הנקראות ביותר

קודקוד מדבר - ומתעלם מהמציאות

הרמטכ"ל איזנקוט מאשים את אנשי הציבור שמביאים לאובדן אמון בצה"ל. שיבדוק קודם את עצמו

הרמטכל גדי איזנקוט / צילום: דובר צהל
הרמטכל גדי איזנקוט / צילום: דובר צהל

1. הרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט הפעיל השבוע, ג', את "נשק יום הדין" וייעד אותו ללב הציבור - מעל ראשם של הפוליטיקאים. הוא דיבר אל העם בדיון מיוחד וסגור בוועדת החוץ והביטחון והזהיר מפגיעה בלגיטימיות הצבא. לדבריו, האיום הגדול ביותר על צה"ל הוא אובדן האמון של הציבור הישראלי בו, שנגרם לטענתו בגלל המתקפות וההתבטאויות של אישי ציבור נגד הצבא, בתוך פגיעה בחיילים ובקציני צה"ל.

2. המציאות שהרמטכ"ל מתעלם ממנה היא שהאי-אמון בפיקוד הצבא כבר הרבה יותר עמוק מהשפעתם המפוקפקת של "אישי ציבור", כלומר פוליטיקאים שמפטפטים עצמם לדעת ולכותרות.

3. בצדק בחר הרמטכ"ל לדבר ישירות לעם. הבעיה הקשה של צה"ל, שהולכת ומחריפה, היא אכן עם הציבור הרחב. גם בגלל שכוחו של עמישראל בהכרעות השלטון מצוי בהליכי התחזקות, גם בגלל שהמסננת הפוליטית, אותם "אישי ציבור" שאמורים לחצוץ ולתווך בין ציבור לצבאו הפכו ליותר עלובים, אינטרסנטים, מעוותי-אמת ורבי סיסמאות - והציבור לא מאמין להם ובהם. אבל בעיקר בגלל הביקורת הציבורית המתרחבת והלוחצת על עומס ההוצאות הכספיות של מערכת הביטחון, על הבחירה לעמעמם אותן, אפילו להסתיר אותן במכוון, ועל התמורה שמתקבלת או לא מתקבלת בגינן.

זה מה שמחליש את כוחו של הצבא כגורם-על לאומי, שנמצא מעל כל עימות פוליטי, שכוחו בזה שהוא יושב על בסיס התמיכה הרחב של הציבור כולו.

4. איזנקוט בחר לייחס את דבריו לרשימה של מחלוקות ציבוריות עכשוויות סוערות: פרשת אלאור אזריה, היורה מחברון, שבאותה שעה העיד בחקירה נגדית בפני בית הדין הצבאי ביפו; כתב האישום נגד תת-אלוף אופק בוכריס בגין אונס ועבירות מין; ההתבטאויות הבעייתיות של המועמד לרב הצבאי הראשי הבא, אייל קרים, וראש המכינה בעלי, המוכרת כקדם צבאית, הרב יגאל לווינשטיין. בסוף הדיון פרסמה ועדת חוץ וביטחון, קבוצה של 17 חברי כנסת, שהם "אישי ציבור", הודעת תמיכה: היא סומכת על הצבא, על מפקדיו ועל חייליו, ומגבה אותם בהתמודדות עם אירועים העלולים לכרסם באמון הציבור בצה"ל. אומרים שהרמט"כל יצא מרוצה, אבל גם זו בריחה מהמציאות.

loading

5. הבעיה היא שהפרשות הנוכחיות עתירות השמות השנויים במחלוקת, אזריה-בוכריס-קרים- לווינשטיין, כמו גם ההצהרות האחרונות של "אנשי ציבור" שאת זהותם, כפי שאמר הרב-אלוף, "אפשר לבדוק בגוגל", וגם האמירה שלו "אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה, שיגיד" - כל אלה הם עניין של השבועות האחרונים. חלקם בבניית האי-אמון הבסיסי הוא מזערי.

6. גם הרמטכ"ל וחבריו ראשי המטה הכללי מכירים את מה שנלחש כאן זה כמה שנים: העם מבדיל בין החיילים לבין הפיקוד הבכיר בצבא. ולא, זו לא אג'נדה פוליטית של ימניים ושמאליים, אנשי הציונות הדתית נגד החילונים, חרדים נגד שניהם, החברים של זה נגד החברים של ההוא, אנשי מוסר נגד אנטי-מוסר, צדיקים נגד רשעים, "יפי נפש" נגד "ריאליסטים" - זו המציאות המפחידה והמחלחלת. לכן האיום הגדול ביותר על צה"ל הוא לא המתקפות של אישי הציבור, אלא החופש שהציבור נותן לאותם "אנשי ציבור" לתקוף את צה"ל. כי בימים האחרים, כשהציבור שם את צה"ל ככתר על ראשו, לא העז אף פוליטיקאי לתקוף. ואם העז - נמחק מהרשימות. היום הציבור מאפשר זאת, וזה בוודאי לא רק מצד אחד של המפה הפוליטית.

7. אם הרמטכ"ל רוצה לדעת באמת למה אמון הציבור פוחת, עליו ועל חבריו במטה הכללי להסתכל למציאות בעיניים ולשאול:

האם אתם באמת בודקים את עצמכם, עושים חשבון נפש אמיתי ונקי?

עד כמה התנאים שהסדיר הפיקוד העליון לאנשי הקבע הבכירים תורמים לאובדן האמון?

עד כמה משפיעים חוסר השקיפות ותגליות המיליארדים הנסתרות שנחשפות בזו אחר זו?

לאיזה אמון אפשר לצפות כאשר החשבת הכללית כותבת בדוח הכספי של המדינה, בשבוע שעבר, שאין לדעת בבירור מהם כלל התחייבויותיה הכספיות, עניין של מאות מיליארדים, שכן צה"ל לא מעביר את מלוא הנתונים הנדרשים לחישוב פנסיות אנשי הקבע? הרי ברור שמי שלא מדווח - מסתיר. לא כך?

עד כמה משפיעה על האי-אמון העובדה שכבר ידועה בציבור שבכירי המערכת "רוכבים" על גב הלוחמים, קצינים וחיילים? קודם מדברים בשמם ודורשים תנאים והטבות עבורם (כי אף אחד לא יעז לומר לא), אחרי כמה שנים ההטבות זולגות לתומכי הלחימה, וכעבור עוד זמן - להמוני בעלי התפקידים במשרדים הממוזגים, שגם פורשים באמצע שנות ה-40 לחייהם עם פנסיית גישור נאה?

האם כבר הבנתם שהעם לא יוצא נגד הצבא ולא נגד חיילי הצבא, לא בסדיר ולא בקבע, אלא נגד הבכירים שמובילים אותו?

האם זיהיתם שהציבור, זה ששולח בהבנה ובמסירות את בניו ובנותיו לצבא, הוא כבר לא אותו מעריץ עיוור שהיה פעם? שאותם מעריצים כבר למדו לדעת שכאשר מערכות צבאיות נגמרות "טוב" - זה תמיד המפקדים המנצחים, אבל כשזה נגמר "רע" - זה תמיד באשמת הדרג המדיני שלא הגדיר נכון את מטרת המבצע?

נעז ונאמר עוד דבר, שעליו מלחשים גם במכוני מחקר גדולים אבל מתקשים לדבר בקול: אם מפקדי הצבא קיבלו לאורך השנים את עשרות ומאות המיליארדים שביקשו, על חשבון כל התקציבים האחרים, מעל ומתחת לתקציב, עם חקיקה יצירתית אינסופית ושמירת סודיות מופלגת - איך זה שלא הוכרע כאן אף עימות צבאי מאז 1973?

איך זה שרק בעשור האחרון התקיימו כאן מלחמות/ מבצעים/ מערכות/ עימותים אלימים (לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן) שהלכו והתארכו, שמספר הקורבנות בהם גדל? המדינה נסגרה? ואל תגידו שוב שזה רק הדרג הפוליטי. כי לאותו ציבור שהרמטכ"ל מבקש את אמונו הרי ברור שלא מהדרג הפוליטי תבוא הישועה ויבוא הביטחון. לא סתם הצבא, למרות הכול, אולי בלית ברירה, עומד למעלה ברמת האמון. לפני שבועיים פרסם הלמ"ס את סקר אמון הציבור. צה"ל ממשיך להיות במקום הראשון, אבל רק עם 82% אחוזי תמיכה. אחריו משתרכים הרשויות המקומיות (61%), מבקר המדינה (60%), מערכת המשפט (58%), הלמ"ס (54%), משטרה (53%), ממשלה (40%), תקשורת (39%), כנסת (38%), מפלגות (22%).

שאלה אחרונה שהרמטכ"ל אמור לשאול את עצמו ואת חבריו, לפני שהוא מאשים אחרים באי אמון הציבור: איך קורה שפרסום דוח מבקר המדינה על אירועי צוק איתן, מלחמת קיץ 2014, מתעכב רק כי צה"ל ביקש דחייה וטרם שלח נתונים והתייחסות לטיוטת הדוח שנשלחה אליו בתחילת מאי?

8. אף אחד לא רוצה פה "אתוס של כנופיה", כפי שאמר-איים הרמטכ"ל, אבל אף אחד גם לא רוצה כאן אתוס של חונטה. של כת צבאית.

stella-k@globes.co.il

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתלא חסינים מביקורת