הלך הכסף

הוליווד אוהבת סרטים על בני ערובה: ברוב המקרים, הם מאפשרים לצופים להתוודע, יחד עם החטופים, לעולמם העמוק של החוטפים, ולעתים קרובות אף להזדהות עם המניעים שלהם (מעין גרסה של תסמונת שטוקהולם ליחסים שבין צופה ליצירה); ובנוסף לכך, הם כמעט תמיד נותנים אמירה בעלת ערך מוסף: "אחר צהריים של פורענות" עסק בסולידריות אנושית מול ממסד מדכא; "עיר בטירוף" ביקר את האופן שבו התקשורת יוצרת מציאות במקום לסקר אותה; "איש הקדילאק" לעג לערכי היסוד האמריקאים; ו"האיש שבפנים" עסק בפשיעה כלכלית בזמן מלחמה ובשסעים החברתיים שאחרי ה-11 בספטמבר.

"מפלצת הכסף" הצטרף לאחרונה למסורת המפוארת הזו - וירק לה בפרצוף. על הנייר, לסרט יש את כל המרכיבים של קולנוע מצוין: הסיפור עוסק במגיש צעקני וציני של תוכנית כלכלית, שנלקח כבן ערובה בשידור חי על-ידי צעיר שאיבד את כל חסכונותיו בוול-סטריט, בגלל שילוב של נכלוליות בורסאית ורשלנות עיתונאית. המטרה של אותו צעיר היא להסיר את כל מסכות הבורות שהמגזר הפיננסי עטף את עצמו בהן ולהבין איך מאות משקיעים כמוהו (ובעצם, כולנו) נשדדים מכספם. תוסיפו לזה שני שחקנים בכירים (ג'ורג' קלוני כמגיש וג'וליה רוברטס כמפיקה שלו), בימוי של שחקנית ותיקה ומצטיינת כמו ג'ודי פוסטר (ובעצמה בוגרת ז'אנר בני הערובה - עם "האיש שבפנים" ו"חדר לחץ") ותקבלו פוטנציאל גדול.

אלא ששום דבר מכל זה לא מתממש בסרט. המגיש שאותו מגלם קלוני אמור אמנם להיות מבוסס על דמותו הצעקנית של ג'ים קריימר, אבל התסריט לוקח אותו אל הקיצון הבלתי אמין (כולל שעון זהב ענק ומגוחך שאמור להשלים את הזעקה הבלתי-מעודנת-בעליל "אני איש עשיר, ציני ואטום"). מולו ניצב החוטף הצעיר והתמים (ג'ק אוקונול) שהולך שולל בידי הזאבים מוול-סטריט, אולם עצם העובדה שהוא השקיע את כל חסכונותיו על בסיס עצה מוגזמת ובלתי-סבירה גם במציאות המשוגעת של היום - לא באה בשום צורה לידי ביטוי בסרט. דמות המפיקה בגילומה של רוברטס היא הכל-יכולה ומלאת הערכים, מושלמת שלא טועה בשום שלב; ואיל ההון (דומיניק ווסט) שהונה את המשקיעים, הוא גם פלייבוי נואף (כי פשיעה פיננסית זה לא רע מספיק). כל הרעים מאוד רעים וכל הטובים מאוד טובים. אפס ניואנסים.

מי שרוצה להתנחם באמינות העלילה מוזמן להתאכזב אף הוא: הלוגיקה שאמורה לאפשר את החטיפה בשידור חי, נשענת על אבטחה לקויה, אמצעי נשק ואיום בלתי-אמינים בעליל וטיפול משטרתי מופרך. בשורה התחתונה, אין כאן לא מסר חברתי-כלכלי, לא סיפור פסיכולוגי-אנושי, ואפילו לא קולנוע כיפי וקליל.