יזמות לנצח: פרופ' אברהם בניאל מקים חברה בגיל 98

הוא נולד בסוף מלחמת העולם הראשונה, ייצר פצצות לצבא הבריטי, היה ממייסדי התעשיות הכימיות בישראל, ייעץ לחברות בכל העולם - ועכשיו הוא רוצה להקטין את צריכת הסוכר של האנושות

אברהם וערן בניאל / צילום: רפי קוץ
אברהם וערן בניאל / צילום: רפי קוץ

פרופ' אברהם בניאל קיבל את ההשראה המדעית שלו כבר לפני שמונים שנה. זה היה ב-1937, בבחינות הכניסה לפקולטה לכימיה באוניברסיטת מונפלייה בצרפת. בניאל נדרש לזהות את מרכיביה של תמיסה במבחנה נתונה, והצליח לעשות זאת בזמן קצר מאוד. כל-כך קצר, שהבוחנים לא התאפקו ושאלו איך פיתח מיומנות שכזו. "לא פיתחתי", הוא השיב להם. "פשוט עברתי במסדרונות לפני הבחינה והתבוננתי בארונות שבהם היו מונחים החומרים. שמתי לב שחלק מהבקבוקים לא יושבים בדיוק על עיגול האבק שעל העץ. אז הסקתי שהתמיסות האלה שימשו לבחינה".

עברת?

"כן", הוא מחייך, "הבוחן אמר לי שאני עובר, כי מדען צריך להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותו. המשפט הזה מלווה אותי עד היום".

אנחנו יושבים בביתו של בניאל במושבה הגרמנית בירושלים. הוא לוגם מיץ תפוזים באמצעות קש, צלול ורגוע כמו שרק אדם שמתקרב למאה שנים על פני האדמה יכול להיות. הוא ראה הרבה, בניאל: הגיע לכאן מפולין כנוער חלוץ, נסע ללמוד כימיה בצרפת, חזר לארץ, ייצר כימיקלים עבור הצבא הבריטי, התגייס להגנה, היה ממייסדי חברה-בת של כיל, ייעץ לחברות ברחבי העולם, וייסד סטארט-אפים.

המיזם האחרון שלו נועד לטפל בהתמכרות העולמית לסוכר. וכיאה לאדם בגילו ועם ניסיונו, הוא מדגים שילוב נדיר של חשיבה מסורתית ושל מקוריות: הגמילה המיוחלת של האנושות מסוכר כנראה לא תגיע בשנים הקרובות, אז לפחות שתשתמש בפחות. על בסיס ההנחה הזו נהגתה "דו-מתוק", המגדילה את שטח הפנים של גבישי הסוכר באופן שמאפשר לגרגיר אחד לקבל אפקט מתיקות של שני גרגירים ויותר.

"זה פרויקט שהתחלתי לחשוב עליו עוד בתקופת המנדט", בניאל מספר. "העניין שלי בסוכר החל בימים שבהם היה מחסור עצום בארץ, כמעט בכל דבר. אשתו של חבר, שהייתה מורה, פנתה אליי ככימאי צעיר כדי שאעזור לה להשיג עמילן עבור הפודינג שהילדים מקנחים עמו בצהריים. היא הבינה דבר פשוט: העמילן יאפשר לה לעבות את המנה, להפוך אותה לסמיכה וכך הטעם יישאר יותר זמן בפה. השגתי לה את העמילן, רשמתי לעצמי את הרעיון על פתקית - וחזרתי לזה אחרי יותר מ-50 שנה".

בזמן הזה, הוא מספר, צבר את הניסיון שיאפשר לו לעבוד על ההמצאה: "במהלך השנים ייעצתי לחברות שניסו להכניס סטיביה ותחליפים סינתטיים במקום הסוכר הטבעי, והתברר לי שזו דרך מוטעית, מפני שהכמיהה למתיקות הטבעית של הסוכר טבועה בנו מהרגע הראשון שבו יצאנו לעולם. יש ניסויים ומחקרים שמצביעים על הדבר הזה, שנולדים עם הכמיהה למתיקות. זה אבולוציוני. לכן צריך לתקוף את הבעיה מזווית אחרת".

הוא נמתח על קצה הכורסא, מתרכז, נדרך לקראת ההסבר: "כשאנחנו לוקחים כמות מסוימת של סוכר בפה, תוך זמן קצר הוא נשטף עם הרוק. אבל אם אנחנו מכפילים את כמות הסוכר, אז באופן טבעי לוקח לו יותר זמן להישטף. המוח מרגיש את זה, מפני שהמתיקות היא תרגום ותגובה של המוח לחומר. אז שאלתי את עצמי מה יקרה אם אני אקח כמות קטנה של סוכר ואעכב אותה יותר זמן משטיפה ברוק. לרמות את המוח, כאילו יש לנו כמות גדולה יותר בפה של סוכר".

אוקיי, אז איך עושים את זה?

"נזכרתי בתופעה שנחשפתי אליה בשנות העבודה שלי עם מינרלים. כשאת טוחנת גרגירי מינרלים טחינה חלקית, נוצר שטח חופשי עם אנרגיה גבוהה והשטח הזה, החומר הטחון, מחפש להשתנות או להידבק למשהו זמין. ניסיתי לעשות אותו דבר עם סוכר וגיליתי שאכן זה כך, ואז חיפשתי חומר ללא ערך קלורי, שהסוכר ירצה להידבק אליו - ומצאתי סוג של סיליקה מסחרית מתחום המרקים. כשטוחנים את הסיליקה עם סוכר, הם מתחברים ונוצרים גרגירים 'משותפים'. הסוכר לא מחולק בפני עצמו, הוא 'רוכב' על גרגיר נוסף. כך הוא נעשה כבד ואיטי יותר והמסר למוח זהה למסר של ריכוז גבוה יותר".

טכנולוגיות במקום מחצבים

בניאל נולד בפולין ב-1919 ובילדותו נשלח לכפר הנוער בבן שמן ("לא יכלו להחזיק אותי בבית מפני שהייתי ילד לא קל", הוא משחזר, "בבן שמן הקנו לי דיסציפלינה ומשמעת"). עם סיום לימודיו, בגיל 18, נסע לצרפת ללמוד כימיה באוניברסיטת מונפלייה ומיד לאחר מכן חזר לארץ להשלים תואר שני באוניברסיטה העברית.

את עבודתו החל בצבא הבריטי, בייצור פצצות: "מה שאנחנו ייצרנו בעיקר, אלו היו דברים שחסרו למערך הבריטי בגלל קשיי ההובלה. מה שהיה בשפע זה פילמים ישנים. הם היו עשויים מניטרו-צלולוזה, שזה בעצם חומר נפץ. הפרדנו את החומר המרכך מהפילמים, וכך אפשר היה לקבל חזרה את הניטרו-צלולוזה והשתמשנו בו לבניית פצצות". מאוחר יותר, במלחמת העצמאות, הוא יבנה פצצות דומות עבור ארגון ההגנה.

עם קום המדינה, ואחרי שכבר צבר ניסיון בתעשיות כימיות מקומיות, בניאל היה בין מקימיה של חברת מעבדות מחצבי ישראל. בהמשך הפכה לחברה ממשלתית בשם תמ"י (תעשיות מחצבי ישראל), ולימים, הפכה תמ"י לאחד ממרכזי הפיתוח של כימיקלים לישראל, הלוא היא כיל.

הגישה שלו בהנהלת תמ"י, כך הוא מספר, הייתה לשים את החדשנות לפני המשאבים: "הבנו כבר אז שישראל היא מדינה קטנה עם משק קטן. אז אם את מפתחת מחצב, את יכולה לפתור בעיה למיליון איש, שזה בסדר, אבל ייצור של כמויות קטנות של מחצבים זה עסק קטן מאוד. לעומת זאת, טכנולוגיה, אם היא חדשה, אפשר להגן עליה בפטנט ולקבל כסף בצורת תמלוגים מהשימוש - וזה כבר מקור רציני להכנסה. הוכחתי את התזה הזו כשניהלתי את תמ"י, והיא הכניסה כסף כי פתחה טכנולוגיות".

למרות זאת, בניאל עזב את תמ"י ב-1973 בטונים צורמים: "פרויקט ערד לחומצת מלח" שבניהולו כשל, והשקעה ממשלתית בת 100 מיליון דולר ירדה לטמיון. לטענתו, הוא התריע על הכישלון הצפוי אך הממשלה לא הקשיבה. "הדוודים המקוריים שייצרו פוספטים היו צרים וארוכים, וצרכו אנרגיה גבוהה מדי", הוא מספר וניכר שגם היום זה מסעיר אותו. "הכישלון היה כתוב על הקיר, אבל לפוליטיקאים הייתה מחויבות".

המעבר למגזר הפרטי, מתברר בדיעבד, עשה לו רק טוב: "כתבתי לחברות האמריקאיות שעבדתי מולן בתפקידים הקודמים, שאני זמין לייעוץ. תוך שבוע קיבלתי הצעה להיות יועץ עצמאי ועברנו לקליפורניה". בניאל ייעץ לחברות כימיה גדולות: ADM, סאנופי ויצרנית הסוכרים טייט אנד לייל. עם החברה הזו עבד בניאל במשך קרוב לשלושה עשורים - עד 2008. בנקודה הזו, בגיל 90, החליט להקים סטארט-אפ בשם HCL: טכנולוגיה המפיקה דלק וסוכר מפסולת של גזרי עצים לפי שיטה שבבסיסה פותחה בגרמניה הנאצית (או במילים אחרות: פיתוח ישראלי, שהופך את העולם לטוב יותר, על בסיס טכנולוגיה שהומצאה בזמן ובמקום הכי אפלים בהיסטוריה של המאה העשרים).

עבור הצד העסקי של הרעיון הזה, בניאל הכניס את הדור הבא: בנו ערן, כיום בן 70, אדם שבתחילת דרכו העסקית היה רחוק שנות אור מהכימיה - בוגר האקדמיה הלונדונית למוזיקה ולאמנויות הדרמה (LAMDA), שרצה להיות שחקן, המשיך בקריירה של תרגום, בימוי וכתיבה, ולבסוף הגיע לנהל את תיאטרון החאן הירושלמי בתקופתו של ראש עיריית ירושלים המיתולוגי, טדי קולק. "אם יש משהו שערן לא אהב ולא רצה לעסוק בו, זה כימיה", צוחק בניאל האב. "גרנו בחיפה, והמורים בבית הספר ציפו ממנו שיהיה כמו אביו, אבל ליבו נמשך לכיוונים אחרים".

אלא שדווקא מניהול התיאטרון הגיע בניאל הבן ליזמות: "עסקתי בגיוס כספים לחאן והצלחתי להביא חסות מחברת פיליפס", ערן משחזר בשיחת טלפון מארצות הברית, בין פגישות עם משקיעים. "נשיא פיליפס העולמית, שחתם על הצ'ק, שאל עליי ובא לירושלים לפגוש אותי. עלינו לחדרו במלון, שהשקיף על חומות העיר. הוא אמר שהן מוארות רע והציע לממן תאורה מעוצבת. הרמנו את הפרויקט, קיבלתי תיאבון, והקמתי חברה לתאורה אדריכלית. אחרי כמה שנים עברתי לסטארט-אפים נוספים".

אחד מהתפקידים שמילא ערן היה ניהול חברת המכשור הרפואי לייפוייב, שהגיעה לשיאים של שווי, אך מאוחר יותר נקלעה למצב פיננסי קשה וחוותה שורה של מפלות ושערוריות. "עזבתי את החברה הרבה לפני שהתחילו הבעיות בה", ערן אומר היום. "הייתי המנכ"ל לתקופה מסוימת, בין שאר החברות שניהלתי".

אתה לא מתגעגע לאמנות?

"כבר שנים ארוכות שאני בתחום יזמות הכימיה. אני מתנחם בכך שיש יצירתיות רבה בכימיה, בפיתוחי חומרים, בוודאי לא פחותה מזו של תיאטרון".

הסטארט-אפ הקטן ההוא עורר התעניינות רבה: HCL היה ההשקעה הישראלית הראשונה של קרן הקלינטק המפורסמת "קרן קושלה" של מייסד סאן וינוד קושלה (הבניאלים גייסו ממנו 38 מיליון דולר); והשקעות נוספות - מקרן בריל, ממשרד האנרגיה האמריקאי, מקרן בירד המשותפת לישראל ולארצות הברית ומהמשקיע הסדרתי זוהר גילון - זרמו בזו אחר זו. במהלך 2011 החברה קיבלה גם מענק של 75 מיליון דולר ממועצת המחוקקים של מדינת מיסיסיפי.

בשנת 2014 גם נרשם אקזיט של מיליונים - אבל הבניאלים ושותפיהם הישראלים קיבלו אחוז קטן מאוד מהנתח, כי במרוצת השנים, המשקיעים האמריקאים השתלטו על המיזם, שינו את שמו, והדירו כמעט לחלוטין את הישראלים. "זה קרה מפני שלנו לא היה כסף", ערן מספר. "משקיעים אמריקאים השתלטו על החברה והחזיקו ברוב המוחלט של המניות שלה. כשהם מכרו אותה, קיבלנו מעט מאוד. אם היה לנו כסף, יכולנו למנוע את תהליך ההשתלטות, אבל הוא כמעט נגמר לנו. הכי מצחיק זה שבחודש הבא מתחיל לעבוד מפעל גדול בלואיזיאנה על-פי הטכנולוגיה שאנחנו פיתחנו".

"הישראלים חושבים אחרת"

ביתו של בניאל רחב ידיים. גינה פרועה ולא שגרתית מקיפה אותו. הוא מתגורר בו יחד עם חברתו לחיים בשנים האחרונות, שרה קגן. יש לו נכדים ונינים משני ילדיו - ערן, העובד עמו ונע על הקו שבין תל אביב לקליפורניה; וענת, המתגוררת אף היא בחוף המערבי של ארצות הברית, ומנהלת שם מרכז לשיטת פלדנקרייז. בניאל האב לא זז מירושלים: "תמיד אהבתי את העיר הזו. האוניברסיטה כאן רצתה בי. הקמתי כאן את מכון קזאלי לכימיה יישומית, והכי חשוב: יש כאן מסלולי הליכה יפים מאוד".

למה זה הכי חשוב?

"כי זה עוזר לי לחשוב. את כל הרעיונות שלי אני מקבל תוך כדי הליכה. אני יוצא לטיולים, וכשאני חוזר, אני רושם הכול. לפעמים אני אוהב שהכול 'צף' במוחי במשך לילה שלם, בלי פתרון, ורק בבוקר זה מסתדר. אני לא נלחץ מזה. יודע שהמחשבות יתייצבו מולי בצורה בהירה".

באופן הזה גם הגית את "דו מתוק"?

"כן. אני מאוד אוהב כימיה, אבל יש עוד דברים נוספים, והמחשבה שהנחתה אותי תמיד בעבודה הייתה איך לעודד אנשים לחשיבה יצירתית".

דו מתוק הוקמה לפני כשנתיים. יחד עם בניאל ועם בנו נמנים עם צוות ההקמה החוקרים ד"ר מיכאל צביאלי, ד"ר שי אליהו, רונית רום, נעם גרסל ויניב גור אריה. עד כה הושקעו בחברה 1.6 מיליון דולר (בין היתר, מחממת פודקלאב קפיטל, וממשקיעים אחרים מתחום המזון) והשנה יתקיים גיוס מוסדי ראשון. בחודשים האחרונים זכתה החברה למענק מקרן הורייזון של האיחוד האירופי (75 אלף דולר) ולעוד מענק של 100 אלף דולר ממשרד המדען הראשי. ארבע חברות מזון עולמיות מצויות כעת בהשלמת קו מוצרים ניסיוני עם דו מתוק, ובחודשים האחרונים החברה מפתחת שיטה מקבילה להפחתת השימוש במלח, וכבר השלימה שימוש במוצר פיילוט.

שוק תחליפי הסוכר מוערך בכ-100 מיליארד דולר ברחבי העולם; שוק הממתיקים למשקאות מוערך ב-200 מיליארד דולר; שוק הסוכר לאפייה מוערך ב-400 מיליארד דולר, וישנו גם שוק הסירופים למטרות רפואיות, הצורך אף הוא סוכר, ומוערך ב-60 מיליארד דולר.

סוכר היום מקבל תווית של "אויב העם". אתה מתכוון לצמצם את הכמות, אבל גם כמות קטנה היא בעייתית. לא עדיף פשוט לגמול את הציבור?

על השאלה הזו משיב הבן, ערן: "הסוכר בפני עצמו אינו לא בריא, וכל אמירה כאילו הוא כן, גובלת בהטעיה. לא תיתכן גמילה מוחלטת מסוכר בעולמנו, מפני שסוכר הוא מקור אנרגיה חיוני הנמצא בכל שדרות החיים, מהצומח ועד לתאים בכל חי. כך הדבר גם בנוגע למלח. המלחמה בהשמנה ובסוכרת היא במקרים שבהם כמויות הסוכר הולכות ועולות והופכות למיותרות או למופרזות. ללא סוכר, חיים יאבדו מקור זמין ובריא של אנרגיה, כל עוד הוא נצרך בכמות הנכונה".

בכלל, אומר בניאל האב, השינוי המחשבתי בקרב חברות גדולות אינו פשוט: "עשרות חברות מזון ותיקות רוצות לשתף איתנו פעולה, ודווקא הבינלאומיות מתקשות להפנים את ההסתגלות הנדרשת. הגענו, למשל, לחברת שוקולד בינלאומית ותיקה. מאוד התלהבו שם מהמוצר, ואז הם הבינו שצריך לשנות את המתכונים ואת תהליך הייצור, וזה עולה כסף. הם מאוד התקשו עם זה. לעומת זאת, חברה ישראלית כמו שטראוס הייתה קשובה מאוד. בכלל, אני מאמין גדול מאוד בחשיבה של הישראלים מחוץ לקופסה. השנים לימדו אותי שיש משהו בתפיסה הישראלית שמוכן לחשוב אחרת, לבחון. אולי מפני שאנחנו מדינה צעירה עדיין, או שהתרגלנו למעברים ממקום למקום, לנדודים ולשינויים".

אתה עוד מעט בן 100, עתיר הישגים ותארים. ובמקום לנוח, בחרת בחיים מלאי הסטרס של סטארט-אפיסט. לא התעייפת?

"ממש לא. תמיד אהבתי את היזמות, לעבוד עם אנשים צעירים סביבי. כשהרומאים בחרו גנרלים, הם תמיד שאלו אותם: 'בכמה מלחמות הייתם ושרדתם?'. אם המועמד שרד כמה מלחמות, הוא נחשב ל'בן מזל' וראוי לתפקיד. הם ייחסו לתכונה הזו חשיבות עצומה. אני מרגיש שאם אני מתעורר בבוקר, לוגם קפה ואומר שלום לאישה, אני בן מזל בהחלט - במובן הרומאי של המילה".

 

איך עובדת ההמצאה של בניאל

הנחת היסוד: הכמיהה למתיקות הטבעית של סוכר היא אבולוציונית, ולכן התחליפים אינם יעילים.

הבעיה: כאשר מולקולות סוכר באות במגע עם קולטני הטעם שעל הלשון, נשלח מסר למוח שמתרגם את אפקט המתיקות. כאשר המולקולות האלה נשטפות ברוק, אפקט המתיקות חולף.

הפתרון: להשהות את אפקט המתיקות במוח, על-ידי יצירת האשליה שכמות הסוכר שהונחה על הלשון גדולה יותר ממה שהיא באמת.

הדרך: להגדיל את שטח החומר בלי להגדיל את כמות החומר.

האמצעי: סיליקה חסרת ערך קלורי, המסוגלת להיקשר למולקולות סוכר, ולעבות אותן. כך, גרגיר אחד של סוכר מרגיש כמו שני גרגירים, או יותר.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988