי להורים שלי שאני צריכה את עזרתם, הודעתי לגרוש שלי, באתי לבוס שלי ואמרתי, אני צריכה את הגיבוי שלך, אני מתאשפזת".

היא שהתה במחלקה הסגורה 4 חודשים. רוב המיטות סביבה היו מאוכלסות בנערות, אבל ליברזון, 36, מציינת שהיו גם אישה בשנות ה-40 ומישהי בת 60. "אלה היו נשים שסחבו איתן כאבים גדולים. כל אחת הייתה מופלאה, חכמה, אינטליגנטית, אבל משהו בפנים היה מאוד ריק".