מי יעצור אותה

חודש לפני חתונתה, כשהכול היה מוכן, ההזמנות נשלחו והשמלה המתינה בארון, חבריה של נועה ירון הגיעו לבלות את השבת איתה ועם בן זוגה, ערן רייניש, בביתם שבקומפלקס מגורים יוקרתי. רגע לפני שכולם התפזרו, בנה בן השלוש של חברתה הטובה נעלם. כולם התרוצצו אחוזי אמוק בבית וחיפשו אותו, ורק נועה קפאה במקומה ואמרה: "אם הוא לא בבריכה, הכול בסדר". ואז היא רצה החוצה, לבריכה, ומצאה אותו על הקרקעית.

היא מיהרה לצלול ולהוציא מהמים את הגוף הקטן, אבל זה היה מאוחר מדי. "איתי נאבק יומיים על חייו ומת", היא מספרת בדמעות. "ההורים שלו תרמו את איבריו. אני לא יודעת איך להגדיר את זה, אירוע מכונן זו מילה קטנה.

"בתוך הדבר הזה לא הייתי מסוגלת לתפקד, להמשיך כרגיל. היינו אמורים להתחתן חודש מאותו היום, אבל היחסים הגיעו לנקודת רתיחה. אמרתי לערן, 'תקשיב, אני לא מסוגלת להתחתן עכשיו'.

"רבנו, נפרדנו, ובתוך שבועיים עזבתי את הבית. היינו בכאוס מטורף. זה נגע בחברה הכי טובה שלי, שהיא כמו משפחה, וזה קרה אצלי בבית. עם כמה שאת יודעת שאת לא אשמה, זה הכניס אותי למצב שהייתי חייבת לברוח, לעשות קאט לכל מה שהיה לי. וגם אותו. היה כל כך רע, ששנינו רצינו לזרוק הכול ולהתחיל מחדש".

ילדות פרא והתקף חרדה

להתחיל מחדש זו מילת המפתח בחייה של ירון, 39, מעצבת אופנה שהביקורות מסמנות כאחת המבטיחות בישראל. היא גדלה בקיסריה באווירת ים וחולות, "הייתה לי ילדות מדהימה, בתולית. הייתי ילדת פרא", היא מספרת. "אני ילדת הסנדביץ' הקלאסית. המופרעת. ילדי קיסריה למדו אז בפרדס חנה, ואני החלטתי שאני רוצה להיות ליד הים, ועברתי לבד לבית הספר במעגן מיכאל. אבא שלי קנה לי אופנוע מוטוקרוס בגיל 16. שנים רכבתי עליו בלי קסדה בחולות".

אמה מעצבת פנים ואספנית אמנות, אביה הוא היזם ד"ר גיורא ירון, מהאבות המייסדים של תעשיית ההייטק בישראל, שהקים מספר חברות. כאנג'ל, הוא משקיע בתחומי מחשוב ענן, קלינטק, ציוד רפואי ותאים פוטו וולטאיים. "אבא שלי הוא אדם כריזמטי ומאוד אמיץ בתחום שלו. אמנם הוא אמר 'לא' לפייסבוק, אבל יש לו חוש חייתי", היא צוחקת.

השירות הצבאי היה נקודת המפנה הראשונה שלה. "התחלתי כחוקרת מודיעין אוויר ואז התחילו אצלי חרדות קשות. היום אני מבינה שגדלתי בסוג של בועה, ובצבא קיבלתי בומבה. התחלתי את הקורס בבסיס בעובדה, והרגשתי שאני לא מסוגלת. לא הצלחתי לישון בלילה, הרגשתי שבכל רגע אני עומדת להתעלף. לראשונה בחיי הייתי לבד, הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליי, כאילו אני הולכת על אוויר. זה היה גדול עליי, החרדות השתלטו.

"הרמתי טלפון לאמא שלי ואמרתי לה, 'אמא, אני בהתקף חרדה. אני לא מסוגלת להישאר כאן, בבקשה תעזרו לי לצאת מפה'. והיא ענתה לי, 'נועה, את חייבת להסתדר לבד'.

"זה שלב בחיים, שאת מבינה שאת צריכה לנתק את הכבלים. דיברתי עם המפקדת שלי, הסברתי לה שאני לא יכולה להמשיך שם. עברתי לשרת בקריה. המפקד שלי נתן לי חופש, עשיתי איתו איזשהו סידור, שאני מגיעה לבסיס שלוש פעמים בשבוע ומתקתקת את כל העבודה. הייתה לי גם פסיכולוגית מדהימה. אגב, אני חושבת שזו הסיבה שהתחתנתי בגיל צעיר".

כשאבא אמר 'לא'

היא התחתנה בגיל 23 עם אורן פלוטקין, עורך דין שעוסק בנדל"ן. "אורן נתן לי ביטחון, הוא היה העוגן שלי. עד שהכרתי אותו, יצאתי עם דוגמנים, אלון ריינהורן, ליאור מילר. היינו הולכים ברחוב ובנות היו רצות אחריהם. הייתי חיית מסיבות, הייתי בשיגעון, טרפתי את החיים, ואז הגעתי לצבא. זה היה הלם. עד אז, הרגשתי הכי בטוחה בעולם, ופתאום בום. אני שמחה שזה קרה, בזכות זה אני איפה שאני היום".

הם היו נשואים במשך עשר שנים, נולדו להם שני ילדים, איתמר (12) ואלון (9). לפני כשש שנים התגרשו. "האהבה פשוט נגמרה. היינו בטיפול זוגי שנה לפני הגירושים. לא שחררתי אותו מהר, אפילו שאני זו שהעלתה ראשונה את הנושא. זה היה תהליך ששנינו עברנו. גם הוא הבין שהפכנו להיות כמו שני שותפים. אני אוהבת אותו עד היום כבנאדם, ואני חושבת שגם הוא אותי, אבל כבר לא היינו זוג. המשיכה לא הייתה שם. אני מכירה הרבה אנשים שממשיכים לחיות ככה, אבל היום, אחרי שעשיתי את זה, אני יכולה להגיד בוודאות ששנינו יצאנו נשכרים. החבר הכי טוב שלו אמר לי אז, 'יבוא יום והוא יגיד לך תודה', וזה אכן ככה".

הגירושים, היא אומרת, היו הקטליזטור להקמת העסק. "עסקתי בסטיילינג ועבדתי ב'סליו', ואז, לצערי ולשמחתי, התגרשתי. עד לגירושים לא הרווחתי מספיק בשביל לקיים את עצמי. זה היה משבר בשבילי, גם כי גדלתי בבית עם אמצעים ואף פעם לא באמת הבנתי שאצטרך בסופו של דבר לכלכל את עצמי. זה היה או ההורים או הבעל, וכשזה נגמר, אמרתי: 'וואו, מה עושים עכשיו?'.

"האהבה הכי גדולה שלי היא הים, אז החלטתי שאני מתחילה לעצב בגדי ים. הרמתי טלפון לאבא שלי, ואמרתי לו בשיא ההתלהבות, 'אבא, אני צריכה הלוואה של 50 אלף שקל. לתדהמתי, הוא סירב, וזה היה ה'לא' הראשון שקיבלתי. חטפתי סטירה. זה טלטל אותי, כי הבנתי שאני לבד, וזה היה לי מאוד קשה. זה לקבל דחייה גם מאבא וגם מאיש עסקים.

"הייתה לנו שיחת טלפון מאוד קשה, אבא שלי אמר, 'את לא הולכת לזרוק כסף, מה פתאום? את יודעת במה זה כרוך? בשום אופן לא, לכי תהיי שכירה. תעבדי מתשע עד חמש, כמו כולם'. זה בא ממקום מגונן, הוא חשב שהכיוון שבחרתי הוא טעות. הערכתי את דעתו, אבל זה לא הרתיע אותי. היום אני יכולה להגיד שרק צמחתי משם, אבל אם הייתי בנאדם אחר, אולי כן הייתי נבהלת והולכת להיות שכירה. כאמור, זו גם הייתה התקופה של הגירושים. היה לא קל, בלשון המעטה".

נשברים מזה או צומחים?

"מאוד האמנתי במה שאני רוצה לעשות. למזלי, חברה טובה שלי ובעלה הלוו לי את הכסף. באתי אליהם ואמרתי: 'אבא שלי אמר לי 'לא', מה אני עושה?'. הייתי עם תינוק בן שנה וילד, שעלה אז לכיתה א'. הם הציעו לתת לי את הכסף, והצילו אותי. הוצאתי ליין של בגדי ים, עבדתי מהבית, ובתוך שלושה חודשים החזרתי להם את הכסף, כולל ריבית. אם לא היה לי אותם, לא היה לי מאיפה להביא כסף. הבנק לא הכיר אותי, לא היה לי כלום".

כעסת על אביך?

"לא. תשמעי, זה רק מחשל. אין לי שום טענה. אני היום חזקה בפני עצמי. אם אבא שלי היה עוזר לי, תמיד היה את הספק אם הצלחתי בזכות עצמי. הוא אף פעם לא משקיע בדברים שהוא לא מבין בהם, משם הגיע גם ה'לא' לבקשה שלי. הוא לעולם לא נכנס לדברים שהם לא התחום שלו, בטח כשמדובר בבת שלך, שרק התגרשה, עם שני ילדים קטנים, ורוצה פתאום לפרוש כנפיים ולעוף במקום ללכת למקום בטוח עם תלוש משכורת. אני מסכימה איתו, אבל אין מה לעשות, לקחתי ממנו את החוש הזה של היזמות.

"היום אני יודעת שלקחתי את הסיכון בעצמי, והצלחתי. אני פונה אליו רק כשאני רוצה שיפנה אותי לאנשי מקצוע רלבנטיים בתחומים שהוא מכיר".

סידרת לך את זה יפה בראש.

"את צודקת, אני מעדיפה לחשוב שהוא לא השקיע בי כי הוא לא הבין בזה, מאשר לחשוב שהוא לא האמין בי. לא הייתה לנו אף פעם שיחה של סגירת מעגל, אבל אני יודעת מלקוחות שלי שהוא גאה בי. את יודעת מה, הוא כן שלח לי פעם איזה מייל עם לינק לכתבה שבה מישהי כתבה עליי משהו טוב".

מצד אחד הוא קנה לך מוטוקרוס בגיל 16, ומצד שני אמר 'לא' להלוואה לעסק.

"ברור שהיה לי הרבה יותר קל אם אבא שלי היה אומר, 'קחי כסף, אני מאחורייך', אבל זה לא היה ככה, והיום אני אומרת תודה על זה, כי אם הוא כן היה נותן לי את הסטארט, לא הייתי עוברת את כל מה שעברתי - כל המינוסים בבנקים וכל הטירוף - ואולי לא הייתי יודעת להעריך. היום אני מאוד מחושבת בהוצאות שלי. כשכסף לא בא בקלות, את משקיעה יותר מחשבה בכל הוצאה.

"תשמעי, אבא שלי נולד בקיבוץ וכל החיים שלו גדל ברחובות להורים מאוד משכילים. סבא שלי היה פרופסור במכון ויצמן, הוא חונך בבית מאוד נוקשה וקפדן. הוא גם עשה את הדרך לבד. אני לא משווה את הדרך שלי לשלו, כי הוא הגיע באמת רחוק, לבד, בעשר אצבעות. אני חושבת שאני, לילדים שלי, אנסה לחסוך קצת, כי זה באמת קשה. נכון שזו הייתה החלטה שלי, אבל היה קשה לצאת לעולם לבד".

איפה אמא שלך הייתה בתמונה?

"אמא שלי היא הצד היותר רך, רגוע, מנסה לרכך, אבל זו השקפת העולם שלו ואמא שלי תמיד מגבה את אבא שלי".

מודל זוגיות לחיקוי, מבחינתך?

"זה סוג של אניגמה עצמית שלי, מה המודל הנכון עבורי. ההורים שלי ביחד מגיל 14. הם אוהבים והם אחד בשביל השני, זוג מדהים. אבא שלי חזק וכריזמטי, 'לא' אצלו זה 'לא'. הוא לא מדבר הרבה, ואמא שלי יותר פתוחה, מדברת. הם משלימים אחד את השני.

"סבא וסבתא שלי מצד אבא גם היו כאלה. סבתא שלי הייתה חולת אלצהיימר, וסבא שלי, דן ירון, היה חזק כמו סוס. הוא היה פרופסור בפקולטה, היה לו קהל סטודנטים שהעריץ אותו והוא לא יכול היה לראות את סבתא שלי בסבלה. הוא לא הסכים שהיא תלך לבית אבות או למקום טיפולי, והוא פשוט ירה בה ואחר כך בעצמו".

היית בת 20 כשזה קרה. איך הרגשת?

"כעסתי על סבא שלי, איך הוא עשה את זה, איך הוא השאיר את אבא שלי ואת אח שלו לבד? האח האמצעי שלהם נהרג במלחמת יום הכיפורים. איתמר, בני, נקרא על שמו. היום אני כל כך מעריכה את מה שסבא שלי עשה. הוא בעצם הקריב את חייו למענה. תשמעי, הוא היה חתיך, חזק, שחה כל יום, נראה כמו שחקן קולנוע. הוא עוד עבד ופתאום, אאוט אוף דה בלו, הוא עשה את זה. זאת אהבה אמיתית. משם לקחתי את הללכת עד הסוף".

הבנתי שלא אחמוק מאופנה

לא בכדי מתעקשת ירון, החזקה והדעתנית, להיות גם הדוגמנית בצילומי הקולקציה שלה. "בשנים הראשונות לקחתי דוגמנית, ובמקביל הייתי מעלה תמונות שלי, ואין מה לעשות, מכרתי יותר עם צילומים שלי. אז מהחורף שעבר אני גם מדגמנת את הבגדים שלי".

הדגמים שלה אכן מעוצבים בדמותה: צבעוניים, עזים ונועזים, מגלמים בתוך הטקסטורה גם את ההיסטוריה שלה בתחום עיצוב הפנים והסטיילינג. "למדתי בכלל אדריכלות ועיצוב פנים, אבל כל החיים אהבתי בגדים, להתלבש וגם לראות מה אנשים לובשים. הבעיה שלי, מאז שאני קטנה, היא שאני פוגשת אנשים ומתחילה לחשוב למה הם לא לבשו את זה בצורה אחרת. זו איזושהי הפרעה, כי זה משהו שמטריד אותי מאוד.

"למעשה, פחדתי לגעת בעיצוב אופנה, כי ידעתי שהראש שלי יהיה מוצף. התחלתי בסליו, כאחראית על הוויז'ואל של החנות, חלונות הראווה, ותוך כדי העבודה הבנתי שלא אחמוק מבגדים, כי זו האהבה שלי. התחלתי לעשות סטיילינג בסוכנות הדוגמנות עלית, עבדתי עם אסתי גינזבורג, שהייתה אז ילדונת. בהמשך הפכתי לקניינית אישית לנשות עסקים, שאין להן זמן ללכת לחנויות. הייתי באה אליהן הביתה עם שקיות עמוסות בגדים.

"היו גם לקוחות גברים שהרגע התגרשו ורצו פתאום לשנות תדמית. איתם היה הרבה יותר קל. גברים סומכים עלייך בעיניים עצומות. 'זה יפה? אוקיי, תודה'. לנשים יש הרבה סוגיות עם הגוף שלהן ו-60% מהזמן את צריכה להיות פסיכולוגית ואוזן קשבת. עד היום, העבודה עם נשים כוללת הרבה פסיכולוגיה ורגש".

היא התחילה, כאמור, בעיצוב בגדי ים, ומשם התגלגלה לעיצוב אופנה. "בגלל שעבדתי מהבית בתחילת הדרך, הוא הפך לתחנת רכבת, אז החלטתי שאני פותחת סוג של בית מעץ בקריית שאול, ליד הדופלקס שבו גרתי, ואז, כשאיתי הקטן מת, הבנתי שהחיים יכולים להשתנות בשנייה ושאף אחד לא חסין. החלטתי שאני משקיעה את כל הכסף ופותחת חנות ברמת השרון. אם אפול, אז אפול. אצליח? אצליח. אין באמצע. החנות הזו הייתה כמו עוד בייבי שלי. חוץ מלהקים אוהל ולישון שם, עשיתי הכול.

"תוך שנה פתחתי גם את החנות במרכז שוסטר ברמת אביב ועכשיו אני עומדת לפתוח האנגר ברשפון, כי אני כבר לא מסוגלת לעבוד על העיצובים מהבית, הוא נראה כמו מפעל".

יש פחדים לפני פתיחת מקום חדש?

"ברור. עד לפני שנה הייתי בבנק של אבא שלי. פתחתי שם חשבון, כנראה כי בתת מודע חשבתי שאם ידעו שאני הבת של גיורא ירון, יעשו לי הנחות. זה עבד הפוך לגמרי. היום אני בבנק אחר, בלי קשרים, וחוץ משטיח אדום, הם עושים למעני הכול. גם כשאני במינוס והם מרימים לי טלפון ואומרים שיש חריגה, זה נשמע אחרת לגמרי מהסניף הקודם שהייתי בו. אז בטח שזה מפחיד, ועל אחת כמה וכמה כשאני צריכה לקחת הלוואה, אבל אני חייבת לעשות את זה".

לחיות על תיקים

בשנתיים וחצי האחרונות היא מנהלת זוגיות עם מוטי שרף, בעל משרד ליחסי ציבור וייעוץ אסטרטגי לחברות גדולות במשק. "חמישה חודשים אחרי שנפרדתי מערן, פגשתי את מוטי. הכרתי אותו במסיבה. גם לו יש שני ילדים, ואנחנו עדיין גרים בבתים נפרדים. מצד אחד זה מדהים, כי אחרי יום עבודה בא לי להיכנס להתקלח, ולשבת עם עצמי במיטה. מצד שני זה קשה, כי זה לחיות כל היום על תיקים ולחשוב מה אני אלבש ואצטרך מחר. צריך עוד למצוא את הנוסחה המושלמת.

"קראתי שגלית גוטמן ויגאל אהובי חיים ככה ושהיא אומרת שטוב לה, אבל אני חושבת שיש בזה משהו קצת סינתטי. זה לא באמת החיים, החשבונות, הילדים שקמים במצב רוח רע. מבחינתי, זה כאילו לא עד הסוף. גם כשהייתי עם ערן, עברנו לגור יחד רק אחרי שלוש שנים ואין מה לעשות, כשגרים יחד זו עליית מדרגה. מבחינתי, לגור בנפרד זה חצי רגל על הגז. זה יקרה, נעבור לגור יחד, אבל לאט לאט".

היום שלה עמוס למדי. היא נפגשת מדי בוקר עם מאמן הכושר שלה, עושה ריצות, הליכות, מתאמנת במכון ומשם יוצאת ליום העבודה, שנקטע בצהריים. "אני מקפידה לצאת בכל יום באחת, ולשבת עם הילדים לארוחת צהריים שאני מכינה. גם בימים שהם אצל אורן, הם באים אליי אחרי בית ספר ורק בארבע הולכים אליו. בימים שהם אצלו, אני עובדת עד הלילה. פגישות עם התדמיתנית יכולות להימשך עד חצות".

זמן לזוגיות נשאר לך?

"אני יכולה להיות רק עם בן זוג שיש לו את העולם שלו ושנותן ספייס. אני יכולה גם יום שלם לא לענות לטלפון, כי אני כזו. יש לי את הבועה שלי. בשבוע שעבר לא ראיתי את מוטי כל השבוע. אז כן, אני צריכה בן זוג שיודע להכיל את זה, והוא כזה, למזלי. גם החברות שלי יודעות שאני יכולה להיעלם לשבוע והן לא כועסות עליי. אני עובדת סביב השעון".

קז'ואל מתוחכם

הקו העיצובי שלה מדויק ומתוחכם, מה שנקרא סמארט קז'ואל. טווח המחירים נע בין 400 ל-2,400 שקל.

אפשר לשאול מה מחזור העסקים שלך?

"אפשר, אבל מה יצא מזה? בואי נגיד שאם אני שועטת קדימה, סימן שיש מחזור טוב".

וזה כמעט בלי יחסי ציבור.

"הייתה תקופה קצרה שהיה לי משרד יחסי ציבור והם לחצו עליי לעשות אירוע, אז עשיתי השקה לפני שנתיים בדירה של ההורים שלי במגדלי יו, ולא הייתי סגורה על זה שזה נכון לי. הגיעו הרבה עיתונאים, וכשהייתי צריכה לדבר, עמדתי וגמגמתי. רונית יודקביץ', שאני מכירה מהשכונה, הייתה לידי ואמרה לי מה לומר. אין לי בעיה עם טלוויזיה, הייתה לי פינה בתוכנית בוקר, אבל במעמד הזה פתאום חטפתי פחד".

אירועים מרובי סלבס עשויים להועיל לך.

"תראי, אתן לך דוגמה: שלי גפני, שהיא מקסימה ומדהימה, גרה לידי. אני יכולה לדפוק אצלה בדלת ולהגיד 'קחי בגדים שלי ותצטלמי למדורים שונים', אבל אני לא אעשה את זה. שלי באה מיוזמתה וקנתה אצלי בגדים, לבשה אותם, צילמו אותה ובתוך יומיים הוזמנו כל החליפות האלה. אני יודעת מה זה עושה כשמישהו מפורסם לובש את הבגדים שלי, אבל אין לי רצון לאלץ אף אחת, או לשלם למישהי כדי שתלבש משהו שהיא לא הייתה לובשת באופן טבעי. כשרונית יודקביץ' שברה את האגן, היא קנתה אצלי חצאית שהייתה לה נוחה ובהמשך התקשרה וביקשה אותה בעוד כמה צבעים, אז תפרנו עבורה. ככה אני אוהבת".

מתי יגיע הרגע שבו תרגישי שאת יכולה להירגע, שאת מצליחה?

"יש לי דרייב פנימי, שאי אפשר לעצור. אתמול הלכתי עם מוטי לסרט ובפרסומות, עד שהתחיל הסרט, הסתכלתי באינטרנט על חנויות במיקונוס ובדקתי כמה עולה שכירות. במשך כל הסרט זה היה בראש שלי. כשיהיו לי חנויות ביוון, בניו יורק ובפריז, אולי אוכל להרגיש 'איי דיד איט'. זה לא שלא טוב לי היום, לא חסר לי כלום. עשיתי הכול בעשר אצבעות וכל שקל שווה יותר מאשר מה שהיה לי כשהייתי ילדה".

מה ההגדרה שלך להצלחה?

"אבא שלי, סיפוק, חופש".

אבא שלך?

"ברור. אני רוצה להיות כמוהו. יש לו חושים טובים. חוץ מפייסבוק, שהתפקשש לו".

תעתועי ההצלחה

"לפני כמה חודשים כמעט הגעתי לבית חולים מרוב לחץ. מה שקרה הוא שיום לפני שהייתי אמורה לנסוע לפריז לתערוכה, הרגשתי שהלב יוצא לי מהמקום. הייתי צריכה להחזיק את התיק על החזה, כדי שהלב יפסיק לקפוץ. הלכתי לרופא שהמשרד שלו מול החנות והוא שאל, 'תגידי, את בריאה בדרך כלל? את לוקחת תרופות? את פה לבד?' רק מהשאלות שלו נלחצתי.

"הוא המליץ לשלוח אותי דחוף באמבולנס למיון. אמרתי, 'חכה שנייה, אני חייבת שמישהו יבוא איתי, כי החרדה הכי גדולה שלי זה בתי חולים'. התקשרתי לעובדת שלי, שבאה מיד, כאילו אני הילדה שלה, ובמקביל אבא שלי הרים טלפון לחבר קרדיולוג, שהסכים לקבל אותי אצלו בבית. הוא עשה לי אק"ג והסתבר שיש לי חוסר סדירות בלב. זה היה כמו מיני התמוטטות עצבים. הגוף פשוט סגר את המערכות".