הנקראות ביותר

העיתונאי שחשף את שקרי תעשיית הטבק מציב את אדלסון על הכוונת

בראיון לרגל הגעתו לכנס ת"א הראשון לתקשורת, העיתונאי לואל ברגמן, מהתחקירנים הבולטים בני זמננו, מסביר מדוע כיום קשה יותר לעיתונות להשפיע, וחושף כי התחקיר שהוא עובד עליו כעת עוסק באיל הון שלדון אדלסון

לואל ברגמן / צילום: יחצ
לואל ברגמן / צילום: יחצ

"אובססיבי", עונה לואל ברגמן לשאלה הפשוטה "מה שלומך?". "כמו כל אחד בתעשיית החדשות", הוא ממשיך בחיוך. הוא מנסה לחשוב מה חשוב להגיד למראיין ישראלי לקראת בואו לארץ, להשתתף בכנס תל-אביב הראשון לתקשורת, שיתקיים ביום חמישי הבא באוניברסיטת תל-אביב, ובמקביל, ראשו טרוד באחד התחקירים שעליהם הוא עובד בימים אלה. במהרה מתברר שהאדם שעומד במרכז אותו תחקיר, שעליו אמון ברגמן כמפיק "פרונטליין", תוכנית התחקירים של רשת PBS הציבורית, עשוי לעניין מאוד גם את הקורא הישראלי - איל ההון שלדון אדלסון.

פרופ' ברגמן, ראש התוכנית לעיתונות חוקרת באוניברסיטת ברקלי, הוא אחד העיתונאים המעוטרים בתקופתנו. בין היתר זכה בפרס פוליצר עבור עבודתו ב"ניו-יורק טיימס", במספר פרסי פיבודי, והוא מחזיק בפרסי אמי על עבודתו כמפיק תחקירים בטלוויזיה, בעיקר בתוכנית התחקירים "60 דקות" ברשת CBS.

שמו של ברגמן זכה לתהודה בינלאומית לאחר שבשנת 1995 חשף את שקריה של תעשיית הטבק האמריקאית בתחקיר מהדהד. המסע בדרך לחשיפה שהתבססה על עדותו של עובד לשעבר בענף, שכוחות הון ניסו שוב ושוב להשתיקו, הפך לסרט "המקור" (1999), שזכה למועמדות לאוסקר. "אתה עשוי לחשוב שאני אל פצ'ינו, אבל אני לא", הוא מבהיר, כשהוא מתייחס לשחקן שגילם אותו באותו סרט.

- כולם הופתעו ש"ספוטלייט", גם הוא סרט שמבוסס על תחקיר עיתונאי, זכה באוסקר השנה. מתברר שלמרות הקינה על מצב העיתונות, עדיין יש רומנטיזציה סביב התחקירים העיתונאיים.

"אנחנו נארח בקרוב את יוצרי הסרט במסגרת התוכנית שלנו בברקלי, ופגשתי גם את האנשים שעומדים מאחורי התחקיר (של הבוסטון גלוב, אשר חשף התעללות מינית בילדים בכנסייה הקתולית - ל"א). ההצלחה של הסרט קשורה ישירות לכך שהתוכן הוא המלך עכשיו באמריקה".

לדבריו, "מאז התמוטטות מודל הפרסום בעיתונות, כולם חזו שזה יגבה מחיר מרמת הדיווח, אך למעשה העיתונות החוקרת - כמו 'ספוטלייט' - בארה"ב וברחבי העולם רק הולכת ומשגשגת. יש עידן חדש של שיתוף-פעולה ברמות שונות בין ארגוני חדשות ומו"לים ברחבי העולם, כדי לייצר עיתונות מעמיקה ולהתחיל לפנות לטבע הבינלאומי של נושאים רבים".

- ומה בדבר הקושי לפרסם דברים מקומיים, אם אתה לא עיתונאי שמגובה במערכות בינלאומיות, האם הוא לא גדול מאי-פעם?

"משיחותיי עם עיתונאים ישראליים, אני מבין שבישראל אפשר להרים סיפור עיתונאי חשוב, ולאף אחד לא יהיה אכפת. אם אין אווירה פוליטית מתאימה לתת מקום לתחקירים עיתונאיים, אתה גם יכול לצפות שתיאלץ לשאת בתוצאות. זה קרה לי כשעסקתי בכוח של חברות פרטיות. בארה"ב קל יותר לחשוף דברים כמו מסמכי הפנטגון, ענייני ביטחון המדינה ודברים על הממשל, מאשר לחשוף נושאים הקשורים להון הפרטי. זה הקושי האמיתי".

- למה?

"יש בארה"ב הגנות חוקיות על כתבים, מקורותיהם והמידע החסוי שנמצא בידיהם, אך הן משתנות בין מדינה למדינה. לדוגמה, בקליפורניה יש הגנה טובה, אך במסצ'וסטס לא. ההגנות האלה טובות מאוד אם אתה יכול להראות שלחשיפה שלך יש קשר לעניינים שלטוניים. קשה הרבה יותר לקבל את ההגנות כשמדובר באדם ובחברה פרטית.

"בקריירה שלי צילמתי גנגסטרים, מאפיונרים, טרוריסטים מהחיזבאללה ואחרים, אבל מעולם לא קיבלתי גישה לתוך המתרחש ברשימת החברות בפורצ'ן 500. וזה מה שהצלחנו לעשות בסיפור הטבק. ג'פרי וויגנד, האדם שעבד בחברת הטבק, היה חתום על סעיף שמחייב חשאיות והסתכן בתביעת ענק. כשהגיעו אליי המסמכים על חברת הטבק, לא הצלחתי למצוא מומחה שיפרש אותם, כי כולם עבדו בחברות הללו בעבר, והם חתומים על הסעיפים הללו. בסוף גיליתי שגם אני, כעובד CBS באותה תקופה, חתום על סעיף שאוסר עליי לומר דברים רעים על החברה. הסעיפים האלה הופכים את הכוח הפרטי לקשה לגישה".

- איזה תחום קשה במיוחד?

"מצאתי בזמנו שענף הטבק קשה במיוחד, אבל גיליתי שזה קשה הרבה יותר אם אתה מנסה לעשות סיפור על מי שעוסקים בתעשיית ההימורים החוקיים".

"תחקירנות היא פרימיום"

בשנת 1975 פרסם ברגמן במגזין "פנטהאוז" תחקיר שעסק במרוו אדלסון, מפיק טלוויזיה ובעלים של אתרי נופש בין היתר בלאס וגאס, וקשריו עם המאפיה. "אחרי הפרסום הם הגישו נגדי תביעה על השמצה בגובה 552 מיליון דולר שנמשכה 10 שנים ובסופו של דבר לא שילמנו דבר", הוא מספר. "לפני 4 שנים, לפני מותו, הוא הודה בראיון ל'וואניטי פייר' שהוא סגר דברים בלחיצת יד עם המאפיה. הם לא זכו בתביעה, אבל הם היו מוכנים לשלם מאות מיליונים כדי שיפסיקו לכתוב עליהם".

- האיומים בתביעה ומעטה החשאיות, זה מה שמושך אותך דווקא לתעשייה הזו?

"אלה הדברים שמושכים אותי לכל סיפור. ככתבים חוקרים אנחנו מאמינים שחשיפת האופן שבו דברים עובדים, תשנה אותם. ואתה מוכן לשאת בעובדה שזה לא בהכרח יקרה. בשנת 98' דנו ב'פרונטליין' וב'ניו-יורק טיימס' על ועבדנו על סיפור על אוסאמה בן לאדן. הסרט שודר בשנת 99' והיה הסרט התיעודי בעל הרייטינג הנמוך ביותר באותה שנה. זה שודר פעם נוספת אחר-כך, ואחרי 9.11.2001, הוא כבר שודר בלופ ללא הרף. אז אי-אפשר לדעת באמת מה יהיה האימפקט".

- בתוך עולם של ריבוי מידע, אתה יכול עדיין להשפיע כפי שהשפעת בעבר?

"אני לא משוכנע שהייתי כל-כך משפיע בעבר. דברים מסוימים הפכו להיות קשים יותר - האימפקט ועוצמתו, אך דברים אחרים הפכו להיות קלים יותר. אני זוכר שלפני אסון התאומים ארגוני חדשות סגרו את מערכות החוץ שלהן ברחבי העולם, ואז החזירו אותן לתקופה של חצי שנה, אבל אחר-כך פיטרו את הכתבים שוב. החשש היה שלא יהיו יותר חדשות חוץ. כיום, יש הרבה יותר מאי-פעם, וקל יותר לקבל מידע.

"כדי לחקור היה צריך בעבר ללכת פיזית לעיתון ולהביט בארכיון שלהם, לא היה דיגיטל - היה המיקרופילם בארכיון. קל היום לאסוף מידע, ואפשר לראות את זה בארה"ב במיוחד, כי אם אתה מחבר את הכסף שניתן לארגונים עיתונאים מגופים פילנתרופיים, אז העשייה רבה מאי-פעם".

- אנחנו מגיעים לסוגיה קריטית - הכסף.

"כיסוי יומי חדשותי נמצא בכל מקום, תחקירנות היא פרימיום. אני עוסק רבות בגיוס כספים לתוכנית בברקלי ואני יכול להגיד לך שהסכומים רק הולכים וגדלים. ובכל זאת, אני מאמין שבעתיד נוכל לממן את זה באמצעות יצירת תוכן על בסיס הסיפורים. זה שוק שהולך וגדל.

"באופן מסורתי כתבות התחקיר נעשתה על-ידי עיתונאים עצמאיים, פרילנסרים, שכתבו למגזינים או פרסמו ספרים. ב-120 השנים האחרונות, רק מעט מהחומר שיצר הדים נעשה על-ידי ארגוני החדשות עצמם. החשיפות הגדולות בנושאים סביבתיים או חברתיים נעשו על-ידי פרילנסים.

"רק בשנים האחרונות הפרינט והטלוויזיה נעו לקראת התחקירנות, בגלל הדרישה. אנחנו רואים הרבה יותר השקעה בעיתונות לטובת יצירת השפעה. אם תרצה, כמו שלדון אדלסון שמשקיע בישראל בעיתון יומי שלא מרוויח כסף כי הוא מרגיש שהתקשורת בישראל משוחדת כלפי האופן שבו הוא רואה את הציונות. אותו הדבר קורה בארה"ב באופן מגוון יותר, ובגלל שמתברר שנוצר פה תוכן אמיתי, יש לו ערך".

גם התוכנית העיתונאית בברקלי, שעושה שיתופי-פעולה עם עיתונאים וארגוני עיתונות ברחבי העולם, מנסה בימים להיכנס לעולם המסחרי. "הקמנו חברה, לא רווחית אבל נשלטת על-ידי החוקרים שבתוכנית שלנו, כשהמטרה היא להפיק ולשווק את העבודה שלנו. אנחנו מקווים להיכנס לעסק של הכשרה של עיתונאים", הוא אומר.

"זה תמיד עדיף שיהיה לך כסף על העבודה שלך, אבל כפי שאני אומר לסטודנטים שלי בשיעור הראשון, אם אתם חושבים שבאתם ללמוד מקצוע שיכניס לכם כסף, זה הזמן לקום ולצאת. השאלה הגדולה היא איך מעלים את רמת האיכות, כי אין יותר את הסטנדרטים והמסורות העיתונאיות, וזה נושא חשוב שנצטרך לדעת להתמודד איתו".

- ואיך באמת מתמודדים עם סוגיית האיכות?

"התשובה לכך היא בדיוק כמו התשובה לשאלה איך מוציאים בישראל סיפור שעשוי לסבך או שיש קושי לפרסם בישראל - באמצעות הרחבת שיתופי-פעולה בינלאומיים".

שלדון אדלסון על הכוונת

הכנס שבו יתארח ברגמן יוקדש לנושא של מצבה ועתידה של העיתונות החוקרת, המחפשת את דרכה בעולם התקשורתי והפוליטי המשתנה של ישראל. בכנס ישתתפו בכירי העיתונאים החוקרים בישראל, בהם אילנה דיין, רביב דרוקר ועמרי אסנהיים, חוקרי תקשורת ומשפטנים. מארגני הכנס הם ראש החוג ד"ר דניאל דור, העיתונאי החוקר אבנר הופשטיין, ראש דסק התחקירים בגלי צה"ל, ועו"ד אלעד מן, יו"ר "העין השביעית" והיועץ המשפטי של עמותת הצלחה.

ברגמן נחשב לאחד העיתונאים הראשונים שהבינו את חשיבות חציית הפלטפורמות. הוא הבין שסיפור עיתונאי לא יכול להיות חד-ממדי ולחיות רק מעל גבי העיתון או על מסך הטלוויזיה. על-מנת ליצור השפעה אמיתית, רצוי לשלב בין המדיות השונות - וזאת עוד לפני שהגיעה ברכת הדיגיטל.

"כשהלכתי לעבוד בטלוויזיה בשנת 78', ראיתי שכל הבוסים שלי - ב-ABC או ב'60 דקות' - היו רצים בבוקר ל'ניו-יורק טיימס' כדי למצוא סיפורים, ולעשות אותם שוב מעובדים לטלוויזיה. ואז כל החברים שלי בפרינט כעסו כי גנבו להם את הסיפור. אני שמרתי על יחסים טובים בפרינט, כי תמיד היה לי עודף של מידע שלא הגיע לתוכנית טלוויזיה, וחילקתי אותו לחברים שלי בפרינט, בלי שהחברה בה עבדתי ידעה מה אני עושה. וכשכל עניין הטבק קרה, עשיתי את זה ל-CBS, וזה המשיך ב'ניו-יורק טיימס' - בגרסה ארוכה יותר. וכשהגיע האינטרנט, הוא הפך להיות מקום טוב לשים את המסמכים עצמם ולהנגיש אותם לציבור".

הסיפור שמעסיק בימים אלה את ברגמן מתמקד בתעשייה שמרתקת אותו מאוד - תעשיית ההימורים. הוא עוקב אחר התביעה שמנהל סטיבן ג'ייקובס, לשעבר מנהל חטיבת מקאו של אימפריית ההימורים של שלדון אלדסון, "לאס וגאס סנדס". אתמול סיים אדלסון עצמו חמישה ימים של תשאול במסגרת התצהיר שהוא מוסר.

"ג'ייקובס סיים את התצהיר שלו ויש כמה דברים אחרים שקורים בתיק, וזה ילך למשפט. אנחנו ננסה להבין מה עומד מאחורי המודל הכלכלי של העושר האדיר של אדלסון, שאותו הוא השיג במהירות עצומה". בתביעתו, מדבר ג'ייקובס על קשרים מפוקפקים לכאורה בתוך תעשיית ההימורים במקאו, שאותם אדלסון מכחיש נמרצות. גם איומי תביעה מאדלסון, ברגמן קיבל בעבר. "אנחנו לא נראה את התצהירים, אבל אני ממתין למסמכים אחרים שיצוצו בתיק", הוא אומר.

- לקראת סיום, מה היא לדעתך הסכנה הגדולה ביותר לתחקירנות העיתונאית בימינו?

"הסכנה הגדולה ביותר לתחקירנות, היא להתקיים בחברה שבה לאנשים כבר לא אכפת מה העובדות. זה קורה במיוחד במדינות שנמצאות במצב של הישרדות. הקושי האמיתי כולל גם להיות מסוגל לשרוד את התוצאות והצנזורה העצמית - שהולכת ופושה במדינות קפיטליסטיות, ובהן בארגונים תקשורתיים שחוששים מפגיעה כלכלית".

פרופ' לואל ברגמן

 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נתח שוק וצרכנות?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של השבוע
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות