אחיה הפרוע של הטקילה

נדמה לי שכבר סיפרתי כאן פעם (טוב, לא באמת נדמה לי, אני אשכרה זוכר) שטקילה היא עבורי משקה הגבריות האולטימטיבי, זה הגורם לחנון כמוני להרגיש, ולו רק לרגע קצר, כמו גבר-גבר של ממש, משל הייתי מין קלינט איסטווד שכזה, הנשען על קיר הקנטינה בשעת הסייסטה, לועס טבק ויורקו אל השמש המקסיקנית הקופחת תוך שהוא ממלמל "אני הורג אנשים בשביל כסף, אבל אתה חבר שלי, אז אהרוג אותך בחינם". וכן, אני יודע שלא הוא זה שאמר את זה בסרט ההוא.

אם טקילה היא מקדש הגבריות האלכוהולי שלי, זה שבדיוק בגלל זה אני נמנע כמעט תמיד, לפחות בעשורים האחרונים, מלשתות אותו (כי אני לא באמת גבר-גבר, ולא רוצה בטעות להרגיש כזה) הרי שהמסקל, אחיה הפרוע והלא מרוסן של הטקילה, הוא בכלל טאבו בשבילי.

המסקל הוא כבר אופרה אחרת, עם או בלי התולעת המפורסמת הממתינה בתחתית הבקבוק שלו, זו ששתיינים נועזים עושים הכול כדי להיות אלה שיפגשו אותה, ויהיו גברים מספיק כדי ללעוס אותה בלי להניד עפעף, תוך שהם מאמינים לאגדות העם בדבר הסוטול המוגבר שהיא מעניקה.

אלא שבשנים האחרונות גם יצרני המסקל (או מזקל) המקסיקנים מנסים לעשות כבוד למוצר שלהם, שהפך ברבות השנים לסוג של גימיק תיירותי המוכר יותר כ"טקילה הזאת עם התולעת" ופחות כמשקה אלכוהולי מרתק ואותנטי. השלב הראשון היה הרחקת התולעת ההיא, שהיא בכלל לרווה (זחל לא בוגר) של אחד משני סוגי חרקים, הצ'יניקיל או הגוסאנו רוחו, שהם בתורם זחלים של עש. נציין רק שיש גם מסקלים עם פסלוני עקרבים או עקרבים אמיתיים ועוד שאר מיני חולרות.

המסקל, כמו הטקילה, גם הוא פרי זיקוק של פרי האגבה. האגבה בתורה, אינה קקטוס כלל כפי שמקובל לטעות בדרך כלל, אלא סוג של קרובת משפחה של צמח האלוורה והחוחובה. אך בעוד שהטקילה המפורסמת מזוקקת ממיץ ליבת האגבה הכחולה, באזור גיאוגרפי מוגבל וספציפי מאוד, הלוא הוא אזור חליסקו שבליבו שוכנת העיר טקילה, המסקל הוא תזקיק האגבה, המופק בשאר חלקי מקסיקו משאר סוגי האגבה. קצת כמו ההבדל בין קוניאק לברנדי, אם תרצו.

את ליבות (או פקעות) האגבה קולים בבורות מיוחדים, הנחפרים באדמה כשהן מכוסות באבנים, בעצים ובאדמה, ומשאירים אותן לספוג את הארומה למשך כמה ימים. הטעם המתקבל, בהתאם, הוא מאוד אדמתי ובעיקר מאוד מעושן. יש שימצאו אותו אפילו מעושן מדי. קצת כמו בעולם הסינגל מאלטים הסקוטי. אחר כך סוחטים אותן בבית בד פרימיטיבי למדי, בעזרת אבני ריחיים שאליהן רתומים חמורים (קצת כמו שמן זית), ואת המיץ הזה מזקקים מבלי להיעזר ביותר מדי אמצעים מודרניים, אלא תוך הסתמכות על החך המנוסה של המזקקים, שמלאכתם עוברת מאב לבן.

לאחרונה עשה עלייה לישראל מותג הבוטיק דל מוגיי (Del Maguey), המשתדל כאמור להחזיר עטרה ליושנה ולהציג לעולם מסקל איכותי ומורכב במיוחד. הוא עושה זאת בעזרת סוללה מרשימה של כמה וכמה מסקלים, שמציגים קשת טעמים מרתקת. כמו טקילת המילאגרו, למשל, גם דל מוגיי נוצרה לא ממש מזמן, ב-1995, על-ידי אמן אמריקני בכלל, שהתאהב בעולם המסקלים, רון קופר שמו. קופר מייצר מסקלים אורגניים מכפרים ספציפיים - שוב, הליך המזכיר מאוד ויסקי סינגל מאלט סקוטי, או שמא יין בורגון צרפתי משובח.

אז אם מיציתם כבר את שלל הטקילות המגיעות לישראל, זה הזמן לנסות את המסקלים. תהיו גברים, גם אם אתן בכלל נשים.

טעימה | מסקלים של Del Maguey

דל מגווי Vida de San Luis Del Rio. סן לואיס דל ריו מיוצרת בכפר הנושא אותו שם בידי המסקלרו (יצרן המסקל) פצ'יאנו קרוזז ובנו מרקו. היא עשויה מ-100% אגבה מסוג אספדין. ריחה מפתה ומתוק ומזכיר גם וניל ופירות מתוקים. גם טעמה ידידותי ונעים, לא מעושן מדי ומתקתק. כיף של מסקל. 42% אלכוהול, 210 שקלים

דל מגווי Wild Tepextate. הניחוח המכה בך הוא מוזר מאוד בתחילה, כמעט סוטה. ריח של מרציפן, פירות מסוכרים וריקבון תסיסה מפתיע. לא מגעיל בכלל, כמו שזה אולי נשמע. גם בחך נמשכת המוזרות הזו, שלוקח זמן להתרגל אליה, אבל היא מרתקת, ולא ממש מזכירה טקילות. 45% אלכוהול, 329 שקלים

דל מגווי Chichicapa. המסקלרו פאוסטינו גרסיה וסקואז מהכפר צ'יצ'יקאפה בוואחאקה, שממנה מגיעים כל המסקלים של דל מגווי, אחראי למסקל המורכב הזה, המציג ניחוחות שוקולד, מנטה ולא מעט עשן. זהו כבר מסקל מאתגר מעט, העישון שלו לא ממש מאופק, אבל הוא בהחלט מרתק. 46% אלכוהול, 379 שקלים

דל מגווי 100% Tobala. מסקל אולטרה יוקרתי ויקר. יוצריו מוצאים בו טעמי מנגו וקינמון, אך אם יורשה לי, אני מבחין בו בעיקר בניחוחות אגבה ועשן, גם אם מורכבים מאוד. בהתחשב במחיר הכה גבוה, אולי עדיף להתחיל דווקא במסקלים הפחות יקרים, לפחות בטעימה ראשונה. ועדיין, כאמור, מרתק. 45% אלכוהול, 550 שקלים