מיה דגן על המעבר לקאמרי: "לא התלבטתי לרגע"

הכוכבת הכי מצחיקה בארץ עוזבת את המחזה "אילוף הסוררת" באמצע חוזה לטובת תפקיד בתיאטרון מתחרה - ומקימה עליה את ציפי פינס, מנכ"לית בית ליסין ■ למרות, ואולי דווקא בגלל המהומה, המיתוג שלה רק מזנק כששני התיאטראות הגדולים מתכתשים עליה

מיה דגן / צילום: רונן פדידה
מיה דגן / צילום: רונן פדידה

עד לפני חודשיים זאת הייתה אהבת אמת. כזאת שמעוררת אצלך את תחושת השריפה האטית והכואבת של הקנאה. וזה אפילו לא אהבת אמת שבין בני זוג, אלא בין אדם לבוס שלו. מה שנקרא, אהבת עובד-מעביד. ואז, החבילה מתפרקת בקול רעש גדול.

אחרי 17 שנה של צעידה יד ביד על החוף בשקיעה, פתאום הכוכבת הגדולה של בית ליסין, מיה דגן, עורקת אל המתחרים, הקאמרי. והפטרונית שלה, ציפי פינס, מנהלת התיאטרון שגידלה אותה והאמינה בה ונתנה לה גב ובמה, יוצאת נגדה בכעס נורא. חילופי האשמות בתקשורת, ושליחים על טוסטוסים עושים דרכם מתיאטרון אחד לשני עם מכתבים מעורכי דין. ופתאום, כמו שאומרים במדורי הרכילות, מיה דגן וציפי פינס כבר לא.

במוקד הסכסוך, הסרט זוכה האוסקר 'מצחיקונת' (ברברה סטרייסנד קיבלה עליו את פרס השחקנית הטובה ביותר), שמבוסס על הצגה באותו שם שעלתה בברודווי. דגן קיבלה הצעה מהקאמרי לככב בגרסה שלהם למחזמר, ולשם כך ביקשה לצאת לחופשה בת שנתיים מבית ליסין. עד כאן העובדות, מכאן הגרסאות הסותרות.

בבית ליסין מאשימים את דגן, את הסוכן שלה בועז בן ציון ואת תיאטרון הקאמרי במחטף ובאי כיבוד הסכמים. מבחינתם, החלפתה של דגן, שמככבת בימים אלה ב'אילוף הסוררת', תגרום לפגיעה בהצגה. אחרי הכול, דגן היא הכתפיים הגדולות שעליהן מונחת ההצגה שזכתה בפרס הקומדיה הטובה של השנה. בבית ליסין טוענים שדגן חתמה עם הקאמרי מבלי ליידע אותם, באופן בלתי מקצועי ובלתי הוגן. דגן, מצדה, טוענת ששום דבר לא נעשה בסתר, להיפך, בשקיפות מלאה. מבחינתה, היא הייתה אמורה לצאת ל'חופשת השאלה' בת שנתיים ובסיומה לחזור לבית ליסין. ימים לפני התפוצצות הפרשה, שאלתי אותה אם 'מה יהיה מחר', זאת מחשבה שעוברת אצלה בראש, כמו אצל רוב השחקנים. "אצלי זה לא ככה", היא אמרה. "בגלל ציפי פינס, שנותנת לי הרגשה שבית ליסין זה הבית שלי. זה כאילו שהיא אומרת לי: תורידי נעליים, תהיי נינוחה, פה את מוגנת. קיבלתי המון הצעות ממקומות אחרים, אבל לא רציתי ללכת, כי אין דבר שחלמתי עליו ולא הגשמתי כאן בבית ליסין".

"אבל מה עם חוויות אחרות? אווירה אחרת?", הקשיתי. "לא מעוניינת", אמרה. "מבחינתי הדשא של השכן הוא סינתטי. יש לי זוגיות נורא טובה עם ציפי, וכשיש לך זוגיות טובה ואתה אוהב, אתה מוכן להילחם".

הבוקר שאחרי הפיצוץ

כעת, היא נשמעת קצת אחרת: "אני לא מתחרטת על הבחירה שעשיתי, No, rien de rien", היא מגרגרת במבטא צרפתי. "לא התלבטתי לרגע. לא היה לי אפילו 'לבט' אחד".

בהתחלה נשמעת מאוד פגועה.

"עברתי כבר כמה דברים בחיים שלי. אתה עובד על עצמך, מתבגר ומבין שזה שואו ביזנס, זה לא חיים או מוות. כשנולד לך ילד אתה בעיקר מבין את זה ומקבל פרופורציות".

היו עוד הצעות. למה דווקא 'מצחיקונת'?

"אין הרבה תפקידים שהם גם קומיים, גם דרמטיים וגם מרגשים. וב'מצחיקונת' יש הכול. בדיוק חזרתי מלונדון, שם ראיתי את זה. זה היה שואו מדהים והשחקנית זכתה לתשואות שלא ראיתי בחיים. הבחורה בלונדון לא הזכירה בכלל את ברברה סטרייסנד, וגם אני אעשה את זה כמו שאעשה, לא כמו אף אחת אחרת".

מפחיד לעזוב את הבית אחרי 17 שנה?

"זה קיים שם. בכל זאת, להגיע לתיאטרון חדש אחרי שהיה לי המקום שלי, החדר שלי. אבל יש משהו טוב בלזוז מאזור הנוחות שלך".

זה גם מחמיא. קיבלת הצעה מהתיאטרון הכי חזק בארץ. כוכבת.

"אני לא חושבת במושגים כאלה. אני לא נוהגת לבוא למקום עבודה, להסתכל על עצמי ולהגיד: 'איזו כוכבת אני'. אני גאה בהתקדמות שלי בתיאטרון. אני כן יכולה לחשוב שאין עוררין על הכישרון שלי, וזה מחמיא לי שקיבלתי את ההצעה הזאת. אני יודעת שאין אף אחת שמתאימה יותר ממני לעשות את זה".

עד שהסכסוך ייפתר, דגן מתחילה להתכונן לתפקיד, וזה כולל להפסיק לעשן, לקחת שיעורי פיתוח קול, ולצלול לתוך שלושה חודשים של חזרות אינטנסיביות. ברקע, כנראה, ימשיכו הצדדים להתכתש. נמתין למערכה השנייה.

ללא אסטרטגיות פיתוי

פגישתי הראשונה עם דגן מאופיינת בפור פליי זריז. זה אפילו לא היה פור פליי. זה הרגיש יותר כמו 'באתי ראיתי ניצחתי'. ואני אפילו לא מדברת על סקס, אלא על הריקוד העדין הזה שאמור להתקיים בין מראיין למרואיין. האחד לא רוצה להתפשט, אלא לחשוף רק מה שנוח לו. השני רוצה לקרוע ממנו את הבגדים, או אם לדייק, לייצר כזו אינטימיות שהוא כבר ירצה להתפשט בעצמו. אבל עם מיה דגן, כל אסטרטגיות הפיתוי מיותרות. מה שנראה כמו הפרסונה הציבורית שלה, מגיע גם בגרסה האישית. "אני שונאת זיוף", היא אומרת. "אני מרשה לעצמי להתפרק בכל מקום. הפרסונה הציבורית שלי, מה שכביכול רואים מבחוץ, היא חלק ממני. אני משתגעת מקומיקאים שעל הבמה הם אש ובחיים האמיתיים הם דיכאוניים. אני מביאה את עצמי כמו שאני, קומפלט. בגלל זה אני נטרפת מרקדנים".

מה קשור רקדנים? אנחנו יושבות בנווה צדק, השכונה של דגן, ולבית הקפה נכנסות חבורות של רקדנים שיצאו מחזרות במרכז סוזן דלאל הסמוך. בכל פעם שמישהו מהם נראה לדגן כמתאמץ בצורה מוגזמת להיראות זרוק ונון שלאנטי, היא מעווה את פרצופה וממטירה לעברם גידופים חרישיים. קשה לה עם פוזות. היא חיה עם איש ההייטק ערן פפר כבר שש שנים, ומאחלת לעצמה להזדקן איתו, והיא אמא לאמליה בת השלוש. ויותר מכך, יש לה תכונה נדירה: בניגוד לרוב השחקנים, היא לא סובלת מהמקצוע שלה.

"אף פעם לא התלבטתי אם כן או לא להיות שחקנית", היא אומרת. "הנפש שלי ידעה שלא משנה מה יקרה, כמה מהלומות אני אחטוף בדרך וכמה מהמורות יהיו, אני אהיה שחקנית. מגיל מאוד קטן זיהיתי את זה, זה כמו שאתה נולד עם ידיים ורגליים וזה הכי טבעי מבחינתך. למדתי תיאטרון בבית הספר, וגם בצבא היה לי ברור שאם לא אתקבל לתיאטרון צה"ל אני לא אתגייס. כל מה שקשור בעבודה שלי חסר סימני שאלה בכלל. בכל הדברים האחרים זה ממש לא ככה, אבל בקריירה כן".

מאיפה מגיע הביטחון הזה?

"זה שילוב של גורל וגנטיקה. אמא שלי היא סוג של פרפורמרית באישיות שלה, מאוד חברמנית ומצחיקנית, הייתה בלהקה צבאית, למרות שהיא כבר 40 שנה עובדת ב-IBM, ואני רואה את אמליה הבת שלי, שנולדה עם טיימינג קומי. שאלתי אותה פעם מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, והיא אמרה שחקנית. עכשיו, זאת ילדה בת 3, היא יכולה לחלום להיות כל דבר, ובכל זאת. החלק השני הוא גורל, שזה הנשמה שלך, ואו שאתה נולד עם זה או שלא".

את נמצאת במקצוע מאוד פריך, ופרצת רק בגיל 30 עם 'שיקאגו', מאוחר יחסית.

"'שיקאגו' היה חלום ילדות שלי. ובאופן מאוד ספציפי רציתי לעשות את התפקיד של ולמה. זאת הייתה הפקה מאוד גדולה של בית ליסין. עד אז עוד לא הובלתי הצגות והייתי צריכה להילחם על התפקיד. בהתחלה לא רצו אותי. אמרו לי: 'את לא מספיק מוכרת'. אבל לא ויתרתי, נכנסתי לחדר האודישנים ואמרתי שאני לא יוצאת משם בלי התפקיד הזה. וקיבלתי אותו. הייתי כבר יחסית מבוגרת, בת 30, והגעתי אליו 'אפויה', ויודעת מה לעשות עם כל הדבר הזה. וזה אחד הסודות של המקצוע, לקבל את הדברים הגדולים כשאתה יודע מה לעשות איתם".

בכי מאחורי הקלעים

דגן הצליחה לפצח את הקוד הגנטי של כל התמודדות כמעט. היא חוותה את משבר גיל 40 למרות שהייתה רק בת 38, עם כל הסימפטומים הקלישאתיים: התבוססות בפילוסופיה של ההכרה, ונבירה בתשובות לחמשת המ"מים (מי אני, מה אני, מתי אני, מדוע אני וכו'). היא פתרה אותם כמו שפעם היה נהוג לחלץ אנשים ממצבי היסטריה: סטירה לפנים. מטאפורית כמובן. נזיפה עצמית עצבנית שהשתיקה את הקולות האלו. אפילו המשבר הפיזי הגדול שחוותה, שיתוק ברגל שמאל אחרי לידת בתה, שהושיב אותה בכיסא גלגלים לחצי שנה, לא שבר את רוחה. סיטואציה אכזרית עבור מי שאוחזת בשילוש הקדוש של התיאטרון: משחקת, שרה ורוקדת. אבל היא לא שקעה במרה שחורה. "ידעתי שאני אחזור ללכת", היא אומרת. "זו לא הייתה אופציה מבחינתי בכלל. קל לי יותר לעשות משהו כשאני יודעת שמישהו אחר גם תלוי בי או בהצלחה שלי, ואחרי שילדתי את אמליה ידעתי שאני חייבת לחזור ללכת בשבילה. שיש לי אחריות כלפיה. זה כמו שאם אני אקבל עכשיו תפקיד במחזמר, אז אני אפסיק לעשן".

היה מקום אחד שבו חווית התפרקות.

"נכון, זה היה המשבר הכי גדול שהיה לי בתיאטרון. שיחקתי את רוחל'ה מתחתנת של סביון ליברכט ובדיוק הכרתי את ערן, בן זוגי. מצד אחד הרגשתי שיש בינינו משהו אמיתי, ומצד שני זאת הייתה תקופה מטורפת של עבודה. גם הצטלמתי לטלוויזיה, גם עשיתי תיאטרון, ולא היה לי רגע לנשום. באיזשהו שלב הוא אמר לי שהוא לא יכול יותר, כי פשוט לא הייתי שם פיזית. הייתי בעבודה, והרגשתי שאני מתמוטטת. הייתי עומדת מאחורי הקלעים ובוכה. זאת הייתה התנגשות טיטאנים. הלכתי לציפי והודעתי שאני עוזבת. פשוט לא יכולתי להתמודד. הייתי מוכנה לשים את המפתחות, אבל היא לא ויתרה עליי והביאה לי מחליפה. והוא גם הבין את מצבי. אני רוצה לסיים את חיי איתו. הוא כזה בן אדם נהדר, מאהב לטיני, אבא מושלם".

נתת לעצמך ליפול.

"זה עוד משהו שלמדתי עם הזמן. אתה צריך לתת לעצמך ליפול לרגע. להיות בדיכאון ולחשוב ששום דבר לא יסתדר, ולהבין תוך כדי שהכול חולף. פעם, אם היה לי יום רע, הייתי בטוחה שככה זה יהיה מעתה והלאה, ההרגשה הזאת של הדיכאון והמחשבה שלא אצליח בשום דבר היו משתלטים עליי, עם מחשבות קשות מאוד על מוות. אבל היום אני יודעת לתחום את זה בזמן, לדעת שזה יעבור. כמו שדברים טובים עוברים, ככה גם הרעים".

עד כמה את מרשה לעצמך להיתמך, לבקש עזרה?

"מאוד קשה לי לבקש עזרה. אני מנסה לעבוד עם עצמי על זה ולהיתמך בחברות, בן זוג, לבקש מילים טובות. אבל בסופו של דבר, אני מאמינה שמי שמרים אותך זה רק אתה. ככל שהזמן עובר אני מרגישה שיש לי הרבה יותר כלים להתמודד עם קושי, ובהתאמה גם הקשיים יותר גדולים. אני יותר נינוחה עם הכול.

"אני מרגישה את זה על הבמה. פעם הייתי עולה עם פחד גדול, מה יקרה אם אשכח את הטקסט. היום אני רק מחכה שזה יקרה. כששיחקתי ב'דוד וניה' עם ששון גבאי וליאור אשכנזי ראיתי את הנינוחות שלהם על הבמה, ואמרתי: שם אני רוצה להיות. שיהיה לי כיף על הבמה. והיום אני שם. זו תחושה מדהימה. כששיחקתי ב'טרטיף', שכחתי באחת הסצנות מה אני אומרת. מצאתי את עצמי עומדת מול הפרטנרית שלי ועושה לה פרצוף של 'שכחתי את הטקסט, קחי את זה מכאן', ועולמי לא חרב עליי, לא נבהלתי".

התבגרת.

"אין מה לעשות. אין נעורים יותר. וזה גם אומר שאין תפקידים של חיילות. יש אימהות. זה מתסכל וזה קשה, אבל לא הייתי חוזרת לנעורים בחיים. סבלתי שם, לא הייתי מחוברת לעצמי. היום אני במקום אחר. ברור שחשוב לי להישאר רלוונטית, מעודכנת ושייראו את הפרצוף שלי, אני עובדת בזה, אבל ההצלחה היום מבחינתי היא ללכת למקומות שהם לא מובנים מאליהם. זה כמו שהתחלתי לעשות רדיו, ויוצא ממני שם משהו אחר, שלא ידעתי שיש לי".

יש דברים שעשית שאת מתחרטת עליהם?

"לא הייתי מוותרת על כלום, גם לא על 'מועדון לילה', למרות שכתבו עליי דברים איומים".

מונעת מפחדים

ואכן, מיה דגן היא כוכבת מסוג אחר. קצת כמו הקומיקאית האמריקאית צ'לסי הנדלר. טאלנטית בכל פרמטר, אבל כזו שלא מתחנפת לאיש, ולא עסוקה בלהיות פוליטיקלי קורקט. תקופת 'מועדון לילה' הייתה השיא מהבחינה הזאת. דגן ישבה בפאנל עם חבורת גברים וירקה אש. על כך ספגה הרבה ביקורות, בעיקר מטוקבקיסטים, אבל גם ממבקרי טלוויזיה שכינו אותה צעקנית וריקה. בינתיים, המבקרים התחלפו, דגן התעדנה, ובמסגרת ההשוואה להנדלר, השלב הבא באבולוציה של הקריירה שלה צריך להיות תוכנית לייט נייט אישית. אבל החלום הבא שלה הוא לאו דווקא טלוויזיה, אלא ברודווי. היא רוצה, אבל מרגישה שהיא עוד לא שם.

"אני לא מאמינה בעצמי מספיק. אני מונעת מהמון פחדים במקום הזה. שאני לא מספיק טובה, שלא אצליח, כל המקומות האלה שאין להם באמת קשר למציאות, אבל הם מרימים את ראשם המכוער מדי פעם. אני יודעת שזה יגיע בזמן. כמו שפרצתי רק בגיל 30 ונהייתי אמא בגיל 38, אז גם זה יגיע. אני חולמת על ברודווי, ושם אפשר לעשות את זה בכל גיל. אם אני חזרתי ללכת, אז הכול אפשרי".

מיתוג עצמי בעידן המהפכה

מיה דגן מחזיקה חשבונות אינסטגרם ופייסבוק פעילים, ובניגוד לידוענים אחרים היא לא מקפידה על תמונות שבהן היא תמיד נראית מושלמת, עם הפרופיל הטוב שלה, צוהלת בביקיני על רפסודה במלדיביים. דגן לא מתביישת להעלות גם תמונות מגוחכות ובלתי מחמיאות. כשהתפוצצה פרשת תמונות העירום של ענת הראל, דגן העלתה תמונה מביכה שלה, שבה היא נראית כאילו באמת באמת התאמצה להיראות נורא, וקראה לכולם להעלות גם כן תמונות מביכות שלהם כדי לתמוך בהראל, לה היא החמיאה על ה'ציצים היפים' שלה. תוכלו למצוא שם הרבה סרטונים ותמונות של הבת אמליה והחברות הטובות רותם סלע, יעל גולדמן ולירון ויצמן. "כל מה שמרגיש לי נוח, אני מעלה", היא אומרת. "יש לי כמה דברים עיקריים שאני עושה שם, כמו העלאת מודעות לניצולי שואה, או פעילות מסחרית, אבל זה בעיקר פאן. זה נחמד שאתה שולט בכל מה שיוצא החוצה".

מה חשוב לשדר החוצה, כשאת בעצם מציגה את המותג 'מיה דגן' ברשתות החברתיות?

"חשוב לי להיות ורסטילית, ללכת למקומות לא צפויים. זה כמו מה שאני עושה היום עם הרדיו. ניסיתי את זה פעם אחת וזה היה מוצלח, מצחיק וזורם, אז המשכתי עם זה. בגיל שלי, לגלות שאני יודעת לעשות עוד דברים זה כיף".