כה אמרה ניו-יורק

תעתועי הפוליטיקה האמריקאית של 2016 הפכו את מדינת ניו יורק על ראשה, והעניקו לה כובד שלוח הזמנים הפוליטי נוטה ליטול ממנה.

אמצע חודש אפריל הוא בדרך כלל תחילת הסוף של עונת הבחירות המקדימות לנשיאות. בשערי ניו יורק, חודשיים וחצי לאחר סיבוב ההצבעה הראשון, המנצחים הכמעט-ודאיים נוטים להזדקף ללא מאמץ כדי לקטוף את הפירות; ואחרוני יריביהם נוטים להשתרך בקושי עצום, בלי תנופה ובלי כסף, לפעמים רק בשם גאוותם הפצועה.

אבל פירוש התעתועים הנ"ל הוא שהשנה עדיין יש רוח חיים באפה של עונת המקדימות, ולא רק ניו יורק אלא גם פנסילבניה (בשבוע הבא) ואפילו קליפורניה (בשבעה ביוני) ישפיעו במישרים על התוצאות. "אפילו" הוא שימוש-לשון קצת משונה, כשהוא בא לתאר שלוש משש המדינות הגדולות ביותר בארה"ב. אבל זה מן העיוותים המפורסמים של הבחירות לנשיאות: אייווה וניו המפשייר הזעירות משפיעות על תוצאותיהן יותר מקליפורניה, מניו יורק ומפנסילבניה.

בדרמה הפוליטית של השנה נשברו כמעט כל הכלים בזה אחר זה. במפלגה הרפובליקאית טואטאו מן הזירה כל מי שנחשבו רק לפני שנה אחת לטוענים בעלי הסיכויים הגדולים ביותר לנשיאות, ונשארו דונלד טראמפ ושני משתרכים. במפלגה הדמוקרטית, מרוץ שנחשב מלכתחילה כמעט למיותר, כמעט מגוחך, הניב קריאת תיגר עוצרת נשימה על הילארי קלינטון ה"וודאית" מצד סנאטור יהודי קשיש ועלום-שם.

קו הרקיע

ניו יורק הייתה שייכת לטראמפ ולקלינטון מטבע הדברים. טראמפ הוא ניו יורקי יותר מניו יורקי, אצבעותיו טבועות בקו הרקיע שלה, בנדל"נה ובפולקלור שלה. קלינטון אמנם מאילינוי (של הוריה), דרך ארקנסו (של בעלה), אבל היא אימצה את ניו יורק לפני 16 שנה, ונבחרה פעמיים לסנאט מטעמה. הפסד בניו יורק לא התקבל על הדעת.

אף על פי כן, שניהם, טראמפ וקלינטון, פיתחו בשבועות האחרונים תלות מסוכנת בניצחון בניו יורק. הם איבדו והלכו את תנופת הפתיחה שלהם. טראמפ הפסיד בשתי מדינות לטד קרוז, הסנאטור מטקסס, המפגר הרבה אחריו במניין הצירים לוועידת המפלגה, אבל מוסיף להיות המגנט העיקרי של רק-לא-טראמפ.

קלינטון הפסידה בשבע מדינות לברני סנדרס. אמנם רק אחת מהן ערכה הצבעה מלאה וחשאית, והאחרות, קטנות למדי, הסתפקו בתהליך חלקי ומסובך המכונה "אסיפות". אבל הפסד הוא הפסד, במיוחד כאשר סקרי דעת הקהל שיקפו מחיקה מלאה של יתרונה הארצי על פני סנדרס.

יתר על כן, בהתקרב ההצבעה בניו יורק, חלק מן הסקרים, והרבה מן המשקיפים, דיברו, אולי מהרהורי לבם, על צמצום דרמטי של ההפרש בינה לבין סנדרס. התעורר הרושם, שאולי הפתעה גדולה ממשמשת ובאה.

את קלינטון יש להרוס

המרוץ הדמוקרטי עבר רפובליקניזציה. הכפפות הוסרו, גם מפני שבניו יורק פוליטיקה היא קרב מגע חסר חמלה, וגם מפני שכל כך הרבה הונח על הפרק. יועציו של סנדרס שכנעו אותו, כי יש לו סיכוי להיות מועמד הדמוקרטים לנשיאות, אם כי זה סיכוי מסובך מאוד, המותנה בהרבה מאוד תנאים.

אחד התנאים הוא אריתמטי: סנדרס מוכרח לנצח בכל אחת מן המדינות שנשארו עד יוני, כולל ניו יורק, ברוב של 57% נגד 43%, כדי למחוק את יתרון הצירים שקלינטון צברה בששת השבועות הראשונים של המערכה.

גם האופטימיסטים הגדולים ביותר במחנה סנדרס אינם יכולים להאמין בסבירות מימושו של התנאי הזה. מה אם כן החלופה? להבאיש את ריחה של קלינטון בעיני הבוחרים במידה כזאת, שלמפלגה הדמוקרטית לא תהיה ברירה אלא למנות את סנדרס.

טכנית, זה ייתכן. אצל הדמוקרטים יש גוש גדול של צירים עצמאים לוועידה (בפילדלפיה, בסוף יולי), המתמנים על פי משקלם האישי. "צירי-העל" האלה חופשיים להצביע כאוות נפשם. הם אפשרו את ברק אובמה ב-2008; הם עומדים לאפשר את הילארי קלינטון. רובם הגדול הודיעו, שיצביעו לטובתה בוועידה. אבל אולי אפשר להטות את לבם, אם יתחוור להם שמועמדות קלינטון תנחיל למפלגה תבוסה בבחירות הכלליות.

גירעון החיבה

טון מסע הבחירות של סנדרס לבש צורות חדשות בשבועות האחרונים. הוא התחיל בהבטחה לנהל מסע בחירות נקי וענייני. אבל איסטניסיות אינה משרתת איש בפוליטיקה. הוא עבר אפוא להתקפות אישיות מרות, שהניבו תוצאות אלקטורליות נאות.

הוא תלה בקולרה של קלינטון את האשמה שהיא משרתת את הבנקים הגדולים בוול סטריט, והא ראיה שאחד מהם שילם לה 645,000 דולר תמורת נאומים (שאת נוסחם היא מסרבת לפרסם). הוא הזכיר את תמיכתה המוקדמת במלחמה נגד עיראק, עוד ב-2002 (האשמה ששירתה היטב את אובמה ב-2008).

בשנה העצבנית הזו, שבה אין מטבע עובר לבוחר בשתי המפלגות יותר מאשר התקפה על "הממסד", הצלחתו של סנדרס לטפול ממסדיות על קלינטון התקרבה להיות קטלנית. סקר אחר סקר הראה, כי הפופולריות שלה בתוך מפלגתה, ובוודאי בציבור הרחב, מצטמקת ללא הרף. ערב הבחירות בניו יורק הראה סקר של "וול סטריט ג"ורנל" ושל רשת אן.בי.סי, כי רק 32% מן האמריקאים רוחשים אהדה אישית לקלינטון, ו-56% אינם סובלים אותה.

את ביטויי האיבה אפשר למצוא לרוב בעצרות הבחירות של סנדרס, בין תומכיו במדיה החברתית, וכמובן אצל הרפובליקאים. אבל בעוד שאלה האחרונים הם בהכרח יריביה, דרגת המרירות של ההתנגדות לקלינטון אצל הדמוקרטים היא הנעלם הגדול והמפתיע במשוואת 2016. לא ברור כלל איך מועמד הטעון כה הרבה שליליים יכול לנצח בבחירות הכלליות.

להמליך את המפסידים

ובכן, בשנה המשונה הזו ייתכן גם ייתכן שהשליליים יגברו על החיוביים. הסיבה הפרוזאית היא שהטוענים לנשיאות במפלגה היריבה כורעים תחת כובד שליליים משלהם. מאמר המערכת של ה"וול סטריט ג"ורנל" הבוקר מתענג על גירעון האהדה של קלינטון. "פירושו שהמפלגה הרפובליקאית הייתה יכולה לחזור אל הבית הלבן בנובמבר אילו מינתה מישהו למועמדה שהיה נסבל אפילו במקצת". אבל גם טראמפ (65% שליליים) וגם קרוז (49%) הם היחידים המסוגלים להפסיד לקלינטון.

הרפבוליקאי השלישי המשתרך בדרך אל ועידת המפלגה (קליבלנד, אוהיו, אמצע יולי) הוא מושל אוהיו ג"ון קייסיק. הוא ניצח רק באוהיו, ויש לו רק 147 צירים לעומת 840 לטראמפ ו-543 לקרוז. אבל הסקרים מראים, כי הוא היחיד המסוגל להביס את קלינטון.

אכן, פרדוקס משונה. האינטרס העצמי של שתי המפלגות כמו מחייב אותן לפרוק את עול המקדימות, ולהמליך את המפסידים. ספק גדול אם זה יוכל לקרות. אבל זה יוכל אולי לחזור ולעורר מחשבות על עצם התהליך, המעניק יתרונות לא-ריאליים למועמדים שרוב המצביעים אינם חפצים ביקרם.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny