פיל לבן

ברשימה המצומצמת של מחזאים קלאסיים המוצגים באופן תדיר על במות התיאטרון הישראלי, לברטולט ברכט יש מקום של כבוד, ולא במקרה. החברה הישראלית נלחמת על זהותה, על ערכיה, על גבולותיה ועל מצפונה - ובכל אותן סוגיות לברכט יש מראות סאטיריות בלתי מתפשרות מעולם הנצח להציב ממול. הנה, רק בשנה החולפת היו אלה הקאמרי ("אופרה בגרוש") וגשר ("הנפש הטובה מסצ'ואן") להעלות אותו בהפקות מושקעות, וכעת זהו תיאטרון החאן שמעלה בימים אלה את "אדם הוא אדם", ממחזותיו המוקדמים. מחזה שעלה לראשונה בברלין ב-1926, עוד קודם שנאלץ ברכט לגלות מגרמניה שהפכה נאצית. מחזה שבו ברכט תופס את עמדת המוכיח בשער; שלא כמו במחזות מוסר אחרים שלו, שהפכו נכסי צאן ברזל בתרבות המערבית, דוגמת "אימא קוראז'" או "מעגל הגיר הקווקזי", שאותן כתב בגלותו.

כל זה הפך את הצפייה ב"אדם הוא אדם" למסקרנת. ברכט אמנם כתב את המחזה בפוסט-טראומת מלחמת העולם הראשונה, וכמובן שלא יכול היה לנבא את הזוועות שעתידות היו להתרחש במולדתו, אבל כשהוא שם בפיו של מפקד הצוות את המילים ש"אדם - אם תזרוק אותו לבריכת מים, הוא יגדל תוך יומיים קרום שחייה בין האצבעות", ההיסטוריה זועקת. "עושים עניין גדול מדי מבני אדם", כתב ברכט וכיוון אל מוסריותו הקלוקלת, ולכך שהוא יעשה מה שצריך בשביל לשרוד - לרבות למכור פיל מזויף או להחליף את עורו ולהיוולד מחדש כחייל, ככובש.

עד כאן הכול טוב ויפה, אבל למרבה האכזבה, דווקא הביצוע של להקת החאן לא עוזר על מנת להפיק את המיטב מהמחזה. מדובר בהפקה עייפה ומלאה, שלוקה הן בהומור, הן בברק והן באירוניה. זה מאכזב גם - ואולי בעיקר - משום שלרוב עוצמתו של החאן היא הדינמיקה שבין שחקני האנסמבל. אבל לא הפעם. על פניו, האלמנטים בהצגה שביים סיני פתר (לפי תרגומו של יצחק לאור), נמצאים על הבמה לפי כללי התיאטרון האפי של ברכט - לרבות הקלעים החשופים והדמויות שמתאמצות שלא לעורר הזדהות. אבל משהו בכימיה בין השחקנים פשוט תקוע ולא אמין. מילה טובה מגיעה לתפאורה של פרידה שהם ולארז שפריר עם תפקיד מעורר כסמל המטורלל, אולם ככלל, המחזה מדוקלם כמו היה הרצאה משוחקת, וזה די מתיש.