להעביר את המוצ'ילה לדור הבא

מספרים על אדם שפוגש דייג שיושב על גדת הנהר ומטיל חכה למים, ומייעץ לו לרכוש חכה נוספת ולהטיל שתי חכות. כשהדייג תוהה לשם מה, מסביר היועץ כי כך יכפיל את הדגה ואת הרווח ויוכל לרכוש רשת דיג. כשהדייג תוהה לשם מה, מסביר היועץ שכך ישלש רווחיו ויוכל לקנות סירת דיג קטנה ולצאת לדוג. כשהדייג תוהה לשם מה, מסביר היועץ כי ברווחים שיצבור מסירת הדיג, יוכל לרכוש ספינת דיג גדולה שתניב לו רווחים אדירים. כשהדייג תוהה לשם מה, מסביר היועץ כי אם יהיו לו כאלה רווחים, הוא יוכל לקום בבוקר ולהגיע עם חכה אל שפת הנהר ולדוג דגים.

הסיפור ידוע, אולם איש לא חושב שאולי הדייג הזה הוא אחד שעשה כבר את הסיבוב, מכר זה מקרוב את הספינה וכעת הוא אכן מטיל חכה להנאתו. בתודעתנו, הדייג מקובע כעני מרוד, שגם התחתן על הפנים, ובינינו, אף אחד לא ממש מאמין, שאחרי שכבר עושים את הסיבוב, אנשים באמת יכולים לחזור וליהנות שוב מדיג נינוח ומשמחת הפשטות.

אז אחרי שנים ארוכות וקצת סיבוב, ניסיתי לחזור לחיות חיי צב, לסחוב את הבית על הגב וללכת ללכת. פעם, בגיל 21, כשטיפסתי עם ששון על הר קניה, לא נעזרנו בסבל כי זה נראה לנו יקר מדי. אחרי שנים, כשטיפסתי עם יעלי על רכס האנאפורנה בנפאל, לא לקחנו סבל כי זה פגע לנו בפרטיות. וכעת, כשטיפסתי עם יונתן הקטן על רכס המון בלאן, חשתי שכבר הגעתי לגיל מספיק מבוגר שעליי להוכיח שאני עוד מספיק צעיר ולא צריך עזרה. או כמאמר חכם מזרחי, בדיוק הגעתי לגיל שאני לא צריך להוכיח שום דבר לאף אחד, והוכחתי את זה בטיול הזה.

בגיל 21, כשיצאתי למסע הרגלי הראשון שלי, רכשתי מוצ'ילה (תיק גב עם שם של מגלה יבשות פורטוגזי), שלאחר חזרתי המשיכה לטייל בעולם בעצמה כשעברה מגב לגב בין החבר'ה. כשהתארגנתי לטיול, אמרתי ליעלי שאחפש את המוצ'ילה בבוידעם, והיא הזכירה לי שכבר שני בתים ברציפות אין לנו בוידעם, והציעה שמאחר שמרבית החברים שלנו קוראים את מוסף G, אכתוב על כך בטור ואולי המוצא הישר יחזיר לנו, באותה הזדמנות, גם את האוהל. אז קנינו מוצ'ילה חדשה ויצאתי עם יונתן לדרך.

ליעלי וליונתן שגילו התנגדות למסע, הסברתי שעליי להעביר לילד חפיפה מסודרת. סבי השאיר שתי חנויות דגים בדמי מפתח לדודיי, ולימד אותם למכור דגים. אבא שלי השאיר לי ולשלושת אחיי ספרים של אספיס ובני גורן, ולימד אותנו לחיות, בראשית דרכנו, מהוראת מתמטיקה, עד שברחנו למקצועות שגם מתפרנסים מהם. מישהו, אני למשל, חייב ללמד את יונתן לטייל ולחלום. במשך שנים קיים בינינו הסדר, לפיו, כנגד הזכות שלי לשמוע ממנו את המילה "כיף" בקשר לכל ניסיון מצדי להתעניין במה שעובר עליו, הוא מסכים לקבל ממני שירותי הסעדה, הלנה והסעה, ולתומי חשבתי שיהיה נחמד אם ממש נקיים בינינו דיאלוג פעם.

וכך יצאנו ברגל למסלול משאמוני שבצרפת, דרך שוויץ לאיטליה. לאורך השבילים פגשנו את אותם טיפוסים מפעם, לא מסורקים במידה, מלוכלכים קצת מעל התקן, מריחים כמו לפני מקלחת טובה ומחפשים את עצמם, על פי רוב, בשביל הלא נכון. לאורך שנים טיילתי כמוהם עם מחברת עבה ועט, לכתוב, לעת מוזה, תוכניות לחיים, והפעם יצאתי נטול מחברת, כשאני מתלבט האם זה בגלל שכבר אין לי תוכניות או רק בגלל שכבר אין לי חיים.

יונתן מצדו, עמוס רצון טוב, הודיע לי לקראת סופו של יום הצעידה הראשון שהוא פורש. הילד דרש להתפנות במונית משביל עיזים, שאפילו עיזים מתקשות ללכת עליו. בסוף התרצה לסיים את אותו יום, בכפוף להבטחה שיותר לעולם לא ייאלץ להשתמש ברגליו למטרת הליכה. יונתן הסביר לי שאין עוד אף ילד במסלול, ושהוא לא מבין מה הכיף ואיזה מין ספורט זה לעלות ולרדת מרכס לרכס. הסברתי ליונתן שעליו לקחת דוגמה ממבוגרים ממנו.

אנחנו הבוגרים, למודי ניסיון וכבר יכולים להרשות לעצמנו לעבוד בעבודה שאנחנו לא נהנים ממנה (כמה באמת חלמו בילדותם להיות יועץ מס, בנקאי או CFO?), לאכול אוכל שלא היינו בוחרים בו מלכתחילה (מתגעגעים לצ'יפס, שניצל וקולה) ולחיות בזוגיות לא אידיאלית, אז מה פתאום שדווקא בתור תחביב, נבחר משהו שאנחנו נהנים ממנו? מה זה המותרות הללו? מה, אנחנו ילדים? אנחנו בחרנו בריצה, כי אנחנו נהנים מהתחושה של אחרי הריצה, אנחנו שוחים כי אנחנו נהנים מהרעננות של המקלחת שאחרי ועושים פילאטיס כי זה קשור איכשהו לייצוב רצפת האגן. הילד לא השתכנע.

סיפרתי לו שמשבר דומה פקד אותי ואת יעלי בתחילת הטיפוס בנפאל, כשנעצרנו, ביום הראשון, 10 דקות אחרי תחילת הטיפוס, כשיעלי מותשת לגמרי, שוקלת להפסיק ובסוף משכנו רק עוד שמונה ימים עד לסיום, ובסופו לא הייתה מאושרת ממנה. בצר לי, התקשרתי ליעלי ודיברתי על ליבה שתדבר על ליבו. לאחר שיחה קצרה ביניהם יונתן חשק שפתיים והמשיך לצעוד מהר לעמק להר, כמו גבר, יומיום, עד תום המסלול.

ורק בתום המסע, כשקיפלנו מקלות וחלצנו נעלי הליכה בפעם האחרונה, התקשרתי ליעלי ושאלתי אותה כיצד הילכה קסמים ושכנעה את הילד ליהנות מהנוף ומהצעידה הקשה. היא סיפרה לי שהיא אמרה לו שהוא בסדר גמור, שגם היא סבלה אז מכל רגע ורגע, אבל שמהיכרותה אותי, שום דבר לא יעזור לו ועדיף שילך, והיא כבר תדאג לפצות אותו כשישוב.