אגדה שהייתה: מגזין G נפרד ממוחמד עלי

הסנוקרת לפרצופה של אמריקה הלבנה. האגו העצום וההישגים הספורטיביים. ההשפעה האדירה על התרבות המערבית

מוחמד עלי / צילום: רויטרס
מוחמד עלי / צילום: רויטרס

מוחמד עלי

(2016-1942)

אישי: נולד בלואיוויל, קנטקי שבארצות-הברית, בשם קסיוס מרסלוס קליי ג'וניור. היה נשוי ברביעית, אב לתשעה

ספורטיבי: אלוף העולם במשקל כבד בין השנים 1964 ל-1967 ובין השנים 1978-1974. מחזיק ברקורד מקצועני של 56 ניצחונות (37 בנוק-אאוט) וחמישה הפסדים. זכה במדליית הזהב באגרוף באולימפיאדת רומא 1960

הייתי בן 13 כשניגשתי אל מוחמד עלי בלובי של מלון קינג דיוויד בירושלים וביקשתי ממנו לחתום לי על מעטפה שלקחתי מפקיד הקבלה. זה היה ביוני 1985, אבא שלי הוזמן לכנס שנערך במכון ואן ליר בירושלים ולקח אותי ואת אימא איתו ללילה במלון המפואר.

מה עלי בכלל עשה אז בלובי המלון הירושלמי, אתם שואלים? אז ככה: בבוקר ה-14 ביוני חטפו מחבלים מארגוני חיזבאללה והג'יהאד האסלאמי את טיסת 847 של TWA מקהיר לסן דייגו והגיעו איתה לשדה התעופה בביירות לאחר מסע דילוגים קצר ומשונה. על אחד המסלולים המבודדים בשדה החלה מאותו רגע דרמה שכללה רצח של אחד הנוסעים, איומים יומיומיים בטבח של עשרות נוסעים אחרים, ואין-ספור מגעים סודיים בין ממשלות, סוכנויות ביון וטרוריסטים. זו גם הייתה הפעם הראשונה שבה המערב התוודע למפקד יחידת המבצעים של חיזבאללה לעתיד, עימאד מורנייה, שחוסל בדמשק 23 שנים לאחר מכן.

בזמן שחיזבאללה פיזר את בני הערובה מהמטוס החטוף ברחבי ביירות וניהל משא ומתן קשוח לשחרור מאות מאנשיו (יותר מ-700 מהם הוחזקו על-ידי ישראל), החליט עלי, שהיה כבר בן 43 ושנה קודם לכן אובחן כחולה פרקינסון, שדווקא הוא יוכל להביא לשחרורם של בני הערובה. לעלי, כידוע, היה אגו עצום, אבל בוחן המציאות שלו לא היה לקוי לחלוטין: אחרי הכול, הוא חבש כמה כובעים שסייעו לעניין: הוא היה אמריקאי, הוא היה מוסלמי, הוא היה סופרסטאר אייקוני, והוא גם היה מתנגד חריף לכל ממשל שישב בוושינגטון.

אלא שבעוד שעל הנייר כל הסטטוסים הללו נראו מצוינים לעניין, המקצוענים של חיזבאללה העדיפו להתעסק עם מקצוענים מהסוג שלהם ולא עם מקצוענים בדימוס מעולם האגרוף. בפוליטיקת הכוח שדרשה סיטואציית בני הערובה, עלי לא היה יותר מחובבן נלהב מדי. עם זאת, כנראה שהמסרים שהצדדים העבירו לו לא היו חד-משמעיים. אולי כי שמרו על האפשרות להשתמש בשירותיו בהמשך ואולי כי פשוט לא רצו להעליב אותו. בכל מקרה, עלי העדיף להעביר את זמן ההמתנה במלון הירושלמי המפנק. ביירות הייתה אז הרבה פחות סימפטית.

ידעתי על נוכחותו של עלי במלון ממהדורת מבט שראיתי ערב או שניים קודם לכן, אבל לא באמת חשבתי שאראה אותו. כשזה קרה, בכל אופן, התגברתי על הביישנות, אספתי מהקבלה עט ומעטפה וצעדתי אל האגדה כשאני נחוש לנג'ס לה. אבל גם בגיל 13, ועוד לפני שממש התקרבתי אל האיש הענק וצייצתי "מיסטר עלי?" חלוש, היה לי ברור שאני מתבונן בקליפה חלולה של האייקון של פעם. המבט בעיניו נראה חלול וכפות הידיים האדירות ששילחו לקרשים אין-ספור גברתנים רעדו בצורה בלתי נשלטת.

שני הגברתנים האמריקאים שליוו אותו ניסו לרגע לנפנף אותי ממנו, אבל אז משהו חזר לעיניים של עלי והוא שאל בנחמדות מה הוא יכול לעשות למעני. ביקשתי בגמגום את חתימתו ומיד התחרטתי. הרגע שבו האיש הענק לקח לידיו את המעטפה ושרבט עליה את שמו ביד רועדת היה אחד העצובים שחוויתי באותו גיל. הוא הושיט לי את המעטפה, אמר לי עוד משהו נחמד ועיניו שוב התרוקנו. אחרי כמה ימים הוא חזר הביתה לארצות-הברית. לי כבר שנים אין מושג היכן נמצאת אותה מעטפה.

לצד הרגע הקטן והאישי שלי מעלי, הנה עוד ארבעה רגעים מיני רבים, מזכרת מאחד האנשים הגדולים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה.

1967 | גיבור אזרחי

ב-28 באפריל 1967, בשיאה של מלחמת וייטנאם ושלושה חודשים לפני קיץ האהבה שסימן את הולדתה של תנועת תרבות הנגד האמריקאית, הגיע מוחמד עלי למרכז מיון של הצבא האמריקאי ביוסטון שבטקסס, אבל סירב להיכנס בשעריו. עלי כבר היה אז מוסלמי ופעיל מוכר של התנועה לזכויות האזרח בארצות-הברית, אולם העמידה הנחושה והפומבית שלו מול המערכת לא הייתה מובנת מאליה. אמריקה הלבנה, שאהבה את השחורים שלה שתקנים וצייתנים, למדה כבר להכיר ואף להתאהב בעלי הקולני, השחצן, המצחיק והכריזמטי. אבל כשהוא סירב להילחם תחת הדגל שלה, זה כבר היה משהו אחר.

חודשיים לאחר מכן, כשחבר מושבעים לבן הרשיע אותו בהתחמקות מגיוס לצבא, עלי פתח את הפה וסיפק את אחד המונולוגים הזכורים ביותר שלו: "המצפון שלי לא מאפשר לי לירות באחיי או בבני אדם כהים יותר. ומדוע שאירה בהם? הם מעולם לא קראו לי כושי! אני לא מתחמק מגיוס. אני לא שורף את הדגל. אני לא בורח לקנדה. אני נשאר פה. אתם רוצים לשלוח אותי לכלא? בסדר, לכו על זה. אני בכלא כבר 400 שנים, אז אני יכול להיות בו עוד ארבע או חמש שנים נוספות. אבל אני לא אסע עשרת אלפים מיילים כדי לסייע לרצוח ולהרוג אנשים עניים אחרים. אם אני רוצה למות, אני אמות פה, עכשיו, כשאני נלחם בכם. אתם האויבים שלי, לא הסינים, לא הוייטקונג, לא היפנים. אתם אלה שמתנגדים כשאני דורש חופש. אתם אלה שמתנגדים כשאני דורש צדק".

ארבע שנים לאחר מכן, ביוני 1971, זיכה בית המשפט העליון של ארצות-הברית את עלי מכל ההאשמות.

1968 | גיבור פוליטי

לסירוב של עלי להתגייס לצבא ולהישלח לווייטנאם היה השלכה נוספת מלבד ריסוק תדמיתו הציבורית והאפשרות שיישלח לכלא: תוארו כאלוף העולם באגרוף במשקל כבד נשלל ממנו. כשג'ורג' לואיס, המעצב המיתולוגי של המגזין אסקווייר, חשב על הדימוי שהוא מעוניין להציב על שער גיליון אפריל 1968, עלתה במוחו תמונתו המפורסמת של הקדוש המעונה סיינט סבאסטיאן שתלויה במוזיאון המטרופולין בניו-יורק.

עלי אהב את הדימוי, אבל בהתחלה סירב משום שהוא חשש שכמוסלמי, עשויה הסכמתו להצטלם כקדוש נוצרי להיראות בעייתית. רק לאחר שקיבל לכך את ברכתו של ראש תנועת "אומת האסלאם" אליה מוחמד, נתן עלי את הסכמתו והגיע לצילומים.

ההפקה אמנם נתקלה בקשיים טכניים בגלל שהחצים שהוצמדו לגופו של עלי נפלו שוב ושוב, אולם לאחר שהם נקשרו לתקרה באמצעות חוטי דיג שקופים, המצלמות סוף-סוף תקתקו. התוצאה הפכה לא רק לאחד השערים האייקוניים ביותר של מגזין כלשהו, אלא העלתה את המחאה הפוליטית של עלי לרמה של אמנות.

1978 | גיבור תרבות

בשנה שבה יצא לאקרנים הסרט "סופרמן" בכיכובו של כריסטופר ריב, הוציאה חברת די-סי קומיקס חוברת מיוחדת שעל כריכתה תואר קרב מאוד לא שגרתי. בצד ימין של הזירה עמד גבר לבן לבוש בבגד גוף כחול ובגלימה, במגפיים ובתחתונים אדומים, ובצדה השמאלי ניצב מולו גבר שחור שהיה לבוש רק במכנסי אגרוף לבנים של אברלאסט. שני גיבורי העל - אחד מהם דמיוני והשני אמיתי לגמרי - הניפו זה מול זה אגרופים קפוצים עטויי כפפות אגרוף שחורות.

בניגוד לדימוי החזק שעל הכריכה (ולשמה המבלבל של החוברת - "סופרמן נגד מוחמד עלי"), העלילה של הכותבים ושל המאיירים של די-סי דווקא הציבה את השניים באותו צד. חוסר ההסכמה היחיד בין השניים נבע מחוסר נכונותו של אף אחד מהם לאפשר לשני לכסח את הצורה של יריבם המשותף - מנהיג של גזע חייזרים פולשני.

האנקדוטה הזאת אולי נראית חסרת חשיבות, אבל בדיוק עשור לאחר נקודת השפל התדמיתי העמוקה ביותר שלו בקרב הציבור האמריקאי, הופעתו בחוברת סימלה במידה רבה את חיבוקו המחודש של עלי על-ידי המיינסטרים האמריקאי. שנה לאחר מכן הוא כבר יככב בתפקיד עצמו בסדרת הקאלט "על טעם ועל ריח".

1996 | גיבור ספורטיבי

המשחקים האולימפיים מספקים לעולם אין-ספור רגעים מרגשים וגדולים מהחיים, וגם בקריירה הספורטיבית הארוכה של מוחמד עלי לא חסרו רגעים כאלה. אולם 36 שנים אחרי שקסיוס קליי בן ה-18 זכה במדליית הזהב באגרוף במשקל חצי כבד באולימפיאדת רומא, התרחש האירוע שחיבר שוב את המתאגרף האגדי למשחקים האולימפיים והצליח לסחוט עד תום כל בלוטת רגש אפשרית.

הוועדה המארגנת של המשחקים האולימפיים באטלנטה לקחה הימור גדול כשהיא החליטה להציע לעלי בן ה-54 להיות זה שמדליק את האש האולימפית ופותח את המשחקים. האיש הגדול והמרשים אובחן כחולה פרקינסון 12 שנים קודם לכן ומצבו הלך והחמיר. הרעד ביד ימין שלו הפך לקשה במיוחד, הוא התקשה בהליכה ונראה היה שהוא לא מסוגל להרים את סנטרו. גם עולמו הקוגניטיבי קרס לתוך עצמו. עד כדי כך היה מצבו של עלי קשה, שהוועדה המארגנת שמרה את השתתפותו בטקס בסוד מחשש שהוא לא יוכל לעמוד במטלה ואפילו חסכה ממנו את ההשתתפות בחזרה הגנרלית שלקראת הטקס.

כשהשחיינית ג'נט אוונס הגיעה לבמה המוארת באצטדיון של אטלנטה ברגע השיא של הטקס, עשרות האלפים במקום והמיליארדים שצפו בשידור ברחבי העולם נדהמו כשעלי יצא באיטיות מהצללים. ידו השמאלית רעדה בצורה קשה, מבטו היה קפוא, אבל גם הפעם עלי לא אכזב ברגע האמת. הוא הצמיד את הלפיד הכבוי שהחזיק בידו הימנית ללפיד הבוער שהחזיקה אוונס והדליק אותו. לאחר מכן, כשפניו כמעט נטולות הבעה וכל גופו רועד, הניף עלי בקושי רב את הלפיד הבוער מעל ראשו ואז הדליק באמצעותו את האש האולימפית. אף עין לא נשארה יבשה.

צרו איתנו קשר *5988