עדות שמיעה

ביום רביעי לפני שבועיים, נכנס לבית משפט בלוס אנג'לס אחד הגיטריסטים המוכרים ביותר בעולם והואשם באופן פומבי ורשמי בכך שגנב ללא בושה את שורת הפתיחה של שירו המצליח ביותר ממוזיקאי אמריקאי אנונימי למדי. על-פי התביעה, לא רק שג'ימי פייג' מלהקת לד זפלין לא העניק לרנדי וולף (שכינה את עצמו רנדי קליפורניה) מלהקת ספיריט קרדיט על שורת הגיטרה המפורסמת של השיר "מדרגות לגן עדן", שלטענתה נלקחה מקטע אינסטרומנטלי בשם "טורוס"; אלא שהוא גם לא חלק עמו את הכנסות הענק שהשיר גרף במשך השנים - לא פחות מחצי מיליארד דולר מאז 1971.

המשפט, שנמשך שישה ימים בלבד (אבל הגיע לבית המשפט לאחר שנים שבהן הוגשו תצהירים, נערכו שימועים ונאספו עדויות(, היה האחרון בסדרה של מאבקים משפטיים שבהם נבחן הגבול הדק שבין השראה לפלגיאט. מאבקים דומים התנהלו ברמות משתנות של הצלחה במשך עשרות השנים האחרונות וניסו להכפיף לסטנדרטים משפטיים נוקשים את האמנות ואת הרוח האנושית שבאות לידי ביטוי בנגינה. רק בשנה שעברה, למשל, פסק בית משפט אמריקאי פיצויים בסך 7.4 מיליון דולר ליורשיו של זמר הנשמה מרווין גיי, לאחר שקבע כי רובין ת'יק ופארל וויליאמס השתמשו בצורה לא הוגנת בשירו Got to Give it Up. באופן אירוני, הלהיט של השניים שבו עסק המשפט, נקרא Blurred Lines (קווים מטושטשים).

מצד אחד, אומרים אלה שמרגישים שנעשה להם עוול, אין סיבה לכך שקניינם הרוחני יילקח מהם ללא תמורה ויניב רווחים למישהו אחר. מצד שני, טוענים המתגוננים, אמנות מטבעה היא תחום שהשראה היא נשמת אפו. עצם הניסיון לפרק את המילה "השראה" למילים כמו "חיקוי" או "העתקה" חותר תחת יסודות האמנות, וסופו שיעקר את האמן וימנע ממנו להביע את עצמו.

הטענה המשמעותית ביותר בכתב התביעה שהגישו יורשיו של רנדי וולף - שהביע בראיון לפני שמת את תסכולו מכך שלד זפלין השתמשה לטענתו במעבר האקורדים הייחודי - מצביעה על הדמיון הבלתי ניתן להכחשה בין חלק מקטע מוזיקלי שהקליטה ספיריט ב-1967 לבין הפתיח של "מדרגות לגן עדן". טענות אחרות בתביעה הן נסיבתיות: לג'ימי פייג' יש שלושה אלבומים של ספיריט בביתו; ספיריט ניגנה את "טורוס" בהופעה בדנבר ב-1968, שלד זפלין הופיעה בה כלהקת חימום; וב-1970, הסולן של לד זפלין, רוברט פלאנט, שתה בירה ושיחק סנוקר עם אחד מחברי ספיריט לאחר הופעה של הלהקה האמריקאית בברמינגהם שבאנגליה.

מעבר לכך, התביעה טענה שלד זפלין כבר הואשמה בעבר בכך שהשתמשה ביצירותיהם של אמני בלוז רבים מבלי להעניק להם על כך קרדיט ראוי, וכי הגיעה עם לפחות שניים מהם להסדרים משפטיים לגבי השירים Whole Lotta Love ו-Babe I'm Gonna Leave You.

פייג' ופלאנט (שכתב את המילים לשיר) אמרו בבית המשפט ש"מדרגות לגן העדן" נכתב על ידיהם ללא כל קשר ליצירה של ספיריט. פייג' טען כי הוא שמע לראשונה את "טורוס" רק לפני כמה שנים, לאחר שחתנו סיפר לו על-אודות הדיון האינטרנטי הסוער שמתקיים לגבי הדמיון בין שני השירים. כן, הוא הודה, לד זפלין השתמשה במעבר אקורדים אחר של להקת ספיריט בחיבור בין שני שירים במהלך סיבוב ההופעות הראשון שלהם בסקנדינביה בשנות ה-70, אולם את אותו הקטע הוא שמע ברדיו. את האלבום שעליו הופיע "טורוס", הוא שמע רק כמה עשרות שנים לאחר מכן. פלאנט, מצדו, העיד שהוא לא זוכר את משחק הסנוקר המדובר, וכי הוא שתה הרבה מאוד כוסות בירה עם הרבה מאוד אנשים שונים בסבנטיז.

בנאום הפתיחה של פרנסיס מאלופי, עורך הדין בעל המוניטין הקשוח שייצג את התביעה, הוא טען כי הסיפור של המשפט עוסק במילה אחת בלבד: קרדיט. הוא גם לא היסס להשוות את התובעים לדוד התנ"כי ואת לד זפלין לגוליית.

שמונת המושבעים נדרשו להכריע אם אחד השירים המושמעים ביותר בהיסטוריה, ואחת מאבני היסוד במיתולוגיה של אחת מלהקות הרוק המוערכות ביותר אי פעם, בעצם התבסס על יצירתו של רנדי וולף. "אם תקשיבו לשני השירים, תוכלו לשפוט בעצמכם. אני הייתי אומר שמדובר בגניבה", ציטט עורך הדין את וולף שמת ב-1997 בהוואי במהלך הצלת בנו מטביעה. "הבחורים הללו עשו מיליוני דולרים מהשיר הזה ומעולם לא אמרו 'תודה' או שאלו 'נוכל לשלם לך קצת כסף תמורת השיר?'. זו נקודה כואבת עבורי".

נאמן לתדמיתו ככריש משפטי, תקף עורך הדין מאלופי את פייג' ואת פלאנט בטענה שלד זפלין הייתה להקת אולפן שהתמחתה בנגינת שירים של אחרים, והאשים את השניים בכך שהזיכרון שהפגינו בבית המשפט היה סלקטיבי. כשעורך הדין שאל את פייג' אם הוא מעוניין לנתח מוזיקלית את "טורוס" בפני הנוכחים, פייג' הגיב בקרירות שגרמה לאולם המלא במעריצים ובעיתונאים להתפוצץ מצחוק. "לא במיוחד", הוא השיב בפנים חתומות.

מוזיקולוגים שזימנה ההגנה טענו שמעבר האקורדים שעליו נסובה התביעה רחוק מלהיות ייחודי. למעשה, טען פיטר אנדרסון, עורך הדין שייצג את לד זפלין, מעבר האקורדים המסוים הזה הופיע באינספור שירים ויצירות מוזיקליות ומתועד זה מאות שנים. "וולף לא המציא את סולם לה מינור", הוא אמר למושבעים, ודחק בהם שלא לשנות את ההיסטוריה ולפסוק לטובת מייקל סקידמור, המנהל של נכסיו של וולף (קליפורניה) המנוח. "לרנדי קליפורניה מגיע קרדיט בעבור מה שהוא עשה, אבל לא בעבור מה שהוא לא עשה. התובעים מבקשים מכם לקחת את השיר האייקוני הזה, 'מדרגות לגן עדן', ולומר שיש לו עכשיו הורה חדש בדמותו של מר סקידמור", אנדרסון סיכם.

המושבעים השתכנעו. יומיים לאחר עדותם של ענקי הרוקנרול שנדרשו להופיע בבית המשפט, הם פסקו פה אחד כי התביעה נדחית. מעריציה של לד זפלין בכל העולם יכלו לנשום לרווחה, ועורכי עיתון הגרדיאן הבריטי, שכמה ימים קודם לכן כתבו מאמר מערכת לוחמני שבו טענו שרק "אידיוט ממהר" יכול לפסוק כי "מדרגות לגן עדן" הועתק, יכלו להתפנות לחדשות חשובות יותר כמו משאל העם על פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי.

"דבר מאוד גבולי"

דוגמאות לטענות על גניבות מוזיקליות לא חסרות, כאמור. Born This Way של ליידי גאגא נשמע גם לאוזן הבלתי מיומנת ביותר כיצירה שלכל הפחות קיבלה השראה מ-Express Yourself של מדונה. העובדה שגאגא עצמה נראית לפרקים כמו שיבוט של מלכת הפופ לא עזרה לה להפריך את הטענות. שנים קודם לכן טענו מנהלי להקת הקינקס הבריטית כי השיר All Day and All of the Night נגנב והפך אצל להקת הדורז האמריקאית ללהיט Hello I Love You. בית משפט בריטי שדן בסוגיה קבע כי אכן מדובר בהעתקה של גיטריסט הדורז רובי קריגר, והוא נאלץ להעביר אל הקינקס שיעור מסוים מההכנסות שהתקבלו מהשמעת השיר בבריטניה.

ב-1985 נמנעה לד זפלין ממשפט פומבי והסכימה לשלם פיצויים בסך מיליוני דולרים לבלוזיסט האגדי מאדי ווטרס על העתקת שירו You Need Love, שהפך בעיבודם ל-Whole Lotta Love. ב-2001 טענה להקה בריטית לא ידועה במיוחד בשם Other Garden כי ריף הבאס והגיטרה של השיר Warning של להקת גרין דיי נגנב מהשיר Never Got the Chance, ואיימה בתביעה של 100 אלף דולר. אולם כשסולן גרין דיי אמר כי שני השירים מזכירים במיוחד את הריף שכתבה להקת הקינקס לשיר Picture Book שלושה עשורים קודם לכן, לא היה להם מנוס מלבטל את התביעה.

חברי הלהקה הבריטית המוכרת מאוד - הרולינג סטונס - חטפו חום יום אחד ב-1997 כששמעו בפעם הראשונה את Bitter Sweet Symphony, הלהיט הגדול של ה-Verve. מעבר האקורדים המאוד מוכר שמרכיב את השיר פשוט נשמע דומה להפליא ל-This Could Be the Last Time הנפלא מתחילת שנות ה-60, ולא במקרה: ה-Verve רכשו את הזכויות לשימוש בסימפול של הביצוע התזמורתי של השיר.

עם זאת, מנהלי הסטונס טענו שהבריטים הצעירים עשו שימוש יתר בסימפול, ושהחוזה לחלוקת התמלוגים מהשיר שנחתם לפני שהוא יצא לאור צריך להיפתח מחדש ולהעניק לסטונס חלק משמעותי יותר מההכנסות. 100% מהם, ליתר דיוק, ובנוסף לכך גם שינוי הקרדיטים של השיר. כשגיטריסט הרולינג סטונס, קית' ריצ'רדס, נשאל על העניין שנתיים לאחר מכן, הוא הגיב בצורה טיפוסית: "אם ה-Verve יכולים לכתוב שיר טוב יותר, הם יכולים לשמור אצלם את הכסף".

דוגמה קלאסית לפלגיאט מוזיקלי שכלל לא הוכחש והפך לשערורייה הודות לאי מתן קרדיט היא Surfin USA של הביץ' בויז המבוסס של Sweet Little Sixteen של צ'אק ברי. בראיין וילסון אמנם טען שהשיר נועד להצדיע לגיטריסט האייקוני, אחד מהאבות המייסדים של הרוקנרול, אולם אנשי חברת התקליטים של צ'אק ברי אמרו לו בפשטות שעם הצדעה לא הולכים למכולת. ההסכם בין הצדדים העביר את הזכויות לשיר לחברת התקליטים של ברי, Arc Music.

אבל אולי הדוגמה המפורסמת ביותר לגניבה מוזיקלית היא My Sweet Lord של ג'ורג' האריסון, שמבוסס על He's So Fine של השיפונ'ס, להקת בנות אמריקאית משנות ה-60. בית המשפט קבע כי החיפושית לשעבר העתיק את השיר "בצורה לא מודעת" ופסק פיצויים בסך 1.6 מיליון דולר לרונלד מק שכתב אותו. התביעה הוגשה ב-1971, אולם הדיונים המשפטיים התמשכו והתמשכו ומכיוון שזכו לתשומת לב ציבורית גבוהה, החליטו השיפונ'ס לנצל את ההתעניינות במשפט ב-1975 ולהתניע מחדש את הקריירה שלהן בצעד חצוף וגאוני: הן הקליטו גרסת כיסוי ל-My Sweet Lord של האריסון.

גם המקרה של "ויוה לה וידה" של להקת קולדפליי משעשע במיוחד, בגלל שהלהקה הואשמה בהעתקה כפולה של השיר. ב-2009, שנה לאחר שהשיר שוחרר, האשים אותה יוסוף איסלאם (שפעם היה ידוע יותר כקט סטיבנס) בכך שהשיר מבוסס על שירו Foreign Suit מ-1973. במקביל, הגיטריסט ג'ו סטריאני לא התבייש לטעון שהשיר מבוסס על שירו If I Could Fly מ-2004. התביעות נדחו.

"גניבה מוזיקלית היא דבר מאוד גבולי", נדרש לעניין בעבר המוזיקאי יאיר ניצני בראיון לערוץ 2. "העסק מתחיל כשמישהו קם ואומר גנבו לי, והעסק בדרך כלל נגמר בפשרה בבית משפט או בבוררות או באגודות זכויות היוצרים. הרבה פעמים כל העניין מתחיל בתאונת עבודה: מישהו כותב שיר וחושב שמה שהוא עשה זה לגמרי אורגינלי, ואז מתברר לו שמישהו עשה את זה כבר קודם לפניו, וזה מאוד לא נעים. אין חוק מדויק לגבי הדבר הזה. נורא קשה לכמת את הדבר הזה לתו אחד או לכמה תווים. יזהר אשדות ואני היינו בזמנו מעורבים בקריירה של עפרה חזה וצמד ראפרים אמריקאי שקראו להם אריק בי וראקים עשו רימיקס של שיר שלהם והשתמשו ממש בקול של עפרה חזה מ'אם ננעלו'. זו לא בדיוק גניבה מוזיקלית אלא סימפול, אבל זה התגלה והם שילמו תמלוגים. בסופו של דבר, הקריירה של עפרה חזה פרצה לכל העולם בעקבות הגניבה הזאת".

שיר ערש באסקי

באופן לא מפתיע, פלגיאטים מוזיקליים אינם תופעה שייחודית לפופ או לרוקנרול. כך, למשל, היצירה "מולדובה" שכתב המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה בין 1872 ל-1879, מזכירה מאוד את הלחן של "התקווה" - ההמנון הלאומי הישראלי שנכתב כעשור לאחר מכן. עם זאת, גם המנגינה של סמטנה ככל הנראה הייתה רחוקה מלהיות מקורית. בעוד שמוזיקולוגים מסוימים טוענים שהיצירה הושפעה מפזמונים עממיים שסמטנה שמע, ישנם מוזיקולוגים אחרים שטוענים שניתן למצוא את המקור הקדום של הנעימה בלחן לתפילה בשם ברכת הטל, שהלחין בסביבות שנת 1400 רבי יצחק בר ששת מספרד.

שיר אחר שנטען שהועתק, ושחשיפת הסיפור שמאחוריו ייצרה לפני כ-11 שנים דיון ציבורי סוער הודות למעמדו האייקוני בתרבות הישראלית, הוא "ירושלים של זהב" של נעמי שמר. שנה לאחר מותה של מי שכונתה "המלחינה הלאומית", פורסם מכתב שכתבה שמר לחברה המלחין גיל אלדמע, ובו התוודתה שהעתיקה בטעות חלק מלחן השיר שפרסם אותה. כפי שניתן להבין מהטקסט, הנושא ייסר את שמר עד יומה האחרון.

"באמצע שנות ה-60, נחמה הנדל נהגה לבקר אותי בחופשות המולדת שלה", כתבה שמר. "היינו מבלות שעות אחדות יחד, צוחקות, שרות, מבשלות ואוכלות (עשיתי לה קוסקוס ומרק). שום דבר לא נרשם ולא הוקלט (נדמה לי שטרם היה לי אז טייפרקורדר). כנראה שבאחת הפגישות האלה, נחמה שרה לי את שיר הערש הבאסקי הידוע, והוא נכנס לי באוזן אחת, ויצא מהשנייה... בחורף 67', כשהתלבטתי בכתיבת 'ירושלים של זהב' - כנראה שהשיר ההוא זחל אליי בבלי דעת. גם לא ידעתי שיד נעלמה הכתיבה לי שינויים במקור: המעבר למז'ור בתיבה הרביעית, הסקוונצה השלישית במילים 'הלא לכל שירייך', והסיום. יוצא שמישהו כאילו הגן עליי וסיפק לי את שמונה התיבות שלי שמקנות לי את הזכויות לגרסה משלי על שיר העם. אבל כל זה נעשה, כאמור, בבלי דעת.

"רק שנה או שנתיים אחרי המלחמה, שמעתי מחברים שאליהו הכהן מספר בהרצאותיו על שיר העם הבאסקי כמקור השפעה ל'ירושלים של זהב'. נורא כעסתי, ואפילו מסרתי לאליהו הכהן שיפסיק עם השטויות האלה. ואז נזכרתי בבעתה, שאכן נחמה שרה לי בשעתו משהו כזה. מרוב פאניקה, הצלחתי להיזכר רק בתיבה הראשונה, ועברו עוד עשרים שנה עד שאבנר הופשטיין מ'ידיעות אחרונות' הביא לי את המקור.

"אני חושבת את כל העניין לתאונת עבודה מצערת, עד כדי כך מצערת, שאולי בגלל זה חליתי. הנחמה היחידה בשבילי היא שאני מספרת לעצמי שאולי זאת מנגינה של האנוסים, ושבסך הכול החזרתי עטרה ליושנה. עכשיו אתה גיל יודע את האמת, ואני מרשה לך לפרסם אותה ברבים. באהבה, נעמי שמר".

אמנות הסימפול

בשנים האחרונות הסימפול הפך למחמאה. כל עוד לא שוכחים לתת קרדיט

בשנות ה-90, כפי שהדגים המוזיקאי והמפיק הבריטי מארק רונסון בהרצאת TED רוויית דוגמאות (לצפייה, סרקו את הברקוד), החל עולם המוזיקה הממוסד להתמודד עם תופעת הסימפולים - העתקה והרכבה מחדש של צלילים שמופיעים ביצירות קיימות לשם יצירת יצירות חדשות. בשנים הראשונות של הפרקטיקה שהפכה לאפשרית ונפוצה הודות לתפוצת המחשבים, ניסו אמנם חברות התקליטים הגדולות להילחם בתופעה, אולם כיום נחשב השימוש בסימפולים למחמאה - בתנאי שניתן כמובן קרדיט הולם לאמן המקורי.

הקריירה של קותימן הישראלי - אחד מאמני הסימפול המוכרים והמוערכים בעולם - מספקת עדות טובה לשינוי שחל בעולם המוזיקה לגבי הפרקטיקה.