הוא הצליח לשכנע חוטפים, רוצחים ומיואשים על סף התאבדות

ג'ק קמבריה, מפקד יחידת המשא-ומתן של משטרת ניו-יורק ב-15 השנים האחרונות, מסביר איך עושים את זה נכון, ולמה גם לאנשי עסקים יש מה ללמוד ממנו ■ ראיון

ג’ק קמבריה / צילום: יונתן בלום
ג’ק קמבריה / צילום: יונתן בלום

הבכירים הישראלים שלומדים ב"שקלא וטריא" - בית הספר למקצועות המשא ומתן שהקים לפני ארבע שנים עו"ד מיכאל צור - אולי נתקלים בלא מעט מרצים צבעוניים, אבל לא בכל יום הם פוגשים אדם שדמות בסרט הוליוודי מתבססת עליו.

ג'ק קמבריה שהגיע בחודש שעבר לביתו של צור בהרצליה פיתוח כדי להרצות בפני התלמידים (בכירים ישראלים מתחומי התעשייה, העסקים והממסד הביטחוני, שכל אחד מהם משלם 60 אלף שקל תמורת תוכנית לימודים אינטנסיבית של שנה), שימש עד לפני שבעה חודשים, ובמשך 15 שנים כמפקד יחידת המשא ומתן של משטרת ניו יורק.

במשך 33 שנותיו באחד מכוחות המשטרה העסוקים ביותר בעולם, נתקל קמבריה באינספור מצבים קיצוניים. הוא שכנע חוטפים ורוצחים שברשותם בני ערובה להניח את נשקם; הניא מתאבדים פוטנציאליים מכוונתם להשליך את עצמם מבניינים ומגשרים, וגרם למספר עצום של אנשים מיואשים, פסיכוטיים ומופרעים לוותר על תוכניתם לעלות השמיימה במטח של עופרת ולקחת איתם שוטרים, שכנים או בני משפחה. קמבריה הוא אדם חד ואנליטי, אבל דומה שאת ההצלחות שלו אפשר לזקוף לזכות האמפתיה והחום שקורנים ממנו. לא סתם הוא מכונה "ג'ק העדין" (Gentle Jack).

בהרצאתו, שעסקה בגישות בניהול משא ומתן הרה גורל, קמבריה חשף את הראייה המערכתית שלו, המשלבת אלמנטים טקטיים עם הבנה ניהולית רחבה - הן של ניהול אירוע בודד והן של השלכותיו על ניהול אירועים אחרים. הביקור שלו בישראל מהווה חלק משיתוף פעולה מתמשך בין "חבר" ל"שקלא וטריא", שבמסגרתו, עמיתי ארגון משרתי הקבע וגמלאי צה"ל לומדים על יסודות המשא ומתן באמצעות קורסים, סדנאות והרצאות. שיתוף הפעולה נותן לעמיתים כלים משמעותיים לתפקידם מתוך הרצון לטפל ביעילות במצבים ובאתגרים שונים, תוך חיסכון במשאבים, בזמן ניהולי ובכסף, כפי שמסבירה אדמית מסיקה, מנהלת "חבר ידע".

את אחד השיעורים החשובים ביותר בקריירה שלו, קיבל קמבריה כבר ביום הראשון שלו בעבודה. "אני זוכר שהייתי ממש חסר ביטחון ונראה לי שגם מפוחד", הא נזכר בחיוך. "היה לי תג, היה לי אקדח והייתה לי הרבה סמכות, אבל לא ממש ידעתי מה לעשות איתם. הלכתי ברגל במורד השדרה החמישית של ברוקלין, באזור היספאני, ובאה מולי אישה ויצרתי איתה קשר עין. אני הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עליי והיא לא השפילה את המבט שלה, ואני חשבתי לעצמי 'איך היא לא מעזה להוריד את המבט, אני שוטר'. ואז הגיע על המדרכה עוד איש וקרה איתו בדיוק אותו דבר.

"בסוף המשמרת הגעתי לתחנה וסיפרתי לסמל שלי מה קרה והוא אמר לי 'ג'ק, אולי תנסה פשוט לחייך אליהם?'. למחרת ניסיתי לעשות את זה ואמרתי לאנשים בוקר טוב ברחוב ומה שקרה זה שאנשים בירכו אותי חזרה. כך הבנתי שעם אמפתיה ואנושיות אפשר להשיג הרבה יותר מאשר עם קשיחות והתנשאות, וזה משהו שמאוד-מאוד עזר לי בהמשך הדרך שלי במשטרה. הרעיון מאוד פשוט - תכבד אנשים, והם כמעט תמיד יכבדו אותך חזרה".

"לאט ובהדרגה"

קמבריה נולד בברוקלין לפני 61 שנים, ולקריירה שלו במשטרה הגיע די במקרה. בשנות העשרים שלו הוא חיפש אחר מקום עבודה יציב בשירות הציבורי והגיש מועמדות לשלל תפקידים בעיריית ניו יורק - משירותי הכבאות, דרך שירותי האשפה וחברת האוטובוסים העירונית ועד למשטרה. "עברתי את המבחנים להיות נהג אוטובוס והייתי בעיצומו של התהליך, ואז קיבלתי מכתב מהמשטרה שבו הם אמרו לי שעברתי את המבחנים אצלם, והם רצו לדעת אם אני ארצה ללכת לאקדמיה שלהם. אמרתי לעצמי שאני מעדיף להיות שוטר מאשר להיות נהג אוטובוס, וזה מה שקרה. התחלתי לעבוד שם בגיל 27 והוצבתי כשוטר מקוף בברוקלין".

לאחר כמה שנים כשוטר פשוט, הפך קמבריה לבלש ואז, לאחר עוד כמה שנים, הגיש מועמדות ליחידת ההתערבות המהירה של משטרת ניו יורק, עבר קורס לחימה בטרור של חצי שנה והוצב בימ"מ העירוני. הוא שירת ביחידה המובחרת במשך חמש שנים כלוחם, מונה למפקד צוות בדרגת סמל, ולאחר שיצא לקורס קצינים, חזר לברוקלין כקצין משטרה רגיל. במשך השנים בימ"מ נחשף קמבריה מקרוב לעבודת יחידת המשא ומתן המשטרתית לטיפול במצבי בני ערובה. היחידה, שנהנתה ממשאבים רבים וממוניטין רב, הוקמה ב-1973 כלקח משלושה אירועים מפורסמים: מרד האסירים הדרמטי בכלא אתיקה ב-1971; שוד הבנק בברוקלין ב-1972, שהפך למשבר בני ערובה ארוך, ושתועד לאחר מכן בסרט "אחר צהריים של פורענות" בכיכובו של אל פאצ'ינו, ומחטיפת הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן באותה שנה.

"הייתי נפגש עם אנשי צוות המשא ומתן בשלושת המצבים שבהם הם נקראים לזירות", משחזר קמבריה. "המצב הראשון והנדיר ביותר שבו מטפלים הוא סיטואציה קלאסית של לקיחת בני ערובה והתבצרות; המצב השני הוא התבצרות ללא בני ערובה. בדרך כלל, אלה חולי נפש שיש נגדם תלונות ונדרשת התערבות משטרתית או אנשים שיש נגדם צו מעצר, אבל אז הם מסתגרים בדירה שלהם ומאיימים לירות בשוטרים או בעצמם אם המשטרה תפרוץ פנימה, והסיטואציה השלישית היא אנשים שמאיימים בהתאבדות, ואנחנו בדר כלל מוצאים אותם על גשרים ועל גגות של בניינים.

"אף פעם לא הייתה לי שאיפה להצטרף ליחידה ובטח שלא לעמוד בראשה, אבל כשהייתי מפקד צוות בימ"מ, הייתי הרבה פעמים צריך להכריע אם לפרוץ לזירה או לדירה. ידעתי שיש סיכוי של 50-50 שנצא החוצה בשלום, ואף אחד הרי לא אוהב סיכויים כאלה. משום כך, במצבים של התבצרות, הבחירה שלי הייתה להיצמד לדלת ולנסות להשיג את הסכמתו של מי שנמצא בפנים לצאת החוצה, כדי שלא נצטרך לפרוץ. לא תמיד הצלחתי, אבל היו לי שיעורי הצלחה לא רעים. מה שהנחה אותי הייתה ההבנה שזה שאני מחזיק במקל, לא אומר שאני תמיד צריך להשתמש בו, ובטח שלא להתחיל ברמת הפעלת הכוח הגבוהה ביותר, אלא לעלות בהדרגה בסולם".

איך זה עובד בפועל?

"הרעיון הוא להתחיל ברמה הנמוכה ביותר - ביצירת קשר בדיבור - ואז, אם אתה צריך להסלים, אתה עושה את זה לאט ובהדרגה. כשהייתי קצין בימ"מ, שיעורי ההצלחה שלי במצבים כאלה בשטח היו אפילו יותר גבוהים, וזה מה שגרם למפקד יחידת המו"מ של המשטרה לשים לב אליי ולהציע לי לעבור ליחידה ולפקד עליה. בשלב ההוא הייתי כבר אחרי 16 שנות שירות ושקלתי לפרוש, ואז הוא בא אליי ואמר לי שהוא עקב אחריי במשך כמה שנים, ושנראה לו שאני מבין את עקרונות המשא ומתן ושאל אותי אם אהיה מעוניין לבוא. לא ידעתי אם אני בעניין, אבל אחרי יומיים-שלושה והתייעצויות עם אשתי ועם חברים, הסכמתי".

"הוא יודע שיש לו נשק"

קמבריה נכנס לתפקיד הנפיץ בסוף יולי 2001, זמן קצרצר לפני התקפות הטרור על מרכז הסחר העולמי. המצב שנוצר בעיר לאחר המתקפה החזיר אותו לתפקידו הקודם בימ"מ עד דצמבר 2001. רק לאחר שלושה חודשים קשים, שאותם העביר בעיקר באזור גראונד זירו, הוא חזר לפקד על יחידת המו"מ ומילא את התפקיד עד לפני שבעה חודשים.

קמבריה אומר שרוב עבודתה של יחידת המו"מ, שלרשותה עומדים כ-100 נושאים ונותנים מיומנים ברחבי חמשת הרבעים של ניו יורק, נעשית הרחק מעין הציבור. "הרוב המוחלט של העבודה שלנו, כ-70% ממנה, נעשית מול אנשים שמתבצרים בבית שלהם ושבסיטואציה אין בכלל בני ערובה. מקרים שבהם ישנם בני ערובה מהווים כ-10% מהעבודה שלנו, ורובם כאלה שבני הערובה שבהם מדובר הם קרובי משפחה של האדם שמולו אנחנו מתמודדים - כמעט תמיד בת הזוג או הילדים. מקרים כמו שוד שמסתבך ושמידרדרים להתבצרויות עם בני ערובה הם נדירים ממש. בדרך כלל יש מקרה אחד כזה בשנה או אפילו פחות מכך. השאר הם אנשים שמאיימים להתאבד. בסך הכול היה לנו ממוצע של 45 אירועים בחודש ברחבי העיר שבהם היחידה הייתה מעורבת".

קמבריה אומר שגם במקרים הקשים ביותר - אלה שבהם פושעים שלכאורה אין להם כבר מה להפסיד תופסים בני ערובה ויודעים שבכל תרחיש, חייהם ישתנו מאותו רגע לרעה - ישנו תמיד סיכוי מסוים. "קודם כול, אני שואל את האדם לשמו ואז מציג את עצמי בשמי הפרטי ולא בשמי המלא, כי אני לא רוצה שיתחילו לחפש עליי מידע בגוגל תוך כדי האירוע. אני אומר שאני עובד מטעם המשטרה, אבל לא אומר שאני מצוות המשא ומתן. זה מיותר וזה סתם מייצר דרמה".

נשמע שהסיטואציה דרמטית גם ככה.

"ואני הרי רוצה להרגיע את המצב, שבכמעט 100% מהמקרים האינטראקציה מתחילה בעוינות. אני מציע לאנשים את הניסיון שאני מביא איתי לסיטואציה. אני הייתי כבר באינספור מצבים כאלה בעוד שמבחינת האדם שמולי - זו הפעם הראשונה שבה הוא מתבצר או לוקח בני ערובה. אני מנסה להסביר להם שאני שם כדי להוציא אותם בשלום מהסיטואציה, אבל שאני צריך את שיתוף הפעולה שלהם. אני אומר להם שהם ייעצרו, אבל מדגיש שימונה להם עורך דין, ושהמטרה שלו זה להפוך תיק חלש לתיק חזק, ושאף פעם אי אפשר לדעת מה חבר המושבעים יחליט. אני מסביר שאני אלווה אותם בתהליך המעצר ואהיה איתם. אני אקשיב להם ואשאל אותם איך הם הגיעו למצב הנוכחי ואנסה בהתאם לסיפור לראות היכן אני יכול לעזור.

"אם הבן אדם מכור למשל לסמים, אני אסביר לו שאפשר לעזור לו עם תוכניות גמילה. מה שחשוב זה שאני מתרכז במצב שלו. אני לא מנסה לומר לו, למשל, שאין טעם להרוג את בן הערובה שבידיו או לפנות לאמפתיה שלו. אני לא רוצה לדבר על בן הערובה יותר מדי כי זה יגביר את השווי שלו בעיני האדם שאני מתמודד מולו. כל ההתעסקות שלי היא בו, והוא מצדו מתעסק רק איתי. אני הופך מבחינתו להיות האדם היחיד שאפשר לדבר איתו. לא אכפת לו מכלום חוץ מעצמו.

"אני גם לא אתייחס יותר מדי לנשק שיש לו כי אני מוגן יחסית. אני מנהל מו"מ במצבים כאלה כשאני מאחורי קיר או מאחורי מכונית או מאחורי מגן משוריין שיש בו זכוכית עמידה לירי, שדרכה אני יכול לראות את האדם. אם הוא ינופף יותר מדי בנשק שלו, אני אנסה לשכנע אותו להירגע או להסיט את הנשק מראשו של בן הערובה, ואסביר לו שכדור שנפלט ישנה מבחינתו את המצב מקצה לקצה. אבל ככלל, אני אעדיף להתייחס לנשק כמה שפחות כי אין טעם להתפקס עליו. הוא יודע שיש לו נשק ואני יודע שיש לו נשק. צריך להתמקד בדברים אחרים".

ההבדל מעסקים: האלימות

מהרגע שבו נוצר דיאלוג עם האדם שעמו מנהלים את המשא ומתן, המטרה היא להרגיע את האדם. "כשרמות הרגשות גבוהות, רמות הרציונליות נמוכות", כך קמבריה. "כשהרציונל ברמה נמוכה, אנשים מקבלים החלטות לא נכונות. זה יכול לקחת שעות וזה גם יכול לקח ימים. היה לי פעם מקרה של משא ומתן עם אדם חמוש במצב של מאניה קשה שנמשך 50 שעות. הוא היה לבד עם אקדח בדירה שלו. מדי פעם הוא היה מנמנם לדקה או שתיים, ואז משתגע שוב בכל הכוח".

היכולת של קמבריה לשמור על קור רוח, לגלות אמפתיה גם כלפי אנשים שביצעו פשעים איומים או שנמצאים במצבים נפשיים קיצוניים ובמקביל לא לשכוח לרגע מה המטרה שעומדת מולו, הפכה אותו לדמות נערצת בניו יורק. אירועים שבהם הוא תועד משכנע אנשים במצבים נואשים שלא להתאבד הפכו אותו לדמות מוכרת ואהודה, ואירועים אחרים שבהם הוא היה האדם שניהל משא ומתן קשוח מול רוצחים ושודדים במקרים בעלי פרופיל ציבורי גבוה, הקנו לו גם תדמית של גיבור. ב-2009, למשל, הוא ייעץ למפיקי סרט המתח "חטיפת הרכבת התחתית 123", שבו כיכב דנזל וושינגטון ודמותו של מפקד יחידת המו"מ של משטרת ניו יורק בסרט (שאותו גילם ג'ון טורטורו) התבססה על אישיותו של קמבריה.

בחודשים שחלפו מאז פרישתו מהמשטרה, קמבריה מרצה בפורומים שונים בארה"ב ובעולם וחולק את ניסיונו עם אנשים שמעוניינים להתמחות בניהול משא ומתן. עקרונות המשא ומתן העסקי זהים בעיניו לאלה שבהם הוא השתמש בשנותיו במשטרת ניו יורק. "הרעיון הוא להשיג גישה, ליצור אמון, ואז לסגור עסקה", הוא מתמצת. "בעולם התאגידי המטרה היא לחתום על עסקה ובעולם שאני הייתי חלק ממנו רציתי שהאיש ייצא החוצה ויבוא אליי, אבל זה בעצם אותו הדבר. צריך להקשיב ולהוריד את מפלס הרגש והלחץ. כשאנשים מנהלים משא ומתן עסקי על מיליוני דולרים, יש באוויר רמת מתח גבוהה מאוד. מה שצריך לעשות זה להרגיע את הבן אדם. אסור לעוט על אנשים במצב של לחץ כזה ולדחוף להם עט ליד. הם נמצאים תחת הרבה מאוד לחץ ויש עליהם הרבה אחריות, והם רוצים לדעת מה יהיה איתם לאחר החתימה - מה יקרה להם.

"צריך להסביר להם את הדברים הללו בפרטים כדי שהם יירגעו ויהיו מסוגלים להביא את עצמם למצב של חתימה על חוזה. מה שאני עושה בהרצאות שלי זה לתאר את התהליך. ההבדל היחיד הוא שבעולם שממנו אני הגעתי, היה את הפקטור של האלימות, של הנשק שנמצא ביד של מישהו ושהוא מאיים להשתמש בו, אבל מבחינת המצב הנפשי של האדם, השלבים הם אותם שלבים בדרך להרגעה שלו בצורה מספקת, כדי לסגור איתו עסקה כזאת או אחרת".

"מנעד רחב של רגשות": פרופיל של נושאים ונותנים

משטרת ניו יורק אמנם רחוקה מכאן, אבל אפשר ללמוד דבר או שניים מתנאי הקבלה ליחידת המשא ומתן, הכוללת כ-100 נושאים ונותנים. לדברי ג'ק קמבריה, על מנת להתקבל לצוות המשא ומתן המשטרתי, השוטר צריך לעמוד בכמה קריטריונים, רשמיים יותר ופחות. פורמלית, שוטרים שמעוניינים לעבוד ביחידה, צריכים להגיע אליה עם לפחות 12 שנות ניסיון במשטרה ולאחר כמה שנות עבודה כבלשים. הם צריכים להיות בני יותר מ-35, וקמבריה אומר שהוא רוצה שכל אחד מהם יהיה אדם שחווה אהבה, שברון לב, הצלחה וכמובן כישלון.

"אני חושב שאנשים עם ניסיון חיים מסוים, יהיו נושאים ונותנים הרבה יותר אפקטיביים, כי הם יכירו מהחיים האישיים שלהם מנעד רחב של רגשות ויוכלו להתחבר למצוקות של האנשים שעמם הם נדרשים להתמודד", כך קמבריה. "תמיד רציתי שהשוטרים יביאו לשולחן את כל ניסיון החיים שלהם. אם אני מדבר עם מישהו עם לב שבור שמחזיק אקדח שמכוון לראש שלו ומאיים להתאבד, אני רוצה להיות מסוגל לומר לו בצורה אותנטית שאני מבין מה עובר עליו. מי שעבר את זה, יודע עד כמה זה כואב ודווקא מהמקום הזה אתה יכול לומר לאדם שמולך - תראה אותי: הייתי שם ויצאתי מזה, וגם אתה יכול לעשות את זה. אלה האנשים שחיפשתי".

צרו איתנו קשר *5988