הנקראות ביותר

"העוני זה הגיהנום". ירדנה עובדיה: כך חילצתי עצמי מהדלות

עובדיה לא סיימה תיכון, אך חושים מחודדים ומוטיבציה עצומה גרמו לה לפנות לעסקים ■ כך הפך סופרמרקט קטן בפ"ת לאימפרית בתי חולים בגינאה המשוונית

ירדנה עובדיה. "תמיד הייתה לי אמונה שאני יכולה יותר" / צילום: איל יצהר
ירדנה עובדיה. "תמיד הייתה לי אמונה שאני יכולה יותר" / צילום: איל יצהר

לירדנה עובדיה אפשר לקשור הרבה שמות תואר: אשת עסקים, ישראלית באפריקה, מלכת הרפואה בגינאה המשוונית.

אבל ההתחלה הייתה במרוקו, שם נולדה ב-1949, ומשם עלתה עם משפחתה היישר לדימונה. הסיפור שלה הוא סיפור של פריפריה, מוצא, עוני, תדמיות, לימונים חמוצים ולימונדה מתוקה. ירדנה עובדיה היא לוחמת, מעזה, מנצחת, וכל הזמן היא רוצה עוד, כל הזמן רעבה, ולעולם לא מתנצלת.

"הייתי בת 14, בסוף בית הספר היסודי, קיבלתי את הציון הכי טוב בנגב במבחן הסקר, שהיה אז מבחן קשה וחשוב מאוד. מנהל המחוז במשרד החינוך ומנהל בית הספר באו לאמא שלי הביתה ואמרו: 'הבת שלך זכתה, אנחנו נותנים לה מלגה ללימודי הוראה בתיכון מקווה ישראל'. אבא שלי הסתכל ואמר: 'לאן לוקחים אותה?' אמרו לו: 'מקווה ישראל, מקום מצוין, ליד תל אביב. לוקחים לשם רק ילדים מצליחים במיוחד'. אמא שאלה: 'היא תבוא כל יום הביתה?' ענו לה: 'היא תבוא פעם בחודש'. אמא פסקה: 'היא לא הולכת לשום מקום, אחרי שתתחתן תלך לאן שהיא רוצה, עד אז תעזור לנו בפרנסה'.

"המצטיינת של הנגב? זה לא עניין את ההורים שלי. הם רק רצו לכלכל את המשפחה. זאת הייתה מלחמת הישרדות יומיומית. היינו חמישה ילדים בבית של 32 מטר מרובע, אבא ואמא עבדו במפעל כיתן דימונה, המשכורות היו אפסיות והחיים היו דלות לשמה. זה ה'דרייב' שלי בחיים, זה הכוח המניע אותי וזה גם הפחד הגדול שלי, תמיד, כל הזמן. הפחד לחזור אחורה לימי הדלות ההם.

"כשהייתי בת 15 הלכתי לעבוד בשקם. זה נחשב אז משהו-משהו, עילאי. בגלל שהייתי מצטיינת נתנו לי תפקיד מיוחד: אחראית על קבלת הבקבוקים הריקים. עמדתי מאחורי קופה וספרתי מטבעות. היינו מכניסים את הבקבוקים לארגזים, הייתי מטפסת כל היום כדי לשים עוד ארגז מעל הארגז הקודם. לימים קידמו אותי להיות קופאית, אחר כך אחראית קופות, חברת ועד עובדים. צבא? לא. ההורים אסרו עליי".

- יש בך מרדנות, התרסה נגד העולם, איפה זה הסתתר אז?

"בבית הוריי שתקתי. הבנתי את הלחץ הנורא עליהם. ניקיתי, בישלתי, שמרתי על האחים שלי, כדי שכשאמא תחזור מהעבודה היא לא תהיה מרירה וכועסת. רציתי שיהיה שלום ושקט בבית, שהדלות לא תביא למריבות. ככה היה מקובל אז בדימונה. אבל בזמן שניקיתי, בישלתי ודאגתי לאחים שלי, ידעתי שיום אחד אני אקום ואלך, שלא אשאר באותו מעגל של המשפחה שלי. זה שיש ארוחת צהריים ובערב בורא עולם כבר יסדר משהו - הספיק לאמא שלי, אבל לא לי. כבר אז זה לא הספיק לי.

"תמיד הייתה לי אמונה שאני יכולה יותר והייתה לי משאלה להגיע לעיר גדולה במרכז הארץ שבה תהיה לי אפשרות לעשות כסף, לשפר את מצב המשפחה.

"התחתנתי בת 19. יוסי בעלי הוא בן משפחה, גדול ממני בשש שנים. הוא הגיע לביקור, ההורים אמרו: 'יאללה, הגיע הזמן', והתחתנו. זה לא היה סוג הרומנטיקה של היום. ידעתי שאין סיכוי שבעלי יוציא אותנו ממעגל העוני, ידעתי שרק אני יכולה. אף אחד לא חסם את הדרך בפני בני המשפחה שלי מלקום ולעשות דברים".

loading

נקודת מפנה

"ב-1988 הייתה נקודה שבה הבנתי שזהו, זה הזמן לקום להגשים חלומות. היו לנו חמישה ילדים שנולדו בדימונה, הצעירה הייתה תינוקת. בעלי עבד במפעלי ים המלח, ואני בשקם. לא פחדתי, ניצלתי את חופשת הלידה כדי לעזוב את השקם, ולקבל את כספי הפיצויים. גם בעלי עזב. ידענו שאנחנו נוסעים למרכז הארץ. אבל לאן? יוסי אמר: רמת השרון. נסענו לראות. בדרך ראינו שלט: פתח תקווה. אמרתי לו: 'זה שם יפה, נותן לנו פתח לתקווה'. מכרנו את הבית בדימונה, הגענו למתווך בפתח תקווה וביקשנו דירה באזור הכי טוב, בגלל הילדים.

"גרנו ברחוב ביאליק, הילדים למדו בבית הספר, ואני שכרתי סופרמרקט קטן בשעריה, מקום של תימנים. הוא נראה מוזנח, עלוב, עם מקררים מלפני 70 שנה. אמרו לי: 'אכלת אותה, התימנים קונים רק קמח ומרגרינה לבצקים, את הולכת ליפול'. אבל עבדתי מארבע בבוקר עד עשר בלילה ותוך כמה חודשים הגיעו אליי מכל רחבי העיר. עשיתי את המקום, נלחמתי והרווחתי יפה. גם לא היו לי ברירות: תעבדי - תאכלי, לא תעבדי - לא תאכלי, עניין של הישרדות, לא של לוקסוס.

"עמדנו על הרגליים וגם צברתי קצת כסף בצד. יום אחד מישהו נכנס לחנות, נתן הצעה טובה, שילם לי המון כסף, מכרתי. אבל לא מיציתי את עצמי. אגב, גם היום עוד לא מיציתי את עצמי ואני לא מסופקת. עם כל מה שעשיתי אני עדיין מתחת ל-50% מיצוי עצמי. אני עדיין רעבה".

- אז מכרת את הסופר...

"מכרתי ולא יכולתי דקה אחת לישון. לא עוצמת עיניים וכל הזמן חושבת מה אני עושה. המחשבות שלי מפליגות לעולם אחר. גם ברגע הזה שאני מדברת אתכם, המחשבות עפות רחוק.

"התקופה הייתה 1994-1995. הייתה עלייה מרוסיה, אנשים מצוינים, נהדרים וטובים מאוד. התחברתי לרוסים והסתובבתי ברוסיה".

תפוזים מרוקאיים

"נסענו, אני וחבר עולה מרוסיה שאמר לי שברוסיה אפשר לעשות עסקים והבטיח הרים וגבעות. אמר לי: 'את רק תשלמי לי כרטיס טיסה, אני אביא לך עסקים'. פוליאתילן, חומרים לפלסטיק. נסענו לחור נידח אחרי אוקראינה, מטוס ואחר כך כחמישה ימים ברכבת. כל הגברים היו עייפים וממוטטים, רק אני ערה ודרוכה. כל היום ישבנו בישיבות. שעות. הם דיברו רוסית ואני יושבת כמו גולם. יום אחד אמרתי: 'לא מתאים לי, שלום. אני קונה כרטיס חזרה, לא מאמינה לך עוד'. הוא אמר: 'את לא מבינה רוסית, אז איך את יודעת שאני משקר לך?' עניתי: 'לא מבינה רוסית, מבינה אנשים. אתם מברברים על דברים שאין להם אחיזה במציאות'.

"אבל האיש היה נהדר, איש טוב. הוא הכיר לי מנהל בנק מקומי דובר צרפתית טובה מאוד. 'מאיפה את?' הוא שאל. עניתי: 'אני מרוקאית'. אמר לי: 'פרי ההדר במרוקו הוא מהטובים בעולם'. אמרתי לו: 'אין בעיה, תראה את עצמך כמי שהפירות בדרך אליו'. אבל אני לא מכירה את מרוקו, לא יודעת על איזה פרי הדר הוא מדבר. ידעתי רק דבר אחד, כי קראתי בעיתון: שהמרוקאים היו מתחרים קשים לאגרקסקו. הבטחתי תפוזים, ביקשתי 3,000 דולר, ידעתי שאני הולכת לעשות את זה כי אין לי ברירה אחרת. טסתי למוסקבה, משם לפריז, משם לקזבלנקה. לא היו אז טלפונים ניידים, לא יכולתי להגיד לבעלי איפה אני מסתובבת. אבל בבית היו צריכים פרנסה, בזה אין משחקים.

"ברחוב בקזבלנקה, מי שאני מדברת איתו על תפוזים צוחק בזלזול ומגחך. הרי חוזים על פרי הדר חותמים לעשר-עשרים שנה קדימה. ואני באה ורוצה לקנות מהרגע להרגע. לא התייאשתי. הלכתי לרוכל מוכר דגים, קניתי כמה סרדינים, וישבתי לאכול על שפת המדרכה. הוא אמר לי: 'אישה לא יושבת על מדרכה. רק אנשים מסכנים יושבים על מדרכה'. אמרתי: 'גם אני מסכנה'. התחלנו לדבר, שלח אותי לבניין של איגוד הסוחרים. עברתי מדלת לדלת והם טאטאו אותי בהנפת יד. מי את בכלל? לא נשברתי, שבועיים הסתובבתי. אכלתי פעם ביום, ישנתי בחדר לגמרי ג'יפה.

"מישהו במלון ראה אותי, גמגמתי מרוקאית, קצת צרפתית. הוא אמר לי שבאגאדיר יש סוחר שמוכר תפוזים בשוק שחור, אבל ידוע שהוא איש קשה מאוד. אגאדיר? איפה זה? עליתי לאוטובוס ונסעתי בעמידה שמונה שעות ורבע. הגעתי לאגאדיר, מצאתי איש מבוגר שיושב בפרדס, לידו שלושה בני גילו, לבושים מסורתית ומרתיחים תה על מדורת עצים. אני מדברת, והבן אדם לא מתייחס אליי. הסתובבתי ללכת, והוא אומר: 'לאן את הולכת? שבי. רוצה תה?' אמרתי שאני רוצה תפוזים. הוא אמר: 'אין תפוזים'. אני אמרתי: 'שלום, אני הולכת'. קרא לי חזרה. אמר: 'אני אקח אותך אליי הביתה, אחר כך אביא אותך לאוטובוס בעשר בלילה, בבוקר תגיעי לקזבלנקה'. הסכמתי. הלכנו אליו לבית, היה להם סיר של קוסקוס כזה עם כבש מעליו, איזה ריח... אבל אני אוכלת רק כשר".

- לא פחדת?

"אני לא פוחדת. אף פעם. רק דבר אחד מפחיד אותי בחיים, אז, היום ותמיד: מעגל העוני, שלא תהיה פרנסה. זה מפחיד אותי יותר מהמוות. מי שחווה את מעגל העוני יודע שהוא איום לא פחות מהמוות. חוויתי מצבים נוראים בבית הוריי. חוסר שלום בגלל שהיה חוסר ביציבות כלכלית, אחד האשים את השני בעוני. זה כל הזמן אצלי בראש ובלב, בנשמה ובגוף. לכן אני חושבת שאני לא מסופקת, ולא בטוח שאי פעם אהיה מסופקת ומרוצה. האימה הזאת היא ענן שמרחף מעליי.

"אומרים עליי טייקונית, מיליארדרית. הכול שטויות. אני, עם ענן הפחד הזה שמרחף מעל ראשי, אחיה כנראה עד היום האחרון, עד שאתבקש להחזיר ציוד לבורא. חוץ מהעוני אני לא פוחדת מכלום. אני מסתובבת בג'ונגלים ובמקומות שאף אדם לבן לא דורך בהם. רואה מנוף שעליו דגל IMS (החברה שבבעלותה, ראו מסגרת) או דגל ישראל קרועים. אני מטפסת 40, 50 קומות כדי להגיע למנוף ולסדר את הדגל. מורידה את נעלי העקב ומטפסת".

- יש לך הון, אפשר להניח שיש כמה השקעות די בטוחות.

"תקשיבו לי: לעולם לא חוסן. ראינו כאלה שעלו ונפלו. טעויות קטנות יכולות למוטט הר, השם ישמור. אני לא לוקחת דברים כמובנים מאליהם. כל יום זו מתנה, כל יום זו ברכה, ואני אומרת לעצמי: הלוואי שמחר אוכל כמו היום. הישרדות זה מאבק יומיומי, עד היום האחרון".

- את בונה בתי חולים, מגלגלת הון, מה את אומרת לעצמך כשאת חוזרת הביתה בערב?

"כל יום, כל יום אני חוזרת הביתה ואומרת לעצמי: התפספס לי עוד יום, לא עשיתי מספיק. אני צריכה להשאיר חותם בדפי ההיסטוריה. כמו שאני משאירה חותם בהיסטוריה של העם הגינאי, שהבאתי להם רפואה, אני צריכה, חייבת, להשאיר חותם גם במדינה שלי. אבל אני עדיין לא שם".

- פעם אמרת בראיון: "קל לרמוס את ירדנה עובדיה הקופאית מדימונה". בגלל זה את לא פורצת בישראל?

"מי יודע? אבל אני חושבת שזו הביורוקרטיה, העובדה שיש חבורות שלקחו את המדינה וחילקו אותה ביניהן כאילו זה נכסים שלהן. אני לא רוצה להיכנס לעניין של מזרחים, פריפריה, עברנו את זה. הכול תלוי בנו. ובכלל, זה לא יעזור להם!"

- פוליטיקה?

"הדבר האחרון שמעניין אותי".

- נחזור לתפוזים.

"הם ישבו לאכול, והוא שאל: 'ומה את אוכלת?' אמרתי: 'תה ולחם. אני אוכלת כשר'. הלחם ההוא היה לי הכי טעים בעולם. חיכיתי שיסיימו לאכול כדי שהוא יביא אותי לתחנת האוטובוסים ואז הוא שאל: 'מה את רוצה?' אמרתי: 'באתי בשביל תפוזים אבל אתה צוחק עליי'. שאל: 'לאן התפוזים?' עניתי: 'לרוסיה'. 'איפה האנשים?' אמרתי: 'ברוסיה'. 'איפה מכתב? כסף?' אמרתי: 'ברוסיה'. אמר לי: 'תתקשרי'. עניתי: 'אין לי טלפון'. צחק עליי, 'איזה אשת עסקים את, גדולה'. נתן לי טלפון, חייגתי לבנקאי הרוסי, אחרי שבוע הוא הגיע למרוקו. ומאז המרוקאי מוכר לרוסי תפוזים, הם עובדים יפה עד עצם היום הזה".

"לא ידעתי מה זה גינאה"

- ומה היה חלקך?

"כשחתמו שאלו אותי: 'מה את רוצה בשבילך?' אמרתי: '10,000 דולר'. שניהם אמרו מיד: 'קחי 15,000 דולר, מגיע לך'. בלב אמרו לעצמם: מטומטמת. הייתי די חמורה אז. אבל מה, יצא שהאיש הזה, המרוקאי, הכיר לי את חצר הארמון של מלך מרוקו, הכיר לי את שר הביטחון המרוקאי שנשוי לאחותו של המלך חסן השני. וכך קרה שנשארתי במרוקו תשע שנים. עשיתי עסקים, מכרתי לכל בתי החולים במרוקו אוטוקלאבים - מתקני חום לסטריליזציה של מכשירים רפואיים, מחברת טוטנאור שהיא אחת הגדולות בעולם. אני מכרתי את האוטוקלאבים שיוצרו במפעל החברה בירושלים. כזו אני, את הקניות אני עושה בישראל, בתעשייה הישראלית. זה החלק שלי למדינה. במרוקו נכנסתי לרפואה. שם גם הכרתי את נשיא גינאה".

- איך זה קרה?

"הייתה שמועה שמגיע למרוקו נשיא מאפריקה והחלטתי לעשות הכול כדי להגיע אליו. למה? לא יודעת. לא ידעתי מה זה גינאה, אבל הייתי חייבת לפגוש אותו. אמרו שיש לו המון פרויקטים. לא ידעתי איזה פרויקטים, אין לי הבנה בפרויקטים, לא מכירה פרויקטים, אבל סידרו לי והלכתי לפגוש את הנשיא".

"הגעתי לרבאט, למתחם שלו. איש הפרוטוקול עמד בדלת ושאל: 'איפה הניירת של ההצעה שלך?' אמרתי: 'אני והנשיא מכירים', והכניסו אותי אליו. הנשיא ישב, סביבו הרבה אנשים, ואני הרי לא יודעת צרפתית טוב, לא יודעת ספרדית, אין לי מה להציע לו, ואני יושבת, אני מסתכלת עליו, ואני משתגעת. הוא מחכה, ואז אומר: 'שלום לך'. אמרתי: 'שלום לך, אדוני הנשיא'. ענה: 'אני שמח לראות אותך, אבל מה...' ואני אילמת. אין לי מילים בפה. לא תכננתי. ואז הוא שואל: 'מאיפה את?' אמרתי: 'מישראל'. והוא אומר: 'יש לכם רפואה טובה בארץ'. אמרתי: 'בדיוק בשביל זה אני כאן! באתי להציע לך את הרפואה מישראל'. הוא השיב: 'מצוין. מה את יכולה לעשות?' אמרתי: 'הכול'. וככה זה התחיל.

"הוא אמר לאנשי הפרוטוקול שלו להזמין אותי לגינאה. שאלתי: 'אדוני הנשיא, יש לכם מלונות?" הוא אמר: 'לא, את תגורי אצלי במתחם. אין לנו מכוניות אז אני אתן לך את הרכב שלי'. האמת, כשיצאתי הייתי בטוחה שעשיתי פאדיחות. לא ידעתי לדבר, לא הצעתי משהו מעשי, חשבתי שהוא מנומס ובזה נפרדות דרכינו. נכנסתי למונית ואמרתי לנהג: 'יאללה לקזבלנקה', ותוך כדי נסיעה אני מקבלת טלפון: הנשיא רוצה אותך חזרה. הייתי בטוחה שמישהו צוחק עליי. חזרתי, העלו אותי ישר אליו, גמגמתי צרפתית עילגת. והוא אומר: 'מאדאם עובדיה, מחר אני מוזמן ליום ההולדת של המלך בטאנג'יר, את מלווה אותי, ובשבוע הבא תבואי לגינאה".

לא סינדרלה

- תגידי, לא עלה בדעתך שזה משהו של גבר-אישה? שאולי הוא מנסה להתחיל איתך?

"לא, אני בחיים לא שם".

- את לא, אבל גברים יכולים לחשוב על זה.

"אני לא קולטת דברים כאלה. הגבר, כדי שאני אבין שזו הכוונה שלו, צריך לעמוד מולי עירום כביום היוולדו, וגם אז לא בטוח שאקלוט. מילים, מבטים, רמיזות - לא עוברים את המסך הסגור שלי".

- לא עלה בדעתך שאת מסתבכת?

"לא. כבר אמרתי לכם: אני, ירדנה עובדיה, לא מפחדת משום דבר. רק מאלוהים ומעוני משפיל. אני בכלל לא בעניינים האלה שאתם רומזים. לי יש מטרה, אני יוצאת לקרב, יוצאת למלחמה, יש לי יעד לכבוש. אני לא מפחדת משום אדם בעולם. אני לא מכירה את המושג הזה, פחד. אין אצלי מילה כזאת.

"נסעתי איתו ליום ההולדת, בפמליה גדולה, מכובדת, ומשם התחברנו כל כך. הייתה איזו כימיה בינינו, ומאז הכול היסטוריה, אני שם 16 שנה. זה מנהיג שהייתי נותנת לו את מדליית הכבוד הכי גבוהה בעולם".

- את סיפור הצלחה אבל מקטרת לא מעט. מה יגידו, האישה מדימונה, המרוקאית, הקופאית. זה לא לכבודך.

"זאת האמת: לא חשוב מה אני אומר, הם תמיד יגידו: איך קופאית מדימונה הגיעה. אני לא סיפור סינדרלה, רחוק מזה. אני לא בחורה שחורה, לא בחורה לבנה, אני בחורה פשוטת העם, שבאה מעיירת פיתוח, עובדת קשה למחייתה ונותנת לאחרים. תמיד, תמיד".

- מה הלאה? מדינות אחרות באפריקה לא רוצות טיפה מירדנה?

"רוצות. בטח רוצות. יש לי 25 בקשות, ישתבח שמו. עד לא מזמן חיכיתי, התבססתי והשקעתי בגינאה. באחרונה התחלתי לבדוק גם הצעות אחרות. בכל מדינה מתפתחת את יכולה לעשות הפיכה בבריאות, ברפואה. זה מה שאנחנו עושים היום. אני כבר מתחילה לעבוד בארבע מדינות נוספות באפריקה, כבר חתמנו על חוזים, ואנחנו מתקדמים גם איתן. מתוכננים בתי חולים ענקיים. הם ביקשו ואני הבטחתי שאבוא עם כל האהבה שלי, כמו בגינאה. מה יהיה? אלוהים גדול".

"מערכת הבריאות בישראל סגורה ומסוגרת, לא נותנים לזר להיכנס"

- ירדנה עובדיה, את מלכת בתי החולים בגינאה המשוונית, ובישראל?

"ישראל הורגת כל דבר עם הביורוקרטיה. המשפחה שלי גרה בדימונה. בשנה שעברה אחי חלה מאוד, היה בטיפול נמרץ, ושתי רגליו נקטעו. אמרו לנו שהוא חייב להגיע לבית חולים שיקומי. חיפשתי בית חולים שיקומי שאוכל להביא אותו אליו. אלא שבדרום הארץ, שהוא ככל הזכור לי חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, אין בית חולים שיקומי. אין. שלחו אותי לפה, שלחו אותי לשם, הכול במרכז הארץ, אבל לא היה אפשר למצוא מקום.

"אחי נפטר, ואז באתי ואמרתי: 'רבותיי, אני רוצה להקים בית חולים שיקומי בדרום, כזה שאין כדוגמתו במדינת ישראל, עם ניהול איכותי, עם ציוד ועם נתינה שאעניק למשוקמים. אני אתן את החיים שלי, ואני גם אתן 100% מימון. חייכו אליי ואמרו: 'גברת עובדיה, אל תתאמצי, גם בעוד 12 שנים לא תקבלי אישורים'".

- מי אמר לך?

"אנשים טובים ממשרד הבריאות ומקופת חולים כללית שראו שאני נסערת ונלחמת בכל כוחי".

- ממתי אומרים לך לא ואת מתקפלת?

"אני? מתקפלת? לא אני! אני מתוסכלת, מאוכזבת, מתרגזת, אני רותחת. אני לא יודעת איך להזיז את קירות הבטון של הביורוקרטיה הזאת. הרי על העובדות אין עוררין: לא קיים בית חולים שיקומי בדרום, הציבור בדרום סובל, חולים נזרקים למרחקים, הציבור כועס, המשפחות נקרעות בנסיעות - ואני רוצה להקים בית חולים שיקומי הכי מתקדם בעולם על חשבוני. אבל הם... תלכי-תבואי, הם עסוקים אלוהים יודע במה".

- מה את רוצה?

"הייתי רוצה ששרים יקראו את הכתבה הזאת ויגידו לי: 'גברת נכבדה, בואי, תביאי את הכסף שלך, את היזמות שלך, תקימי בית חולים שיקומי בנגב. אז אני אראה לעם הזה מה אני מסוגלת לתת. לא מבקשת, נותנת. לא רוצה מהם כלום. רק שיאפשרו לי לעשות".

- בספטמבר 2014 אישרה הממשלה הצעה של ח"כ שולי מועלם להקים בית חולים שיקומי בנגב.

"אם פותחים בית חולים עם 12 מיטות, או 60 מיטות, זאת בדיחה. בנגב יש מאות, אלפים ועשרות אלפים שזקוקים לשיקום. שיקימו. יופי, אני לא פוחדת מתחרות, אני מסוגלת לעשות את מה שמדינת ישראל לא השכילה להבין ברפואה".

- עם מי את מדברת?

"מערכת הבריאות בישראל סגורה ומסוגרת. פעם שר הביטחון אמר שהוא הולך בקריה עם נעליים גבוהות כדי להיזהר מנחשים. במערכת הבריאות בישראל צריך ללכת עם מגפיים הכי גבוהים שאפשר, כי מערכת הבריאות כל כך נעולה, סגורה הרמטית ומגינה על אנשיה ששומרים על האינטרסים של עצמם. שמור לי ואשמור לך - זאת הסיסמה. כל הממונים למיניהם בכל שלבי המערכת, לא נותנים לזר להיכנס. אולי השר יעקב ליצמן, אם ישתדל, אם לא יצליחו לסובב אותו - יצליח לעשות משהו".

- פגשת את ליצמן?

"לא. ליצמן, לדעתי, הוא אחר, הוא בדרך הנכונה לעשות ולשנות דברים. הוא לא מתוך החבורה הזאת. גם אני לא מחוברת לאף אחד בחבורת הזאבים והשועלים. לכן הם לא מתייחסים אליי".

"אני המעסיקה של בנותיי. יש שעון נוכחות, והן מקבלות שכר בהתאם. אם יאחרו, אוריד להן מהשכר. אם מגיעים למצבים בעייתיים - אני מפטרת אותן"

את עסקיה מנהלת ירדנה עובדיה באמצעות חברת IMS, אינטרנשיונל מדיקל סרוויס שממוקמת בפתח תקווה, וחלק מילדיה עובדים איתה בחברה.

"אלה המשרדים שלנו", מסבירה עובדיה, "חדר ישיבות קטן עם קירות זכוכית באמצע וחדרים מסביב לילדים שלי שעובדים אתי. יש לי בן וארבע בנות. הבן הוא הסופר קובי עובדיה, בת אחת עוסקת בהוראה, ושלוש בנות עובדות אתי פה, מטפלות בכל התחומים הנחוצים לבתי חולים - בנייה, ציוד, כוח אדם לרפואה וסיעוד. חמישה בתי חולים שהקמתי כבר פועלים במרחבי גינאה המשוונית, עוד שלושה נמצאים בהקמה. בתי החולים הם של המדינה. הנשיא מחליט באיזו עיר הוא צריך בית חולים, ואני מקימה, בונה, מציידת, מגייסת צוותים ומרגע ההפעלה אני ממשיכה לנהל את בית החולים. כן, את כולם".

- בפרסומים שלכם כתוב: "ירדנה עובדיה - הלב והמוח של IMS".

"נכון. אני החברה והחברה זה אני. אין הרבה חברות ישראליות, בוודאי לא כאלה שהצליחו מחוץ לגבולות הארץ, שחייבות את כל הצלחתן לאדם אחד. טבע למשל חייבת חלק בלתי מבוטל מהצלחתה לקופקסון, התרופה האפקטיבית ביותר עבור חולי טרשת נפוצה שהתגלתה בעקבות מחקר שנערך במכון ויצמן. טבעול פרצה לשוק הבינלאומי לאחר שנרכשה על ידי אסם וזכתה לגב הרחב של התאגיד הגדול ועוד ועוד. ירדנה עובדיה, לעומת, זאת בנתה את האימפריה שלה במו ידיה ובזכות חריצות עצומה, התמדה וזיהוי מוצלח של הזדמנויות חד פעמיות". זה מה שכתוב וזאת האמת לאמיתה".

- את מנהלת חמישה בתי חולים, בתהליך הקמה של שלושה, מנהלת את המשרד הזה, מחלקת את החודש בין אפריקה לישראל, מחפשת הזדמנויות חדשות. הכול את?

"כן. אני יכולה לנהל הכול. יש אפשרות, יש רצון, יש יכולת".

- יש זמן?

"יש זמן לכול. קודם כול והכי חשוב זה לדעת לשמור על הקיים. מי שמבין את זה חייב תמיד לנהל בעצמו, לא לתת לאחרים לנהל עבורו".

- איך שלוש בנותייך מצליחות לעבוד איתך?

"קשה להן".

- את סומכת עליהן?

"אני סומכת עליהן, מאמינה בהן, אבל ייקח עוד זמן עד שהן יוכלו לנהל בלעדיי".

- מותר להן לחתום על משהו בלי ידיעתך?

"לא".

- כמה שנים הן פה?

"תשע שנים".

- לא מוציאות עלייך עצבים?

"לא, למה? פה אני המעסיקה שלהן. יש שעון נוכחות, הן שמות אצבע ומקבלות שכר בהתאם. אם יאחרו אני אוריד להן מהשכר. אם מגיעים למצבים בעייתיים - אני מפטרת אותן".

- קרה דבר כזה?

"כן, פיטרתי, בהחלט. ישבו שבועיים בבית, לא קיבלו שכר. שלושתן יחד, ונאלצתי לסגור את המשרד. אני הקמתי את העסק לבד ואני גם יכולה להמשיך לבד. אני מלמדת אותן חריצות, שקדנות ודיוק. הרי יום אחד אימא ירדנה תיעלם מהעולם, מה יהיה גורלן אם לא יהיה להן מוסר עבודה?"

- מה אכפת להן לשבת שבועיים בבית בלי משכורת, אם את בונה להן בתים בסביון, מעניקה לא מעט פה ושם לילדים ולנכדים.

"ילדיי הם לא כאלה שרוצים לקבל הכול בחינם, מה עוד שהם שילמו כל חייהם מחיר מאוד גבוה על העבודה שלי. הם גדלו עם אימא בשלט רחוק, מתוך 360 יום בשנה, 230 ימים הייתי בחו"ל. אז במעט הימים שאני פה, אני נותנת את כל הנשמה כדי שאוכל למלא אותם, לא רק בחומרנות, אלא גם כאימא. לא מזמן הבת אמרה לי: 'אימא בבוקר את מרצה בהילטון בפני ועידה כלכלית, בערב את עומדת עם סינר ומכינה ארוחת ערב לילדים'. זאת אני. המשפחה קודמת לכול. בימי שישי, כשאני בארץ, הילדים, החתנים ו-13 הנכדים, כולל נכדה בת 23, מגיעים בצהריים ישר מבתי הספר ומהגנים, ישנים, אוכלים, עד מוצאי שבת אחרי ההבדלה. ככה כל החיים".

- איפה את גרה?

"בארץ אני נמצאת חצי מהזמן בפתח תקווה, וחצי מהזמן בסביון".

- כשמחפשים בגוגל "ירדנה עובדיה" נתקלים בהרבה אירועים גרנדיוזיים שארגנת.

"כל העולם תוקף אותי על האירועים האלה. הם רק שוכחים שהם יצאו מעולפים מהאוכל. עושה לי טוב כשאומרים ש'באירוע של ירדנה היו צלעות כבש הכי טובות שאכלתי מימיי'. כולם יודעים את זה. אני מזמינה אלף איש, מגיעים אלפיים. עשיתי מימונה, הזמנתי חמש מאות איש, הגיעו שלושת אלפים חמש מאות".

- מיליונים רבים של שקלים נשפכים שם.

"זה הכסף שלי ואני מחליטה מה לעשות איתו. אני מוציאה, אנשים נהנים, וכולנו שמחים. יש לכם משהו יותר טוב לעשות עם כסף? אני נהנית לשמח אנשים. זה בנשמה שלי. אני לא יכולה לאכול לבד. לנכדה שלי היה יום הולדת והבת שלי רצתה שנביא את יובל המבולבל. אמרתי לה, 'בתנאי שנזמין גם ילדים מחוסרי יכולת, שקשה להם, שרואים את יובל המבולבל רק בטלוויזיה'. אני רוצה לשתף אחרים בשמחה שלי, החיים שלי זה לארח אנשים".

"אשטרום? הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שנתתי למישהו לנהל את הדברים בשבילי"

על ההצלחה של ירדנה עובדיה להביא לבניית בתי חולים בגינאה המשוונית, העיב במשך כמה שנים סכסוך משפטי קשה שהתגלע בינה לבין אשטרום, חברת הבנייה שהייתה שותפה לבניית הפרויקטים.

במארס 2011 הגישה אשטרום תביעה נגד עובדיה בנוגע לשותפות בין הצדדים בפרויקט להקמת בית החולים הממשלתי בעיר באטה. החברה טענה כי עובדיה הייתה זכאית לקבל 15% כעמלה מרווחי הפרויקט, שבו הייתה שותפה במימון גם הממשלה, אך בפועל עובדיה נטלה שלא כדין סכומים גבוהים הרבה יותר. לדברי אשטרום, עובדיה ניצלה את יחסי האמון המוחלטים ששררו בין הצדדים, את מעמדה וקשריה בגינאה ואת זכות החתימה שהייתה לה בחשבון הפרויקט המשותף, כדי להעביר סכומי כסף גדולים מחשבון הפרויקט לחשבונות בנק אחרים, שלקבוצת אשטרום אין כל קשר עמם.

במארס 2014 קיבל בית המשפט המחוזי מרכז את תביעת אשטרום וחייב את עובדיה לשלם לחברה כ-50 מיליון שקל בגין כספים שהיא לקחה מהחשבון המשותף. השופט עופר גרוסקופף קבע כי "כל האינדיקציות הקיימות תומכות בעניין פרשני זה בעמדתה של אשטרום". לדבריו, חלוקת העבודה בין אשטרום לבין עובדיה ושותפיה לאורך הפרויקט, תאמה את הפרשנות של אשטרום למערכת ההסכמים. בפסק הדין קבע בית המשפט ממצאים אישיים לגבי עובדיה, ובין היתר נקבע כי "אשטרום עמדה בנטל ההוכחה כי עובדיה נטלה ביודעין כספים שאינם מגיעים לה".

בריאיון ל"גלובס" למחרת פסק הדין, הצהירה עובדיה שבכוונתה להגיש עליו ערעור לבית המשפט העליון. ואולם, היא לא עשתה כן. לאחר פסק הדין היא שכרה את שירותיו של עו"ד אלי זהר, ובעצה אחת החליטו השניים שלא לערער אלא לשלם לאשטרום את 50 מיליון השקלים ולסגור את הסיפור בשקט. עובדיה אומנם שילמה את שהטיל עליה בית המשפט לשלם, אבל גם היום היא חושבת שהוא טעה. "בית המשפט המחוזי לא היה הוגן כלפיי, ואני חושבת שפסק הדין לא היה צודק", היא אומרת.

- אז למה לא ערערת?

"כי אם בית המשפט פסק, מי אני שאחליט אחרת? ככה החליטו. קיבלתי את הדין, שילמתי את מה שצריך לשלם. בעסקים גדולים יש סכסוכים עסקיים. זה קורה. אני לא אוהבת לרוץ לבתי משפט ואני גם לא חושבת שהצדק נעשה בין כותלי בית המשפט. אני חושבת שעל ידי הידברות אפשר להגיע לתוצאות יותר טובות".

- יש איזה לקח שלקחת איתך מפרשת הסכסוך עם אשטרום?

"אני מצטערת שלא ניהלתי בעצמי את המגעים מול אשטרום, אלא עורכי הדין שייצגו אותי ניהול אותו (עובדיה יוצגה במחוזי בידי עו"ד ברוך כצמן). אם אני הייתי מנהלת את המגעים, לא היינו בכלל מגיעים לבית המשפט. זו הייתה הטעות שלי. אם אני צריכה להאשים פה מישהו, זה אך ורק את הניהול שנתתי בידי אחרים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנתתי למישהו לנהל את הדברים בשבילי, וזו גם תהיה הפעם האחרונה שמישהו ינהל משהו בשבילי".

לא רק עם אשטרום הסתכסכה עובדיה באותה תקופה, אלא גם עם ידידה ושותפה הקרוב להקמת בתי החולים, זאב רוטשטיין, אז מנהל בית החולים שיבא תל השומר וכיום מנהל בית החולים הדסה עין כרם. זאת, לאחר שרוטשטיין עלה לדוכן העדים ומסר עדות לטובת אשטרום. בין היתר העיד רוטשטיין כי בניגוד לטענתה של עובדיה, אשטרום הייתה שותפה מלאה בפרויקט הקמת בית החולים בגינאה.

לדברי עובדיה, היום, למרות הסכסוך, היא נמצאת עם רוטשטיין ביחסים טובים. "גם אם היה סכסוך עסקי והוא העיד נגדי, זה לא אומר שרוטשטיין הוא לא בן אדם, וזה לא אומר שאין לו קבלות, לאיש הזה. אני לא פוסלת את רוטשטיין, חלילה וחס".

"האיש היקר הזה הוא מנהיג אמיתי. ורק ישראל מסרבת להושיב שם שגריר. מצחיק"

גינאה המשוונית היא מדינת נפט וגז, לחוף האוקיאנוס האטלנטי במערב יבשת אפריקה, ושכנותיה הן קמרון מצפון וגבון ממזרח ודרום. מדובר באחת המדינות הקטנות ביבשת, ואפשר שבעולם כולו (מספר 146 בעולם). אוכלוסייתה מונה כ-1.4 מיליון נפש. היא קיבלה עצמאות מספרד ב-1968. הנשיא הראשון, פרנסיסקו מסיאס נגמה, קיים שלטון רצחני. ב-1979, אחרי הפיכה צבאית, תפס את מקומו אחיינו, תיאודורו אוביאנג נגמה מבאסוגו, בן 74, ודרכו נוצר הקשר עם עובדיה. מבאסוגו נחשב למי ששיפר את הכלכלה, והחזיר אזרחים שברחו. ב-1992 הוא הנהיג חוקה חדשה ודמוקרטית יותר. עם זאת, ארגון אמנסטי דיווח על הפרות קשות של זכויות אדם וזיופי בחירות. בעיתונות מערבית יש נגדו טענות למשטר דיקטטורי.

"שום דיקטטורה", אומרת עובדיה. "העולם מוחק דיקטטורות. אם אובמה נוסע לקובה, כבר אין דיקטטורה. תם ונשלם הפרק הזה. האיש היקר הזה הוא מנהיג אמיתי שרוצה את טובת העם שלו, שאוהב אותו. הוא מביא ביטחון, בריאות, חשמל ומים, הוא הביא לירידה של 33% בתמותת תינוקות - ואת זה עשינו בעזרת רופאים ישראלים שהבאנו לשם. התמ"ג גבוה, השקעות בעשרות מיליארדים, גם של חברות נפט וגז עולמיות. כל הכסף שנכנס למדינה הולך ישר לציבור, לפיתוח, לחינוך ולבריאות, ורק ישראל מסרבת להושיב שם שגריר. מצחיק. באים והולכים ראשי התעשיות הביטחוניות אצל אנשי הנשיא, רוצים לייצא עוד ועוד, אבל שגריר? זה לא. אם זו לא צביעות, אני לא יודעת צביעות מהי".

- "האיש היקר הזה" עלה לשלטון בכוח.

"תקראו את ההיסטוריה של עם ישראל. יש כאלה שיכנו את יצחק שמיר טרוריסט גדול. אנחנו התחלנו בפיצוצים וגם היום אנחנו נחשבים בעולם, לצערי, כמדינה רעה. אנחנו במלחמת קיום וכך גם הנשיא הזה, הוא הציל את עמו. בשביל זה היה צריך לקחת את השלטון בכוח".

- מדינת ישראל לא מוכנה שיבקר פה.

"לא מקבלים אותו פה, אבל ראשי משרד הביטחון מתדפקים על דלתו כל הזמן, אלופים בצה"ל, לא רק במילואים, מסתובבים אצלו ליד הדלת. יש עסקאות ביטחוניות, סיב"ט מאשר אותן, בחותמת מדינת ישראל שדוחפת לעוד ועוד עסקים, וכל זה כמובן כשהאמריקאים נותנים אישור לכל מכירת ציוד צבאי. אז תגידו, מה הקו המפריד בין ציונות לציניות? בין ציניות לצביעות? אבל גינאה היא לא רק הנשיא, שאלוהים ישמור עליו, גינאה זה העם, גינאה זה הצעירים, דור העתיד. אני אשמור עליהם ואהיה איתם כל ימי חיי".

- העם בגינאה מכיר אותך?

"אני מוכרת בגינאה עד אחרונת הרוכלות בשוק שאני באה אליהן, ומלמדת אותן איך להיניק את הילדים שלהן".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות