על שטרות ומשטרים

א. בואו נדבר על זהב. 2016, אם להאמין לעיתונים הכלכליים, הולכת להיות שנה מופזת למתכת האצילה, שמשלימה עלייה של 20% מהשנה שעברה; רק בפברואר זינק מחיר האונקיה ב-10% עד למחיר של 1,264 דולרים נכון ליום שלישי השבוע. זה כבר כמה זמן שמחיר הזהב מאמיר, כי גם לזהב - או בעצם במיוחד לזהב - יש כלל זהב: כשהבורסה יורדת, הוא עולה. כשהשווקים מיטלטלים ולא יציבים, הזהב הוא חוף מבטחים וסלע איתן. או כמו שנכתב לאחרונה בגלובס: הזהב "הוא הביטוח האולטימטיבי למקרה של בעיה פיננסית סיסטמית". מאז ומתמיד נוצץ הזהב, אחת המתכות הראשונות שלמדנו להשתמש בהן, ולבטח הראשונה שלמדנו לקדש. הוא מוזכר כבר בפרק ב' של ספר בראשית (פסוק י"א); אלוהים בורא את העולם, ואחרי השמיים והארץ, החי והצומח - החומר הראשון שהוא מציב בעולמנו זה הזהב, הזורם בנהר היוצא היישר מגן העדן. מי לא ירצה זהב אחרי הפסוק הזה, תגידו.

ולא רק אנחנו, כולם - מהמדבר ועד הג'ונגל - אוהבים ואהבו זהב. בני האינקה החשיבו אותו לזיעת החמה, שזה מאוד יפה בעיניי. האדם ניסה גם ליצור זהב בעצמו. ההלניסטים, הסינים, הערבים, האירופים - כולם שלחו ידם באלכימיה למען מטרה אחת, שכשלה שוב ושוב: להפוך את מה שאינו זהב, לזהב. הדבר הראשון שאנשים עשירים עושים זה לכסות את הדברים שלהם בזהב והדבר הראשון שפליטים עושים כשהם בורחים זה לקחת את הזהב שיש להם.

אנחנו קשורים בקשר עמוק ויציב לזהב. מדי פעם אנחנו משלים את עצמנו שלא, שיש לנו מט"ח ובורסה וקרנות גידור ואג"חים ורובוטים שמבצעים פעולות בננו-שנייה, אבל בכל פעם שקצת קשה, אנחנו חוזרים לזהב. כי אולי לא כל הנוצץ זהב, אבל כל הזהב נוצץ. כמובן שאין לראות באמור לעיל המלצה להשקעה או שום דבר בסגנון, אף על פי שכמו שאני תמיד אומר: מי שלוקח ממני המלצות השקעה, מגיע לו.

ב. ולא שיש לי כסף להשקיע או זהב למכור, אני פשוט קורא עכשיו ספר מעולה ששמו "זהב" מאת מת'יו הארט (הוצאת כתר), שמספר על התשוקה האנושית לזהב. מדהים מה שאנחנו עושים בשבילו. במכרה העמוק ביותר, בדרום אפריקה, חפר האדם במעבה האדמה עד לעומק של ארבעה קילומטרים - כמעט פי חמישה מהגובה של הבניין הגבוה ביותר. התיאורים מעומק המכרה נשמעים כמו סיוטי השאול והתופת הגרועים ביותר. עורכם יתחיל להאפיר, מילולית, אם תשהו שם יותר מכמה ימים (וזה אם תתגברו על המחסור באוויר והתקפי החרדה הבלתי פוסקים), והסלעים, שניתן לחוש אותם רוטטים למגע יד, מנסים כל הזמן למלא את החלל שפער האדם.

נדמה שמחיר הזהב רק יילך ויאמיר, ולו רק בשל העובדה שבשונה מאוד מכסף דיגיטלי - כמותו מוגבלת. נכון להיום, יש משהו כמו 165 אלף טונות זהב בעולם, ואף שאיש לא יודע לבטח, מעריכים שאין הרבה יותר מעוד 50 אלף טונות. וגם אם יש כפול, בקצב הנוכחי (כרייה של כ-2,500 טונות בשנה) עוד ארבעים שנה כבר לא יישאר יותר מה לכרות. קצת כמו ביטקוין, רק באמת. לא פלא שהבנקים הגדולים בעולם רוכשים כמויות. הם יודעים שבסוף-בסוף - זמזמו איתי - זה הכול זהב, הכול זהב.

ג. בסוף, אנחנו פשוט צריכים להישאר עם משהו ביד, או בכיס. מאחר שכל הזהב שיש לי מספיק בדיוק לצפות טבעת אחת, וכמה כבר אפשר להיות עם היד בכיס, לא נותר לי אלא להסתפק בכסף. וכשאני אומר כסף, אני מתכוון לכסף מזומן, כן? אין כמו מזומן.

מזומן זה הזהב של מעמד הביניים. כי עם כל הכבוד לכרטיסי האשראי ולאפליקציות, אין כמו סטיפה בכיס. סטיפה בכיס זה ביטחון. זו ידיעה. כשהייתי נער, הייתי מושך מהכספומט בכל פעם מה שאני צריך ועוד קצת, אבל הפכתי לגבר כשלמדתי את סוד המשיכה המקסימלית. אל תעשו את עצמכם כאילו שאתם לא מכירים את התחושה הנהדרת הזאת שרק כסף מזומן יודע לתת: חופש.

כרטיס אשראי או אפליקציית תשלומים זה נחמד מאוד, אבל מה תעשה איתם במקרה שכל הבנקים יפלו פתאום למתקפת האקרים, וירוס אימתני ישתק את חברות האשראי או שסתם תיגמר לך הסוללה? תרעב, זה מה שתעשה.

ולא רק זה, חלק גדול מהחופש זו האנונימיות. כרטיסי אשראי ואפליקציות תשלומים זה נחמד מאוד, אבל אתה לא צריך להיות פריק של פרטיות בשביל לדעת - ולו בצד האחורי של ראשך - שיש מי שיודע בזמן אמיתי, ואף צריך לאשר, כל פעולה כספית שאתה עושה; נסיעה, רכישה, הלוואה או תרומה. אתה אף פעם לא לבד. וכמובן שעל כל פעולה כזו מישהו גוזר קופון.

ד. כבר תקופה ארוכה שהכסף המזומן עומד תחת התקפה, ובדיוק מהסיבות האלה. הם יגידו לכם - כל הבנקים והממשלות בכל העולם, כולל ועדת לוקר ובנק ישראל אצלנו - שחזונם על חיים ללא מזומן הוא בעצם בשבילנו ולמעננו. שהם באים לשחרר אותנו, להקל עלינו, לעזור לנו. אני מקווה שברור לכם שאלה שטויות גמורות, כן?

הם לא רוצים לשחרר אותנו, בדיוק להפך: הם רוצים לכבול אותנו. הם רוצים לדעת כל הזמן איפה אתם ומה אתה עושים. הם רוצים שתהיו תלויים בהם לחלוטין. ראו: הם מרחיקים אותנו מהכסף שלנו. מנתקים אותנו ממנו. מונעים מאיתנו להרגיש אותו, כי אם נרגיש אותו אולי נדע שאין לנו באמת איך להחזיר את ההלוואות שהם כופים עלינו במתק שפתיים. אם נרגיש אותו בכיס שהתפיחה בו הולכת וקטנה, אולי לא נתפתה לקנות בתשלומים דברים שאנחנו לא צריכים. המזומן רע להם, בגלל זה הם רוצים להוציא אותו מהמחזור, ואפילו מצליחים - רק כ-10% מהכסף בעולם הוא מזומן. כי הם לא רוצים שנחשוב על כסף כעל דבר ממשי, שיכול להיגמר.

עולם ללא מזומן זה אינטרס שלהם, לא שלנו. לכן הם דואגים להציג את המתנגדים להעלמת המזומן כאנכרוניסטים התקועים בעבר, כאלה שלא צריך להקשיב להם. נותנים לנו לחוש שמזומן זה כמו פקס, דבר שראוי לעבור מן העולם.

ה. הטיעון העיקרי שמוצג חזור והצג לטובת צמצום השימוש במזומן הוא צמצום היקף העלמות המס והלבנת ההון. זו אכן מטרה ראויה, אין ספק בכלל, אבל הטיעון דבילי לגמרי. אני לא מיתמם, סביר להניח שצמצום השימוש במזומן יקשה על מעלימי מס קטנים, אבל מספיק להסתכל על הפשעים הכלכליים החמורים ביותר והלבנות ההון החצופות ביותר ולראות שהן כמעט תמיד נעשות על-ידי אנשי הון, בנקאים, רואי חשבון ועורכי דין, על-ידי קרטלים ותאגידים, ולא על-ידי אנשים כמוכם וכמוני עם כמה שטרות בכיס.

מלבד זאת, גם אם נניח שרוב הפושעים מעדיפים להשתמש במזומן, זו עדיין אינה סיבה מספיק טובה להיפטר ממזומן. הרי רוב הפושעים גם מעדיפים לנעול נעליים, לנהוג במכוניות ולדבר בטלפונים סלולריים. תילחמו במחלה, לא בסימפטום. אם מישהו חושב שהעלמת המזומן תעלים את הפשע, כנראה שהוא בן דוד של זה שחושב שמתן אקדחים לאנשים יגביר את תחושת הביטחון.

ו. אבל דבר די יפה קורה. כמו שבעתות משבר עולה מחיר הזהב, כך עולה גם קרנו של המזומן. אנשים חוזרים למזומן, או לפחות לא מרפים ממנו כל-כך מהר. עובדה שהפחד הכי גדול, אולי היחיד, של הבנקים הוא שכולנו נבוא יום אחד לסניפים ונבקש להוציא את הכסף שלנו.

כשרשת מגה, לדוגמה, נכנסה למשבר - כולם איבדו באחת את האמון במערכת האשראי ודרשו מזומן. וכך זה בכל משבר. כאן אפשר גם לראות את הצביעות של הבנקים ושל המערכת הפיננסית: דוחפים אותך לכסף הדיגיטלי, אבל מצטיידים בזהב הממשי.

כי עמוק בתוכנו אנחנו יודעים מה אנחנו באמת רוצים ומה באמת הכי חשוב לנו. אנחנו רוצים זהב, או לפחות כסף מזומן, משהו אמיתי שאפשר למשש. ומה באמת הכי חשוב לנו בסוף? תחושה מסוימת של חופש. זה שהמערכת מבקשת ליטול מאיתנו בתירוצים עלובים.