חברות ממשלתיות: בורות שומן ורווחי מיליארדים קבורים באדמה

לחברת דואר ישראל יש נכסי נדל"ן בשווי של יותר ממיליארד שקל. אמנם 400 ויותר הסניפים חיוניים לתפקוד הדואר, אבל לא ברור מדוע החברה צריכה להחזיק שני בניינים עבור מטה המשרדים הראשי שלה: האחד בירושלים, והשני בתל-אביב. עוד פחות ברור מדוע יש לדואר עשרות מגרשים ריקים ברחבי הארץ. לא ברור גם מדוע משרדי ההנהלה של חברת תשתיות-נפט הממשלתית, צריכים להיות ממוקמים בהרצליה-פיתוח; ולמה מכון התקנים זקוק למתחם יוקרתי בלב רמת-אביב בת"א.

כל מי שנחשף, אפילו באופן שטחי, לנעשה בחברות הממשלתיות, מגיע לאותן מסקנות: מיליארדים רבים קבורים שם, בין שבנכסי נדל"ן מיותרים ובין שבדיבידנדים שהחברות היו אמורות להעביר לקופת המדינה, אך לא עשו זאת. כלומר, במדינה שהוצאותיה האזרחיות למען התושבים הן מהנמוכות ביותר במדינות ה-OECD, בעצם לא חסר כסף למימון העמקת תוכניות לימודים, הוספת מיטות בבתי-חולים, קיצור תורים לניתוחים, ועוד אינספור שיפורים בשירות לאזרחים - צריך רק לפעול כדי להביא אותו.

לפני שבועיים כתבנו כאן על הטבות-המס שעולות למדינה 50 מיליארד שקל לשנה. כדי לבטל הטבות-מס צריך להילחם בקבוצות לחץ, לא קל. מימוש נכסי נדל"ן וניהול חברה ממשלתית בסטנדרטים של חברה עסקית, אמורים להיות משימות הרבה יותר קלות. אז זהו, שלא. לא כאן.

דואר ישראל הוא עוד מקרה קטן ופשוט, יחסית לחברת החשמל, שמחזיקה בשטחים בהיקף של עיר בינונית, חלקם באזורים הכי יקרים במדינה. כמה הם שווים? לפני שנתיים זרק מישהו לאוויר את המספר מיליארד שקל, במסגרת הדיונים על רפורמה בחברת החשמל.

כששאלתי - מה עומד מאחורי המספר הזה, הסבירו לי שמדובר במחיר רצפה. "השווי האמיתי של הנדל"ן יכול להיות 2.3 מיליארד ואפילו 5 מיליארד שקל, אבל מה שבטוח - יותר ממיליארד שקל". כך אמר האיש שאחראי לקביעת המספר. בינתיים, החלו צוותים של רשות החברות הממשלתיות למפות את נכסי הנדל"ן של החברה, אבל הדרך למימוש האוצר הענק זה עוד רחוקה.

הסדר הנכסים הוא חלק מעסקת החבילה הגדולה, שנקראת הסכם הרפורמה בחברת החשמל. המשא-ומתן לקראת חתימתו מתנהל כבר 20 שנה. עוד לא נמצא פוליטיקאי שיהיה לו אומץ לחתום על הסכם כזה, שיעניק מיליארדים לוועד העובדים שנחשב לחזק במדינה. ובינתיים, חברת החשמל ממשיכה להחזיק מחסני ציוד ברחוב קרמניצקי בתל-אביב, באחד המיקומים הנדל"ניים הכי מבוקשים במדינה.

ביורוקרטיה מונעת גם את מימוש נכסי הנדל"ן של הדואר - מכירת כל סניף מחייבת הליך אישורים ממושך שמגיע עד לשר התקשורת. העברת משרדי ההנהלה הראשית או מכירתם, הן עילה לסכסוך עבודה.

במקרה של בנק ישראל, למשל, זכו העובדים לפיצוי נדיב על הסכמתם לעבור לבניין זמני עד שיושלם שיפוץ הבניין הישן בקריית הממשלה בירושלים. אפשר להניח, שגם עובדי תש"ן לא יעברו בשתיקה על הזזת המשרדים שלהם מהרצליה-פיתוח למקום אחר.

אבל מחדל הנדל"ן הוא רק חלק קטן ממחדל גדול יותר של ניהול החברות הממשלתיות. בחברות האלה יש המון בורות שומן - ובנוסף, יש בהן גם פוטנציאל ענק לרווחי עתק. הרווח התפעולי של החברות הממשלתיות עמד ב-2014 על 5.7 מיליארד שקל. מתוכו קיבלה המדינה ב-2014 דיבידנדים של 373 מיליון שקל בלבד. פחות מאחוז מההון העצמי של החברות האלה.

ניקח למשל את התעשיות הביטחוניות. ישראל היא אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם. התעשייה-האווירית ורפאל הן חברות ביטחוניות מהמובילות בתחומן בעולם. לאחרונה פורסם שהודו עומדת לחתום על עסקאות ביטחוניות בהיקף של מיליארדי דולרים. מה יוצא מזה לציבור? - כמעט לא כלום. התעשייה-האווירית שילמה מאז שנת 2011, דיבידנדים בהיקף כולל של 48 מיליון שקל.

כלומר, חברת ענק עם מחזור מכירות של 13 מיליארד שקל, והון עצמי של 3.5 מיליארד שקל, משלמת לבעלי המניות שלה - אנחנו אזרחי ישראל - 12 מיליון שקל לשנה בממוצע. האם זה נשמע למישהו סביר? תשלומים בהיקף מיליוני שקלים נחסמו בעבר על-ידי יו"ר הוועד של התעשייה-האווירית, הלוא הוא שר הרווחה, שלנו, חיים כץ. מעניין אם כץ, שהוא גם משקיע פרטי מתוחכם, היה מוכן לשים שקל מכספו בחברה שמשלמת כל-כך מעט לבעלי מניותיה.