איים של שקט

בימים המטורפים המטלטלים לאחרונה את העולם, מה יכול להיות נחשק יותר מאשר מקום של שקט ושל שפיות. מקום קטן וקצת נידח, מקום "אחר" במלוא מובן המילה, הכי רחוק מה"קלאסי" ומהמתויר. באסטוניה, החביבה עליי מבין שלוש הבלטיות, שכוללות גם את ליטא ואת לטביה, מצאתי את מבוקשי. כאלפיים איים של שפיות לבחירת המשתמש. רובם לא מיושבים, קומפקטיים, מושלמים לחופשה בטבע פראי, כזה שאפשר ללכת בו לאיבוד ולצעוק בלי לשמוע הד.

אסטוניה בכלל, והקאנטרי סייד שלה בפרט, הם גן עדן למיזנתרופים. כמיליון וחצי תושבים חולקים 45 אלף קילומטרים רבועים, שמחציתם מיוערים. כפרים קטנים, לא צפופים, ובין הבתים מפרידים כמה קילומטרים טובים וגם גדרות אבן, ששמות גבולות ברורים. אם לא די בכל אלה, יש גם 1,400 קילומטרים של רצועת חוף, שמדי פעם פוגשת אי. האסטונים מוקירים את האיים, גם בהקשרים פטריוטיים, כי עד 1991, אז התנערו מהכיבוש הסובייטי, בקושי יכלו לבקר בהם. בתקופת המלחמה הקרה הסובייטים הקימו באיים בסיסים צבאיים, ביצרו אותם ולמעשה מנעו גישה - לא רק מתיירים אלא גם ממקומיים, שנדרשו להציג אישור מיוחד לביקור.

אחרי שמסך הברזל נפל, נשארו האיים האלה קצת מאחור, במובן הטוב של המילה. התיעוש והמודרניזם לא הגיעו במעבורות שהן אמצעי התעבורה העיקרי, והאיים נשארו כמעין סוג של שמורת טבע, שחלק לא קטן מהאטרקציה שהיא מציעה היא שקט ושלווה. יש כאמור בין 1,500 לאלפיים איים לאורך החוף האסטוני, ואני בחרתי לדגום שלושה מהם - קימנו (Kihnu), מוהו (Muho) וקורסרה (Kuraserra).

את פניי קידמו רוח ים מקפיאה ורומנטיקה חלודה קלות: מגדלורים שרובם יצאו מכלל שימוש, טחנות רוח שכבר לא טוחנות וכפרי דייגים ישנוניים. כל השלטים הם רק בשפה האסטונית, אולי תגובה לעידן שבו הכול היה רק ברוסית. התברר שהאיים האלה הם כר נרחב לחובבי ספורט וטבע. פגשתי צועדים עם מקלות הליכה נורדיים, מדוושים בחדווה, חותרים בקיאק, שטים בקאנו, צופים בציפורים, דייגי נחלים ומלקטי פטריות ופירות יער, מה שנראה כתחביב לאומי.

האחים הקטנים של הטרולים

כמי שבאה מאקלים של בקושי שתי עונות, שמחתי לגלות שבאסטוניה יש גם עונה חמישית, המכונה "המוצפת" או "הרטובה", שמתחילה באפריל, אחרי חורף רווי גשמים והפשרת שלגים. הנהרות עולים על גדותיהם ומציפים לעתים גם בתים, אבל במקום להכריז על אזורים מוכי אסון, המקומיים הפכו אותם לאטרקציה תיירותית. בנו מסלולי הליכה על כלונסאות מעץ ומגדלי תצפית על התופעה, שמושכת מטיילים וצפרים מרחבי העולם, ומציעים גם טיולים בקאנו מסורתי ובקיאק.

בשמורת הטבע סואמה, השנייה בגודלה במדינה, מודגמת התופעה הזו בגדול. ביקרתי בה פעמיים, באפריל, שהיא העונה החמישית, ובקיץ. בעזרתו של Aivar Ruukel, "השגריר של השמורה", שהיא בעצם ביצת ענק שיש בה מעל 200 זנים אנדמיים של צמחים ובעלי חיים. היא נחשבת ה"אזור הכי מוצף בצפון אירופה", מה שאומר שלעתים המים מגיעים לגובה של שישה מטרים, ובטווח של שמונה קילומטרים, כבר בכלל מרגישים ונציה. ב-2009 סואמה קיבלה הכרה רשמית כיעד תיירות ייחודי. האדמה הבוצית של סואמה נמכרת כמצע לגינון, וכך הופכים זיפת למשאב לאומי.

איוור צייד אותי במגפי גומי עד הברכיים ובמעין "רקטות", בדומה לאלה שעושים איתם טרקים בשלג טובעני. צעדנו בשביל מוסדר של כלונסאות לאורך קילומטר ביער ואז נפתח נוף שנראה כמו טונדרה. פה ושם עץ שדוף ומצע מים ענקי, שנפער לאגני מים קטנטנים. למקומיים הם משמשים בריכות שכשוך בקיץ. צריך לצעוד על ספוג מים ענק בעובי של סנדביץ' אימתני, ולהקפיד לדרוך בצורה מסוימת, אחרת הנעל עפה, וכמובן - לשמור על שיווי משקל. גם עם כל אלה, התחושה הייתה ריחוף.

משם המשכנו לשיט בקאנו מסורתי. איוור נתן לי חליפת ציפה. חיפשנו בונים - אותם בעלי חיים חביבים, ובוגים - יצורים מעולם אחר. "סואמה היא ממלכתם הרשמית של הבוגים", הסביר איוור. "הבוגים (Bog, ביחיד) הם 'האחים הקטנים', הגמדיים, של הטרולים הסקנדינביים הענקיים, שוכני היערות והעצים. ממלכתו של הבוג היא בדרך כלל ביצה או ימה. שם שוכנים גם סוקולים ((Sookoll, שפירוש שמם בשפה הפינו-אוגרית - מגן. אלה הם יצורים מיתולוגיים אסטוניים, החיים רק במים. לעתים הן בנות ים, ששוחות עירומות בנהרות ובמפלים, ומהפנטות את המטייל שסוטה מדרכו", אומר איוור, שמוכן להישבע שפגש כמה מהם אישית. לפעמים מחופשים לקשיש מאפיר, עם זקן ארוך, שיכול להפוך לדישון, או לחזיר בר. "הבוגים ידידותיים למי שמכבד את הטבע, אבל יכולים להיות שטניים למי שפוגע בו", הוא מסביר. רבים מהיצורים הללו היו במקור חיוביים. רק משהוטבלו האסטונים לנצרות, לא פעם בכפייה, הכריזה הכנסייה שאלה הם יצורים דמוניים ושטניים.

אי הנשים

סואמה נמצאת במרחק כארבעים דקות נסיעה מהעיר פרנו (Parnu), שנחשבת עוד משנות ה-30 לבירת הקיץ של אסטוניה. הנהר שלה, שמסתיים במפרץ ריגה, משך בשעתו תיירות רוסית אריסטוקרטית. יש בה גם מרחצאות של בוץ לבן ונטול ריח, שהפכו אותה לעיר מרפא וספא.

התאהבתי בה בעיקר בגלל הארכיטקטורה המקסימה, שובבה כמעט. בתי לגו דו-קומתיים בשלל צבעים, עם רחובות מרווחים, שיוצאים ונכנסים מתוך פארק. הרגשתי שתפסתי שתי ציפורים במכה אחת, כי ממנה הפלגתי לאי הראשון שדגמתי. ההפלגה ברוח המקפיאה גרמה לתחושה של הרפתקה קטנה. על הסיפון היינו רק קומץ תיירים, בדרכנו לאי שגרים בו בסך הכול כ-600 איש.

בנמל חיכתה לי מדריכה בשם מארה, לבושה בחצאית הפסים המסורתית של התלבושת הלאומית, אחת מתוך כשלושים ששמרה בארגז הנדוניה, כך סיפרה לי. אבל בכיס החצאית היה לה אייפון, ולאכזבתי היא באה לאסוף אותי בג'יפ, ולא באופנוע וינטאג' אוקראיני, שהוא כלי התחבורה העיקרי של "אי הנשים". נשים הן המושלות הבלעדיות פה, פמיניזם חי ובועט זה עידן ועידנים. בזמן שהגברים יוצאים למסעות של ציד כלבי ים ושיט הרפתקני, הן מתפרנסות מחקלאות.

רוח של זרות נושבת באי. גם התושבים נראו אחרים. הם מדברים בניב מקומי בהשפעה שבדית. עדיין ניתן לראות אנשים, ובעיקר נשים, בבגד הלאומי - אותן חצאיות בכתום עולז או באדום ארגמני עם פסים. גם הכפכפים, עם מוטיבים פרחוניים, הם חלק מהתלבושת הלאומית. כבדים כמו נעל הולנדית ויפים כמו יצירת אמנות.

בחצר ביתה של מארה עמד ריח חזק של בולי עץ לבנה, שהובערו לקראת הטקס השבועי המקודש, הסאונה. בסלון הבית ניצב כישור ענק, שתפס חלק נכבד מהחדר, ובו מארה טווה בפלך. נשות האי ממשיכות להכין במו ידיהן את חצאיות הצמר כבדות המשקל, מספרת מארה, ליומיום ובעיקר לאירועים חגיגיים כמו לידה, לוויה, חתונה וחגיגות שונות, שבהן עדיין רוקדים ריקודי עם ושרים שירים עממיים מסורתיים.

אי-אפשר להגזים בחשיבות השירה והריקודים העממיים בתרבות האסטונית. אסטוניה מכונה "האומה המזמרת", ולשירים יש חלק חשוב בהיסטוריה ובלאומיות שלה. אסטוניה הייתה נתונה תחת שלטון זר במשך מאות שנים. במאה ה-16 הפכה לשדה קרב במלחמה בין דנמרק, שבדיה, רוסיה ופולין. שבדיה ניצחה במלחמה, ואסטוניה נותרה תחת השפעתה עד המאה ה-18, אז עברה לידי רוסיה. רק במאה ה-20 ידעה תקופה קצרה של עצמאות, בין 1918 ל-1940, אז נכבשה שוב על-ידי ברית המועצות.

במאה ה-19 התעוררה בה תנועה לאומית חזקה, כמו במדינות אחרות באותה תקופה, ולשירי העם היה בה חלק חשוב. אחד מרגעי השיא של התנועה הלאומית האסטונית היה תחרות הזמר הארצית שארגנו יוהאן וולדמר יאנסן ואגודת ונמואין בעיר טארטו ביוני 1869. פסטיבל הזמר היה למסורת המתקיימת אחת לחמש שנים, כשמשתתף בה מספר לא ייאמן של זמרים ומקהלות.

בפסטיבל הראשון השתתפו 51 מקהלות ו-845 זמרים. בהמשך צמח המספר ל-18 אלף זמרים, ובחגיגות המאה לפסטיבל, ב-1969, הגיע מספר שיא של יותר מ-24 אלף בני אדם ששרו יחד שירי עם פטריוטיים. השיא נשבר ב-1988, באירוע בשם "השיר של אסטוניה", אז התקבצו לא פחות מ-300 אלף בני אדם, וזימרו יחד שירי עם פטריוטיים, במה שהפך להיות ההפגנה הגדולה ביותר נגד הכיבוש הסובייטי. עד היום אומרים באסטוניה שהם "שרו את דרכם אל החופש", נשק לא קונוונציונלי ובלתי אלים להפלת המשטר.

על מכשפות וזהות לאומית

האי השלישי שדגמתי הוא מוהו (Muho) שבמערב המדינה. רק כאלפיים תושבים במאתיים קילומטרים רבועים. הפרחים שגדלים בו והציפורים שמקננות בו מהדהדים בכל מקום. הם נרקמים על בדים בצבעים מהפנטים של כחול, אדום, כתום וצהוב; מרוקעים במתכת, מגולפים בעץ, מעוצבים בקרמיקה ונמכרים כמזכרת לאומית בכל שוק וחנות.

כחובבת סוסים מושבעת, שמחתי להזדמנות לטיול רכוב על הסוס המקומי, גזע בנוי לתלפיות. המדריכה החביבה מחוות הסוסים הסבירה שנרכב בשביל מסומן ביער, שיש בו מקומות מקודשים.

ידעתי שהאסטונים היו עובדי אלילים בעברם, ושהיו בין האחרונים להתנצר באירופה הימיביניימית, וידוע גם שכיום עובר על כל אירופה גל של חזרה לשורשים, אבל בכל זאת הופתעתי כשהיא ביקשה שנרד מהאוכף כדי לנשק סלע, להטיל מטבע למים או לחבק עץ - פעולות שמביאות מזל, אנרגיה מרפאה ועוד כהנה הסברים פגאניים. עמדתי בסירובי, בתירוץ שיהיה לי קשה לטפס בחזרה לסוס הגבוה שלי.

כשחזרנו לחווה פגשתי את מרטין קיוסו ((Kiuisoo, הבעלים של הסוסים ומי שמיפה את השביל המקודש במו ידיו. "אשתקד עבר חוק מדינה, שמאשר הגנה על כחמישים מקומות שיש להם ערך תרבותי-פולחני", סיפר. "זה הישג גדול עבורנו. עד כה זכו להגנה רק אתרים או מבנים היסטוריים, לא אתרי פולחן בטבע". את המחקר שהוא מנהל על מקומות מקודשים, מממנת אוניברסיטת טארטו.

נראה שחלק מהכמיהה לזהות לאומית, שנגזלה מהאסטונים לתקופה כה ארוכה, מנותבת לכיוונים אלה. כך, למשל, מציינים באסטוניה את volbrioo, הגרסה המקומית לליל ואלפורגיס, הלילה שבו לפי המסורת האירופית יוצאים מרבצם מיני רוחות, מזיקים ומכשפות, שעפות על מטאטאים להר המכשפות ועורכות שם טקסי "שבת שחורה".

באסטוניה זהו חג אהוב, מעין מקבילה של הלואין האמריקאי, אבל את הפופולריות שלו אפשר להבין לא רק בהקשר הפולקלוריסטי, אלא בעיקר משום שהוא חל יום אחד לפני האחד במאי. בתקופה הסובייטית כפו השלטונות את החג, וארגוני סטודנטים, פועלים וארגוני עובדים חויבו להשתתף במצעדי אחד במאי ולהאזין לנאומי תעמולה בסגנון הסובייטי.

אך טבעי היה להסיט את הדגש ללילה שלפני, באקט של התרסה כלפי הקרמלין. גם אחרי שהסתיים הכיבוש הסובייטי, ב-1991, נשאר לחג מקום של כבוד, ועכשיו האחד במאי הוא יותר יום ההנגאובר הלאומי מאשר חג הפועלים.

כפר שהיה קולחוז

המדריכה שלי הפעם הייתה קדרי טור, מרצה לספרות אסטונית באוניברסיטת טארטו ומדריכת טיולים מהשביל של מרטין, שלקחה אותי לכפר הדייגים Kugova, אחד מ-52 הכפרים של האי, שהיה קולחוז בתקופה הסובייטית. בעבר פרנס הכפר 25 דייגים ושתי דייגות. הנמל, ששקק חיים, נטוש כיום; נותרו בו שני דייגים ושתי סירות בלבד. "עבדנו קשה בתקופה הסובייטית, אבל הכול היה מסודר והרווחנו טוב", אמר בעצב אחד מהם, אנדל נור, בעודו פורק מסירתו שלל של הרינג בלטי. "כעת הים מזוהם והדגה התמעטה".

עמיתו לדיג, גבר שתקן ונאה בשם יורי, סיפר שהוא בן 45, דייג עשרים שנים, ורווק. כשהמשכנו בסיור הסבירה לי קדרי שהוא מייצג תופעה מוכרת, בעיקר באיים, שאפילו התפרסמה ביומון המוביל באסטוניה. לעומת הבוגים, שהם יצירי דמיון, יש באסטוניה כ-18 אלף גברים שהם בני יותר מ-30, ועדיין גרים עם אימא שלהם. זו תהיה לרוב אלמנה או עגונה. דמוגרפית זו כמות תושבים יותר גדולה מאשר בעיר אסטונית ממוצעת.

"הסיבה העיקרית היא נפילת מסך הברזל", טוענת קדרי. "הרוסים אמנם נסוגו, אבל השאירו מאחוריהם גברים שסירבו לצעוד לעבר הקדמה. לפי הסטטיסטיקות שפורסמו במאמר, הרווקות מהאיים עברו לעיר או היגרו לארץ אחרת, רכשו מקצוע ושפה זרה, בעוד הרווקים נשארו לעסוק במלאכות האי ולעטוף את האימהות שלהם במשק אוטרקי, חסכוני". דמיוני רץ קדימה, בהשראת חבריי החדשים, הבוגים, על מיזם שידוכים עם מדינה שבה יש עודף רווקות, ואיש עסקים ממולח שירים את הכפפה.

מידע מעשי

הגעה: יש אוטובוס אקספרס מרווח, מהבירה טאלין לפרנו, שעתיים בלבד. ממנה לאי קימנו יש מעבורת שמשייטת במשך כשלוש שעות. מטלין לאי מוהו יש אוטובוס שעולה לקטע קצר מהדרך על מעבורת, וממשיך לאי קורסרה, כשעתיים וחצי. העלויות לכל כיוון נעות בין 15 ל-20 אירו.

מיוחדים: אחוזת Padaste באי מוהו - מלון בוטיק עם מסעדה של כוכב מישלן. זוהי אחת מכמאתיים אחוזות, שבימים עברו גרו בהן אצילים סקנדינבים, רוסים וגרמנים, שכל אחד הטביע את חותמו בסגנון האדריכלי. כמאה מתוכן עברו שחזור ושימור פעילות, במתכונת בית קיץ או מלון בוטיק. אחוזת פדסטה, שנקראת על-שם כפר במוהו מהמאה ה-13, היא מלון יוקרה מרהיב, היחיד באי. האחוזה, ששימשה אצולה בלטית במאה ה-15, שופצה ב-1998. יש גם ספא בשילוב סאונה מסורתית. www.padaste.ee/manor

וילה אמנדה Ammende בעיר פרנו - פנינה ארכיטקטונית בסגנון ארט-נובו, שנבנתה ב-1905 בעבור האריסטוקרט הרמן אמנדה. היא נהרסה בחלקה על-ידי הרוסים והגרמנים. בשנת אלפיים נפתחה מחדש, כמלון חמישה כוכבים. בכל חדר נשמר הריהוט המקורי, ונוספו לו פריטי אספנות עתיקים. בגינה מתקיימים בקיץ קונצרטים ואופרה, שפתוחים לקהל. www.ammende.ee

Hedon spa בעיר פרנו - מלון ספא, שפתח שעריו ב-2014, בעיצוב נורדי מודרני. ייחודו בספא היסטורי, ששמר על המבנה המקורי שלו מהמאה הקודמת, ונחשב לסמל העירוני. רצוי לנסות טיפול בוץ, ולהשוות ל"שלנו". יש במקום גם בריכה שנקראת ים המלח ומציפה בהתאם.www.hedonspa.com

מורי דרך מומלצים: קדרי טור - שגרה באי מוהו, בקיאה בשטח, מדריכה באנגלית וברוסית, ומצטיינת גם בטיולי הליכה שבהם היא שוזרת את גיבורי התרבות שלה, כמו המשורר הלאומי יוהן מול, שהיא מניחה פרחים למרגלות פסלו באי; טל' 372-53404369 מייל: tyyr@ut.ee

איוור רוקל - מדריך שחי את הטבע של שמורת סוהמה, אבל בקיא גם באזורים נוספים. דובר אנגלית, מציע טיולי קאנו, טרקים ועוד. שותף למיפוי ולמחקר תולדות הבוגים ושאר יצורים מיסטיים; טל' 372-5061896, מייל: aivar@soomaa.com