רוני אלשיך צודק

החלטת המפכ"ל שלא לפרסם את המלצות המשטרה המלאות בפרשת מעונות רה"מ - מוצדקת

רוני אלשיך / צילום: רויטרס
רוני אלשיך / צילום: רויטרס

חקירות משטרתיות הן חלק אינטגרלי מעבודת המשטרה, והן נועדו לבירור עובדות, לגביית עדויות, לאיסוף ראיות. המשטרה מנהלת חקירות בתחומים רבים בהם חשדות לעבירות פליליות. חקירה משטרתית יכולה לנבוע מהגשת תלונה במשטרה, אך זו אינה הכרחית, והמשטרה רשאית לפתוח בחקירה ביוזמתה, כאשר יש חשד שבוצע או שעומד להתבצע מעשה פלילי. בתום הליכי החקירה, המשטרה מפרסמת את המלצותיה לטוב או לרע.

פרסום המלצות משטרה גורם כבר שנים למתח רב בין המשטרה למשרד המשפטים. ההודעה לעיתונות שהוציאה החודש המשטרה, בתום חקירת "פרשת הוצאות מעונות ראש הממשלה", והוויכוח שנתגלע בין המפכ"ל רוני אלשיך ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט סביב נוסח ההודעה, שבו והציפו ביתר שאת מחלוקת עתיקת-יומין זו בין שני גופים אלה.

אלא שהפעם התהפכו היוצרות. עד היום הייתה המשטרה מוציאה את המלצותיה בלהיטות יתר, ואילו במשרד המשפטים היו "תופסים את הראש" בכל פעם מחדש. הפעם ההודעה שיצאה מטעם המפכ"ל הייתה דווקא הגרסה המצומצמת והמצונזרת - ואילו היועמ"ש הוא שניסה להשפיע שתפורסם הודעה במתכונת הרחבה שלה, על פרטיה המלאים, כפי שנעשה עד היום.

לפרסום המלצות המשטרה יש היסטוריה ארוכה. מדובר בנוהג שהשתרש במשטרה אף שאין לו שום הצדקה חוקית, אלא להפך.

הסיבה המרכזית לפרסום המלצות המשטרה היא הצורך שלה ביחסי ציבור לארגון. במשטרה לא הסכימו להשלים עם העובדה שבעוד הם הגוף שמבצע את כל עבודת החקירה, חושף את הראיות וחוקר חשודים - את "התהילה" קוטפת הפרקליטות, כאשר היא מכריזה על החלטתה להגיש כתב אישום. לכן יצרו במשטרה נוהל מלאכותי של פרסום המלצות משטרה עוד בטרם נתקבלה החלטה כלשהי על הגשת כתב אישום.

נוהג נפסד זה יצר פגיעה כפולה ומכופלת בזכויות נחקרים. ראשית, עצם פרסום המלצות המשטרה יצר חזות כאילו מדובר בהחלטה סופית ומחייבת, שפגעה אנושות בשמם של נחקרים.

שנית, עצם הפרסום יצר מכבש לחצים אדיר על הפרקליטות והקשה עליה עד מאוד לקבל החלטה שונה מזו של המשטרה; שהרי ברגע שהמשטרה, שהיא הגוף החוקר והבקי בפרטי החקירה, מצהיר כי בעיניו אדם אשם - אם הפרקליטות תרצה לסגור את התיק, היא יודעת שיחל מחול-שדים בזירה הציבורית-תקשורתית, שיגרור ביקורת חריפה.

בשנים האחרונות המלצות המשטרה אף הפכו למיותרות לחלוטין, מאחר שממילא כל החקירות המשטרתיות מלוות על-ידי פרקליט צמוד. כבר לא מדובר בשני שלבים נפרדים לחלוטין, אלא במעורבות מ-א' ועד ת' של הפרקליטות בכל שלבי החקירה. לכן, אין שום צורך אמיתי בהמלצות של המשטרה.

למרות כל זאת, נוהל נפסד זה נמשך כבר שנים רבות. כך, המשטרה מפרסמת, משרד המשפטים חורק שיניים, והנפגעים העיקריים ממשחקי הכוחות הם הנחקרים עצמם, שהתפיסה הציבורית בנוגע לאשמתם מתגבשת עוד בטרם הוחלט בכלל אם להגיש נגדם כתב אישום.

החלטתו של המפכ"ל הנוכחי שלא לפרסם את המלצות המשטרה המלאות בפרשת מעונות ראש הממשלה היא בבחינת קרן אור ואף עשויה להיות תחילתו של עידן חדש. עידן שבו נעשה ניסיון להפסיק את הנוהג הפגום של פרסום המלצות בתום חקירה, גם אם הדבר יגרור ביקורת, הן מצד התקשורת והן מצד בכירים אחרים במשטרה.

המפכ"ל, שהגיע מהשב"כ - גוף שחקירותיו סמויות ושלא עוסק ביחסי ציבור - חותר לחדול מהמנהג הפגום הזה. לעומתו, באופן מפתיע, דווקא היועמ"ש - מי שאמור היה לתמוך יותר מכול בהחלטתו האמיצה של המפכ"ל - יצא נגדה בטענה כי ממילא המלצות אלה ידלפו.

אמירתו זו של היועמ"ש חמורה, כי היא משלימה עם מציאות של הדלפות מהמשטרה, שאסור להסכים לה; ולא ייתכן שמצב דברים פסול זה יהווה תירוץ לעצם הפרסום של המלצות משטרה.

כעת, כשיש למשטרה מפכ"ל שלא מאמין שהדלפות הן כורח המציאות, ואשר שם את טובת הנחקרים לפני יחסי הציבור של המשטרה, יש לקוות כי מגמה זו שבה החל תלך ותתחזק, וכי רמיסת זכויות נחקרים תיפסק.

■ הכותב הוא שותף מייסד במשרד עורכי דין.