יש קיבוצניק בקהל?

אל תגזימו עם הכלכלה השיתופית, והלקח משוק הדיור של סינגפור

בית קפה בברוקלין. אינטימיות כפויה, הזדמנויות חברתיות וכלכליות / צילום: מירב מורן
בית קפה בברוקלין. אינטימיות כפויה, הזדמנויות חברתיות וכלכליות / צילום: מירב מורן

השיתוף נהפך לבון טון כלכלי.

בערים גדולות הוא צו שעה, כי בכוחו לייעל שימוש בקרקע המתייקרת ולאפשר ליותר אנשים ליהנות מההזדמנויות ומאיכות החיים שהעיר מציעה. כשבמקום לקנות מכונית או אופניים ש-95% מהזמן תופסים מקום בהמתנה לבעליהם, שוכרים כלי רכב שיתופי, חוסכים שטח ציבורי שמבוזבז על חניה ויכול לשמש למטרה אחרת.

כזה הוא גם שיתוף חללי העבודה. תופסים רק כיסא ושולחן, וחולקים את שירותי המשרד האחרים. כך יותר אנשים יכולים לעבוד באזורי תעסוקה מבוקשים, ובתעריפי שכירות נוחים. לחללי עבודה משותפים עוד ערך, חשוב מכסף: תחלופת האנשים שמובילה להיכרויות המולידות ערכים עסקיים.

ההצלחה בתחבורה ובמשרדים דוחפת יוזמה להרחיב את עיקרון השיתוף לענף המגורים: להוזיל את הדיור על ידי הקמת בניינים חסכוניים בשטח, שבהם החללים הפרטיים הם ללינה ומקלחת, ואילו המטבח והסלון, משותפים לכל הדיירים.

אם יש קיבוצניקים בקהל, הם ודאי נזכרים עכשיו בחצר "המשק" שבה היו "חדרים" (כך כונו בתי החברים) לשינה ולרחצה, ואילו חדר האוכל, "הדשא הגדול" ו"המועדון לחבר", היו משותפים ונועדו לבילוי ולמפגשים חברתיים.

הקיבוץ נחל הצלחה בשיתוף משאבים - מי ש"Car To Go" לא מזכיר לו את "סידור הרכב", שיקום. אבל היה גם כישלון בולט - צמצום ההזדמנויות האישיות של החברים, שמקורו בסביבה המשותפת והמסוגרת.

היתרון של עיר גדולה על פני סביבות שבהן אוכלוסייה קבועה וקטנה הוא חיכוך מתמיד בין זרים במרחב המשותף. האינטימיות הכפויה עם זרים יוצרת שוק הזדמנויות חברתי וכלכלי שמזין את עצמו, שותורם לסיכוי הההצלחה ולעושר של פרטיו.

משתלם לחלוק חדר אשפה וכביסה, מחסן וחדר מדרגות, אך מה היתרון בשיתוף חללי בילוי ואכילה? כקיבוצניקית, אני זוכרת עד היום את הרתיעה מלהיכנס לחדר האוכל דווקא משום שהכרתי כל מי שישב בו, ואת הדחף לנסוע העירה לבלות כדי לראות פרצופים חדשים. אם שכנים באותו בניין רוצים להתיידד, הם יכולים לעשות זאת בבית הקפה השכונתי או בפאב הסמוך (ולחסוך לחשושים ומבטים במעלית). כשמארחים חברים, לא תמיד רוצים לעשות זאת לעיני השכנים, ותיאום זמנים למסיבות פרטיות בחלל משותף הוא מקור לחיכוך. אם רוצים שהילדים יכירו זה את זה, במה עדיף חדר משחקים בנייני, על פני גינת השעשועים שבה מבלים גם ילדים שגרים בבתים אחרים?

בציריך ובווינה, חללים משותפים לאירוח ופנאי נכשלו. הדיירים העדיפו לבלות במקומות שבהם ייפגשו לא רק עם מי שחולקים איתם מסדרון וחדר כביסה. בישראל נבנו בעבר "מועדני דיירים", רובם נטושים.

סינגפור מדווחת על הצלחה. מדינה זו אמנם פיתחה מנגנון גאוני לדיור בר השגה, אשר למי שרוצה לפתור את המצוקה של צעירי ישראל, כדאי להכירו. אורבניזם, לעומת זאת, לא הייתי ממהרת ללמוד מעיר שמורכבת ממגדלי מגורים נטולי זהות, קניונים סגורים, מרחבים ציבוריים לא מתפקדים ורחובות המשמשים כ*עורקי תנועה* לכלי רכב.

לו אני ראש עיר, הייתי מתמרצת בניית דירות קטנות כדי שדייריהן יצאו לחוצות, להזין את עסקי העיר ולהתערבב בינם לבין עצמם, ומשקיעה ביצירת "סלון" ו"מועדון" משותפים לכל התושבים. למשל, מסכים גדולים קבועים בכיכרות לצפייה משותפת בטלוויזיה (כל כיכר והערוץ שלה), זאת לפני תכנון חדרי אוכל משותפים וסגורים לבנייני מגורים.

צרו איתנו קשר *5988