מיץ רימונים נגד סרטן? רב-מכר מגדיר מחקרים מדעיים כשטויות

גם אחרי 15 שנים של כתיבה מושחזת, משעשעת ולעתים מרושעת - שמפרקת לגורמים את תקפותם של מחקרים שמפארים שערים אחוריים בעיתונים ועמודי בית באינטרנט - לא נראה שד"ר בן גולדייקר איבד משהו מן הלהט.

גולדייקר, 41, רופא בהכשרתו, סופר ובעל הטור "מדע רע" ב"גרדיאן", עדיין מתעצבן מכותרות כמו "מחקר: תפריט ים תיכוני מפחית את הסיכוי להתקף לב", או: "אנשים שמטיילים משפרים את חיי המין ומרזים יותר". אפשר לשמוע את הכעס מבעד לדיבור המהיר, המספרים שהוא יורה בקצב מסחרר והמילים הבוטות כלפי המחקרים הכמו-רפואיים שנגדם הוא יוצא.

יכול להיות שהנחרצות הזו נחוצה ברמה השיווקית, וזה גם עובד - ספרו "מדע רע" שתורגם לאחרונה לעברית (הוצאת ספרי עליית גג - ידיעות ספרים) מכר בבריטניה יותר מחצי מיליון עותקים ותורגם ל-25 שפות. אבל יש עוד משהו שגורם לגולדייקר להיות כל-כך תקיף: בניגוד לפסאודו-מחקרים שנגדם הוא יוצא, הוא מבסס את דבריו על עובדות.

"זה הרתיח אותי כמו שזה היה מרתיח כל רופא שמבין קצת במדע", אומר גולדייקר בראיון טלפוני ל-G. "ראיתי כל-כך הרבה סיפורים שהיו מטופשים בצורה יוצאת דופן ומוטעים. כעסתי כפי שאני מניח שכל מדען אחר היה כועס, אבל החלטתי גם לעשות משהו לגבי זה - והתחלתי לחקור ולחשוף את השטויות שפורסמו במסווה של מחקרים.

"המטרה הראשונית לא הייתה רק להפריך מחקרים, אלא להביא את המנגנון שמאחורי פרסומים כאלה. מה שרציתי להראות הוא איך מסיקים מסקנות מוטעות ברמה מגוחכת, כדי לגרום לאנשים לדבר על האופן שבו צריך לחקור אם משהו טוב לנו או רע לנו. כולנו יודעים הרי שסטטיסטיקה זה משהו שאנשים שונים, פוליטיקאים למשל, עושים בו שימוש שגרתי על מנת להונות אותנו, ויש משהו מעניין בגילוי כל הדרכים השונות שבהן אנשים יכולים לרמות אותך. מבחינתי, זה היה סוג של משחק חתול-עכבר מהנה מאוד".

בין השנים 2003 ל-2011, גולדייקר כתב טורים שבועיים ב"גרדיאן" שמפריכים מחקרים גרועים. מאוחר יותר הם קובצו לשני ספרים (השלישי בדרך). למרות העיסוק בנושאים מורכבים - על אחת כמה וכמה כפי שמצופה ממי שיוצא נגד כתיבה שטחית - הטקסטים של גולדייקר נגישים מאוד ומזכירים במידה רבה את כתיבתו של מפריך מיתוסים מקצועי אחר, הביולוג האבולוציוני (והאתיאיסט האדוק) ריצ'רד דוקינס. בראיון ל-G, גולדייקר מדבר יחסית בדיפלומטיות על הטורים שלו - "'מדע רע' הוא ספר על אודות שיטות מחקר וסטטיסטיקה בתחום הרפואה, במסווה של ספרות פופולרית", הוא מסביר - אולם כמו דוקינס, נראה שגם הוא שואב הנאה לא מעטה מריב טוב, או לפחות מוויכוח שמגיע לטונים גבוהים.

המחקר הופרך, הנזק נשאר

גולדקייר נולד בלונדון להורים ממוצא אוסטרלי: אביו היה פרופסור לבריאות הציבור באוניברסיטת אוקספורד ואמו הייתה מוזיקאית. גולדקייר הלך בעקבות אביו ולמד רפואה באוקספורד. גם היום הוא משמש כעמית מחקר ב"מרכז לרפואה מבוססת הוכחות (CEBM) באוניברסיטה.

נקודת המפנה שהפכה אותו מרופא-חוקר לצלבן מדעי הייתה פרסום המחקר הידוע לשמצה על הקשר בין חיסונים לאוטיזם לפני 18 שנים. זאת הייתה נקודת שפל לא רק בעולם העיתונות המדעית, אלא גם במחקר הרפואי: רופא-חוקר בריטי בשם אנדרו ווייקפילד פרסם בכתב העת היוקרתי The Lancet ("האזמל") מחקר שהראה קשר בין החיסון המשולש (חצבת, חזרת, אדמת) לבין עלייה בשיעור האוטיזם בקרב ילדים.

התגובה הראשונה לפרסום הזה הייתה פאניקה המונית: בכל זאת, מחקר עם מסקנות כל-כך מחרידות, הנוגעות לכל הורה, ועוד בכתב עת מדעי בן קרוב ל-200 שנים, שנחשב לאחד החשובים בעולם (אפשר לראות במחקר הזה גם את הולדתה של התנועה האנטי-חיסונית, שהפכה לגיטימית בקרב לא מעט הורים).

אבל מהר מאוד החלו להישאל שאלות, ומחקרים חדשים בדקו את המסקנות. הדרך להפרכה המוחלטת הייתה ארוכה, אולם בסופה משך כתב העת את המחקר, כולל התנצלות מביכה, ו-ווייקפילד הפך מוקד לגינויים ולהאשמות על מחקר מוטה, סיכון ילדים וניגודי עניינים.

על אף שהופרך המחקר מכל וכל, שיטוט קצר באינטרנט מעלה שגם כיום הטענות המוטעות עדיין מכות שורשים בקרב רבים. רק לאחרונה יצא סרט דוקומנטרי בבימויו של ווייקפילד עצמו תחת הכותרת Vaxxed (וכותרת המשנה המאוד לא מעודנת: "מטיוח לקטסטרופה"), שבו הוא טוען שהמחקרים שהפריכו את המסקנות שלו נגועים בשחיתות. הסרט, אגב, הוצא לאחרונה מפסטיבל טרייבקה בעקבות מחאה של מדענים ושל יוצרים דוקומנטריים.

"היו לא מעט סיפורים שהטרידו אותי, למשל כל הפרסומים המטומטמים האלה שמחלקים את כל סוגי המזון בעולם לכאלה שגורמים לסרטן או מונעים אותו", גולדייקר משחזר, "אבל מה שבאמת הטריף אותי היה ההונאה הזו של הקשר בין החיסון המשולש לאוטיזם. זה מחקר שהתקבל בכזאת התלהבות על-ידי עיתונאים בבריטניה, עד כדי כך שהפך לסיפור הדומיננטי ביותר בתחום הבריאות באותה שנה.

"זאת לא רק העובדה שהמחקר הזה היה מוטעה ברמות, אלא שאני ראיתי בכל הסיפור הזה אובדן גדול של הזדמנות לעשות משהו מועיל. למה? משום שבעוד שהעיתונאים סיקרו עד זרא את האין-סיפור הזה, שהיו בו עדויות חלשות בצורה שלא תתואר על הנזק לכאורה שגורם טיפול חשוב ומציל חיים, הם גם העניקו לעצמם מחמאות על כך שהם עיתונאי מדע שמנהלים מסע צלב של עיתונות חוקרת. וכל זה במקום לסקר דברים הרבה יותר חשובים - למשל, עד כמה גרוע התכנון של מחקרים קליניים בימינו ואיך תוצאות לא מחמיאות מוסתרות מעיני הציבור באופן שגרתי.

"אז במקום לכתוב על הכשלים הטכניים הללו שיש להם חשיבות אדירה, הם בחרו להביא תיאוריית קונספירציה על כך שחברות תרופות מסתירות מידע בנוגע לחיסונים, ושהן עושות את זה בשיתוף פעולה עם משרדי בריאות במדינות בכל רחבי העולם (לפני כשנתיים, אגב, הפיק צ'אנל 4 הבריטי את סדרת המתח "אוטופיה", שבבסיסה קונספירציה כזו, ש' ס'). זה היה ילדותי ואני הרגשתי שהמון עיתונאים שסיקרו את תחומי הבריאות והמדע, ממש עשו את עצמם כאילו הם כותבים דברים חשובים, בעוד שלמעשה הם הזניחו לגמרי את הסיפורים האמיתיים".

בין עובדות לאמונות

ההשוואה לריצ'רד דוקינס באה לידי ביטוי לא רק בחריפות של גולדייקר, אלא גם בבוז הניכר בדבריו - בוז מנומק היטב, יש לומר - כלפי הרפואה ההומיאופתית, באותו אופן שדוקינס מדבר על הדת. זה משהו שעלול להביא על גולדייקר לא מעט ביקורת. עם כל הכבוד למדע, ישנם לא מעט אנשים שמצאו מזור דווקא בשיטות האלה, שיעילותם לא הוכחה מדעית, שלא לומר, הופרכה לחלוטין. ולראיה, אין שום דעיכה בפופולריות של טיפולים כאלה, ולמעשה, המגמה היא הפוכה.

"אני חושב שזה מראה עד כמה אמונותיהם של אנשים הן משהו שהוא תוצאה של הבחירה האישית שלהם, ושהן מונעות על-ידי השפעות רגשיות ותרבותיות ולא על-ידי עובדות. אני חושב שישנה קבוצה גדולה מאוד של אנשים שמבחינתם אמונה בהומיאופתיה אינה קשורה לעדויות בדבר השאלה הפשוטה אם השיטה אכן עובדת, אלא שזה יותר סוג של מחאה אישית-פוליטית נגד חוויות גרועות שהיו להם או לבני משפחתם עם רופאים. הבעיה היא שזו אכן מחווה פוליטית מבולבלת ואימפוטנטית, ושהיא עשויה לגרום להם לבעיות אמיתיות, כי הם יסתמכו על שטויות במקום לקבל טיפול רפואי אמיתי. זה כמובן מעורר הרהורים לגבי המקום התרבותי המשונה של רפואה בחיים שלנו.

"עם זאת, יש הרבה אנשים שמושפעים מאיזה הלך רוח תרבותי ואני חושב שאלה אנשים שאפשר לדבר איתם ושהם פתוחים ללמוד ובסופו של דבר להבין כיצד הונו אותם. אני לא מפורסם בבריטניה, אבל מכרתי כחצי מיליון עותקים של 'מדע רע', כך שאולי יש לי איזו השפעה, ואני רואה שעם השנים אני כן מצליח קצת לשנות את דעתם של אנשים.אני חושב שאנחנו במסלול לשקיפות גדולה יותר ברפואה, אבל זה עדיין מאבק".

- איך נראות התגובות מגיבים כלפיך כשאתה מפריך מחקר מסוים?

"הרבה פעמים, כשאני תוקף מחקר גרוע, אני מותקף במילים קשות מאוד על-ידי האנשים שעומדים מאחוריו. יש גם כאלה שמתנהלים בצורה כל-כך אבירית, שאני מרגיש לפעמים רע לגבי מה שכתבתי על-אודות המחקרים שלהם. אחרים רק מכחישים ומפציצים אותי בהכפשות, ואני מניח שזו דרך יעילה מבחינתם להתמודד עם הקושי בהתייחסות לעובדות עצמן. ההתקפות הללו לא מגיעות רק מרופאים בעלי מוניטין מפוקפק או מחברות תרופות או מעיתונאים, אלא גם מעולם האקדמיה עצמו. ואתה יודע מה גיליתי? שככל שהידע שלך רב יותר, כך אתה מסתיר את האמת בצורה מוצלחת יותר, והפשע שאתה מבצע נגד המדע הוא מתוחכם יותר".

האקדמיה לא פחות גרועה

הומיאופתיה וניו-אייג' הם כסף קטן מבחינתו של גולדקייר. "אני מעניק שוויון הזדמנויות מלא בהפרכות שלי", הוא ממהר להדגיש. "אני לא רק מפריך טענות של עיתונאים ושל רופאים בעלי שם מפוקפק, אלא גם בודק מחקרים שנעשו באקדמיה ובחברות התרופות הגדולות.

"אני חושב ששתיים מהסיבות המשמעותיות ביותר לכך שרבים בציבור מתייחסים בפחד ובציניות לרפואה, הן התנהגות בעייתית של חברות התרופות הגדולות, וכמובן, רשלנות בכל התחום שאני קורא לו 'רפואה מבוססת הוכחות'. המצב באקדמיה, אגב, לא יותר טוב, בעיקר בהיבט של מניעת ידע על-אודות מחקרים שלא הניבו את התוצאות הרצויות.

הרעות החולות הללו פשטו בכל מקצוע הרפואה: רופאים, חוקרים מהאקדמיה, רגולטורים, מטופלים ועיתונאים אפשרו ליצור מצב שבו ניסויים קליניים יניבו תוצאות מוטעות פשוט כיוון שהם מתוכננים גרוע. בנוסף, אפשרנו להמון שאלות מחקר לצוף באוויר בלי שהן יקבלו מענה.

"יש בעיות בכל האקו-סיסטמה של הרפואה מבוססת הוכחות, וחמור מכך: כשאנשים מתחילים להיות ציניים לגביה, זה בסופו של דבר משהו שאני לגמרי יכול להבין. זו תגובה אינטואיטיבית-רגשית הגיונית לכך שמשהו רקוב בעולם הרפואה. עם זאת, באותו זמן קשה לי לסלוח לעיתונאים שנכשלים בחובתם לכתוב על כל הבעיות הטכניות הללו שגורמות לבעיות ובמקום זה כותבים כתבות מטופשות ופלקטיות. אני לא חושב שזה עוזר".

אחרי כתב האישום החמור הזה, נזרקת לחלל האוויר מילת ה-R, רגולציה. האם קפדנות רגולטורית היא הפתרון האפשרי היחידי במצב העניינים הנוכחי? גולדייקר סבור שכן.

"אני חושב שאנחנו חייבים רגולציה קפדנית ברמה הבינלאומית כדי לוודא שאנשים ילכו לכלא במקרה שהם מסתירים מידע או מזייפים תוצאות. בבריטניה הרי אין שום חוק שמכריח חברות תרופות לגלות את כל המידע שנצבר אצלן במהלך המחקר וגם לא באירופה.

"בארצות-הברית עבר ב-2007 חוק שאומר שכל ארגון שלא מדווח על תוצאות ניסויים שהוא עושה בתוך 12 חודשים מהשלמתם, ייקנס בסכום של עשרת אלפים דולרים ליום עד לפרסום תוצאות הניסויים האלה, אבל רק חמישית מהניסויים - אלה שמתפרסמים בכתבי עת אקדמאים - עומדים בקריטריונים של החוק, ומאז שהחוק נכנס לתוקף לא הושת קנס של דולר אחד על שום חברה בגללו. קח למשל את הדוגמה של אבווי (AbbVie) שמייצרת תרופה פופולרית לטיפול במחלת קרוהן. היא תובעת את סוכנות התרופות האירופית בניסיון למנוע ממנה לשחרר מידע על תוצאות של ניסויים.

"אני חושב שיש חוסר רצון מסוים מצדם של רגולטורים לטפל בבעיות בתחום הזה, ומשום כך המצב הזה נמשך. איך ולמה זה קורה? אני יכול להניח שחברות התרופות מפעילות לחצים מאוד-מאוד כבדים. הבעיה היא שהמצב באקדמיה חמור לא פחות, כך שזה לא כל הסיפור".

- מה לגבי הדיווח העיתונאי? היית רוצה יותר פיקוח בכיוון הזה?

"תראה, אני לא חושב שאנחנו רוצים שיהיו חוקים שיימנעו מעיתונאים לכתוב שטויות, אבל אני חושב שאפשר לשאוף לכך שיהיו אנשים שיכתבו על הנושאים הללו ברמה יותר גבוהה. כשאני התחלתי לכתוב לפני כ-15 שנים, לא ממש הייתה לקוראים דרך להרחיב את הידע שלהם אלא אם הם היו הולכים לספרייה. היום, האינטרנט מאפשר להם ללמוד על כל נושא שבעולם ממקורות לא רעים בכלל.

"בנוסף, ישנם עיתונים שהבינו שיש לציבור עניין עצום במדע, וחלקם, למשל הבוסטון גלוב, פתחו מחלקות של עיתונאי מדע שעושות עבודה מצוינת. אני חושב שהעובדה שלאנשים ישנה אפשרות להגיע למידע ברמה גבוהה אם הם רק יחפשו אותו טוב, היא נהדרת, כך שאני כן רואה שינוי לטובה בסופו של דבר. בחמש השנים האחרונות אני גם רואה שינוי מסוים אצל כמה חברות לכיוון של שקיפות".

 ד"ר בן גולדייקר