הנקראות ביותר

החרדות נותנות לי דלק

רק ברגע שהבין שהחור שבתוכו לא יתמלא, התחיל עמוס תמם ליהנות מזה שהוא שחקן. עכשיו הוא סוגר 450 הצגות ב'קזבלן'

כשעמוס תמם היה קטן הייתה לו הפרעה: הוא היה קראן כפייתי. כל דבר הוא היה קורא: מכתבים שלא יועדו אליו, שלטים ברחוב, פתקים, טקסטים על אריזות, וכמובן ספרים. המון המון ספרים. כל מה שהיו לו אותיות לא חמק מעיניו של החנון הצעיר, וזו הגדרה שלו. "הייתי ילד מאוד שקט, מאוד מופנם. חנון". לימים, הוא מאבחן, הפסיביות הזו, האגירה האינסופית של מידע, היא זו שהנביטה את הצורך להתבטא, ושישמעו.

הצורך כנראה היה מאוד חזק: תמם מקפיד להתבטא בקול רם. הוא ירה פקודות בסדרת המשטרה 'אחת אפס אפס', צעק ב'חשמלית ושמה תשוקה' ושר ב'קזבלן'. את התפקיד האחרון הוא עושה כבר קרוב לארבע שנים, סוגר 450 הצגות.

בימים אלה הוא מככב במקביל בשלוש הפקות, שבכולן הוא מגלם דמויות שעוסקות בבעיית זהות. קזבלן, העולה ממרוקו, נלחם על מקומו בחברה האשכנזית המתנשאת. סטנלי קובלסקי, המהגר הפולני, מצא את עצמו חי בניו אורלינס עם אישה אמריקאית ('חשמלית ושמה תשוקה'). ואמיר קאפור, בן למהגרים מוסלמים מפקיסטן, טיפס במעלה הסולם החברתי והפך לעורך דין מצליח במשרד ניו יורקי ('כבוד אבוד').

זהות. "אין מישהו בישראל שלא עוסק בשאלת זהות, גם אני, שבאתי מרמלה. אני לא יודע עד כמה הרצון להרגיש שייך היה מנוע להצלחה שלי, אבל המקום שבאתי ממנו בהחלט יצר אצלי מוטיבציה ורעב. אני בא אמנם מפריפריה קרובה, אבל לפני 20 שנה הכול היה הרבה פחות נגיש. מבחינתי, הילד הקטן שהופיע על הבמה בבית הספר, לשחק את סטנליקובלסקי זה משהו שאפילו לא חלמתי עליו. אם אתה גדל במיליה הזה זה דבר אחד, אבל בשבילי זה היה כמו לדרוך על הירח, ואז כשהדברים באים, אתה נלחם עליהם, משקיע את החיים שלך, ויודע להעריך".

פיצוי. "כילד לא ידעתי מה יהיה הייעוד שלי, אבל היום אני מרגיש שזה סוג של פיצוי על השנים האלה של הקלט. בסוף, את כל התפקידים האחרונים שעשיתי, הבאתי מהשוק ברמלה. אלפי פיקסלים שמצטרפים לתמונה, לרגע אחד, שקלטתי ועיבדתי בילדות. ב'קזבלן' הייתי צריך רק לאסוף את כל עשרות אלפי הקזבלנים שפגשתי ברמלה. כל רפליקה הזכירה לי מישהו. אני מדבר, וכל משפט כאילו יוצא דרך הגרון של מישהו שהכרתי".

לעשות חשבון. "בסרט 'ילד טוב ירושלים' שיצא לאחרונה אני משחק ילד טוב, טוב מדי, שהופך להיות פליזר, מרצה. גם כאן, הקושי האמיתי שלי כילד היה החומר לבנייה. הדמות הזאת היא לא אני, אבל בפנים יכולתי לראות את הפליזר שאני, ואת הצורך שנובע מזה: לחיות בלי לעשות חשבון כל הזמן".

החור שבפנים. "קראתי פעם ספר של הרלן קובן על סוכן אמנים וספורטאים, שמסביר מה ההבדל בין ספורטאים לשחקנים. בקצרה, ספורטאי רוצה להביס אותך, ושחקן זה הילד הזה שלא היה מספיק טוב כדי להיות ספורטאי, אז הוא הלך לחוג של ה'רגישים'. היום, כשחקן, אני כבר כמעט לא עובד מהמקום הזה. הבנתי שהחור הזה - הצורך שיאהבו אותך, שיראו אותך ויקבלו אותך - אף פעם לא יתמלא. וברגע שהבנתי את זה, מצאתי במקצוע הרבה יותר רבדים".

פרופורציות. "אני מאלה שאומרים לעצמם 'תתעורר', לפני שהחיים אומרים להם את זה. גם כשזכיתי בפרס השחקן המצטיין, אמרתי לעצמי שיש כאלה שזכו בפרס ואז לא עבדו שלוש שנים".

לצאת להילחם. "זה לדעת שכל צ'אנס הוא אחד, ולא מפספסים אותו. אף פעם לא התייחסתי לקריירה שלי בתור 'כיף'. רק בשיא הרצינות, כי בשבילי שום דבר הוא לא מובן מאליו, ועל הבמה של התיאטרון אפילו יותר".

במה. "יש משהו בתיאטרון שמרגיש שהוא יותר בשבילי, מאשר בשביל הקהל. התוצאה היא לקהל, אבל כל ערב אני מגיע, וצריך למצוא מחדש נתיב שדרכו מוציאים את הדבר הזה. אתה יכול להגיע עייף, שמח, עצוב, אבל כשהאור נדלק, אתה שם. בשנתיים האחרונות גיליתי שדווקא כשאני מסכים לעלות לבמה עם מה שאני בא איתו מהבית, ולעשות התבוננות עצמית - וזה קשה - זה המקום שבו אני מצליח להיות משוחרר. אני מרוויח מההתבוננות הזאת את עצמי. זה כמו חליפה שכל פעם לוחצת במקום אחר, ואחרי שאתה מסיים לקטר, אתה לא יכול להחליף אותה. ככל שהדמות יותר רחוקה ממני והנושא פחות פשוט, אני יותר פוגש את עצמי. כל הסיפור הוא להיות נוכח".

בכל מקום. "הטלוויזיה נהיית היום רלוונטית יותר, הפער המעמדי בין המדיות היטשטש. זה כבר לא מובהק שהתיאטרון או הקולנוע חזקים או חשובים יותר. איפה שיש תפקיד שמדבר אליי ושיש לי מה להגיד, אני לוקח. אין היום שחקן בישראל שעושה רק מדיה אחת".

רעב. "אני לא עושה דברים כדי להישאר רלוונטי, אלא כי אני באמת כל הזמן רעב. יש משהו בעבודה הזאת שמחזיר אותך לנקודת ההתחדשות הטבעית. כל ערב מההתחלה, מתלבש ויוצא לטיסה".

חרדות. "זה נותן לי עוד יותר דלק ורעב, ואני במקום טוב עם זה. בסופו של דבר, החרדות שלך, אם אתה מצליח לתחום אותן, הן חומר לבנייה. וכשאתה מתבונן, אתה הכי בתנועה".

(חגית ברונסקי)

להכיל אי ודאות

"הדבר הכי ודאי במקצוע הזה הוא הקיום של אי הוודאות. היא קיימת כל הזמן. כדי להתמודד עם זה, אני פשוט לא עוצר. זה כמו רכיבה על אופניים, אם תעצור - תיפול. אז אני כל הזמן בתנועה, וזה אומר שאני עושה הכול: טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון. במצב אוטופי הייתי עושה רק תיאטרון, המהות שלי היא במה, וזו גם פלטפורמה שמייצרת משהו יציב, שפוי, ארצי. אתה לא נושם שם אוויר פסגות, אתה לא במגדל השן, אלא מתמודד כל יום מחדש. עולה לוואן ערב ערב, ונוסע להופעה. זה משאיר אותך חי, עם אינסטינקטים, נושם, זה משאיר אותך מלוכלך".

כשבחרת במקצוע, ידעת שככה זה יהיה?

"צדי צרפתי אומר תמיד: 'אם אתה לא מרגיש שאתה לא יכול בלי זה, אל תלך על זה'. כשאתה מחליט שאתה קופץ למים, זו קפיצה נחשונית. זה כמו הסיפור של קריעת ים סוף - מקדימה יש ים, מאחור מחכה פרעה, ואומרים לך שאם תקפוץ, ייפתח הים. אז אתה קופץ. אין ברירה אחרת, כי כשאתה עוצר לחשוב על המקצוע המטורלל הזה, אתה מבין שהסיכוי שתצליח הוא נמוך מאוד.

"היום אני נמצא במקום שמצאתי את שביל האמצע. זה כבר לא בית משוגעים, ואני מבין שכל דבר טוב שקרה לי בחיים, לא היה בשליטתי. יש דינמיקה לחיים: אם אתה לא מפריע להם, הם קורים. אני רואה את זה אצלי, כשאני נכנס ללופ - אני מפריע, וכשאני לא מנסה להזיז את התמונה השלמה - זה מצליח".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות