כך יש להגביל את ועדי העובדים החזקים "שיושבים על השאלטר"

השתייכותם של ועדי העובדים החזקים למונופולים ממשלתיים המספקים שירותים חיוניים מאפשרת להם להגדיל את שכר העובדים החברים בארגון מעבר ליכולתם ולתרומתם, לכפות על הממשלה להעסיק יותר עובדים מהנדרש ולהתנגד לכל שינוי מבני שעלול לפגוע בזכויות היתר של העובדים, גם אם הוא רצוי מבחינת הממשלה, המגזר העסקי והצרכנים. כוחם של ועדי העובדים הללו פוגע בניהול יעיל של החברות ובפריון העבודה במשק, ובכך מקטין את ההכנסה של כל משפחה ישראלית (כמובן, חוץ ממשפחות עובדי המונופולים).

חוסר היעילות בחברות הממשלתיות גם מעלה את מחירי השירותים שהן מספקות. בנוסף, החברות הממשלתיות אמורות לשלם דיווידנד לבעליהן, הציבור הישראלי, המיוצג באמצעות הממשלה. אבל בשל כוח האיום של העובדים בהן, עלויות השכר הגבוהות שוחקות את הרווחים ואף מאפסות אותם. רווחים אלו, אילו היו מחולקים לבעלי החברה (הממשלה), היו יכולים לממן הגדלת הוצאות הממשלה על רווחה, בריאות וחינוך, או לחלופין להביא להפחתת שיעורי המס לכלל האוכלוסייה.

מלבד המשכורת הישירה וההטבות הנוספות "הרגילות", עובדי המונופולים בשירותים החיוניים נהנים גם מהטבות שאינן נחלת כלל הציבור המממן אותם. לדוגמה, עובדי חברת החשמל נהנים מתשלום נוסף על עבודה במשמרות, "תורנות בית" ו"תוספת ערבה" לעובדים מדרום לערד. בנוסף, הם מקבלים דרך קבע משכורות 13 ו-14, מענק אי ניצול ימי מחלה, תוספת חלב ואף פיצוי על הקדמת ארוחת הבוקר לעובדים הנשארים בבית.

פגיעה בדמוקרטיה, במשילות ובשוויון

כוחם של ועדי העובדים החזקים פוגע גם בדמוקרטיה ובמשילות. ועדי העובדים במונופולים הממשלתיים "רכשו" לעצמם, מתוקף התנהלותם הכוחנית, חלק ניכר מסמכויות הניהול של בעלי החברות הממשלתיות - הציבור הישראלי ונציגיו הנבחרים.

הגבלת יכולת הממשלה לנהל את החברות מונעת ממנה את היכולת לשנות את המצב הקיים במשק ולשפרו, בהתאם למנדט שקיבלה מהבוחרים. למשל, מפלגה יכולה להתחייב לפני הבחירות שאם תגיע לשלטון, היא תייצר תחרות במשק החשמל, תוך שיפור השירות והקטנת העלויות. אולם בבואה לבצע זאת, היא תיתקל בפרץ צחוק של ראשי ועד העובדים, שלא יעלו על דעתם לוותר על עוצמתם המונופוליסטית, המבטיחה את שימור זכויות היתר שלהם.

כוחם של ועדי העובדים החזקים גם מגדיל את אי השוויון ואת הפערים החברתיים. אין זה הוגן, או צודק, לאפשר לעובדים בחברה ממשלתית להשתמש בחיוניותם של השירותים שעליהם הם מופקדים כדי להעלות את שכרם על חשבון כלל הציבור. אין שום דבר "חברתי" במצב בו השכר מושפע מיכולתו של ועד עובדים להסב נזק למדינה, ולא מתרומתו למשק. אם בעבר תרמה העבודה המאורגנת לצמצום פערים (בהגנה על עובדים חלשים מול מעסיקים חזקים), היום היא בעיקר מסייעת לשימור זכויות היתר של העובדים החזקים ביותר, על חשבון יתר הציבור.

העיתונות מדווחת לעתים קרובות על שביתות "מעין פוליטיות" ובלתי חוקיות. כך, לדוגמה, בחודשים מארס-יוני 2015 דווח על חמישה מקרים שונים כאלה בנמלי הים בישראל. המאבק המרכזי של נמל אשדוד בתקופה זו כוון נגד פתיחת נמלים מתחרים עם זכיינים זרים, כשפעילות זו של הממשלה נבעה מרצון להוזיל את היבוא והיצוא ולא נגעה ישירות לתנאי העובדים בנמלים הקיימים.

בנוסף, ההסתדרות - אחד הגופים החזקים והכוחניים במשק, שראשיו ומקורביו נהנים ככל הנראה מזכויות יתר רבות אך פטור מדיווח על תקציבו והשימוש בו מהיותו "אגודה עות'מנית" - משתמשת בעוצמתם של איגודי עובדים במונופולים ממשלתיים ובכוחם להשבית את המשק כדי להשיג הטבות ולמנוע רפורמות שיפגעו בכוחה ובמעמדה.

כדי להגיע לתוצאות המבוקשות, לא תמיד יש הכרח בשביתה בפועל, לעתים מספיק לאיים בה. לדוגמה, חברת החשמל כמעט לא שבתה מאז 2000, ובכל זאת השיגה העלאות שכר והטבות, על אף השכר הגבוה שממנו נהנו עובדיה גם קודם לכן. ההסבר לכך הוא כוח המיקוח האדיר של עובדי חברת החשמל מול ההנהלה והמדינה.

בראיון ל"גלובס" ביוני 2015 הדגים יו"ר ועד העובדים של רשות שדות התעופה את ההשפעה הכלכלית של כוח האיום בשביתה: "אני מקווה שהפעם יבינו שאין טעם בשביתות כי בסוף תמיד אנחנו מקבלים את מה שמגיע לנו". ברור שמצב שבו נציג ועד עובדים בחברה ממשלתית שעובדיה נהנים משכר חודשי ממוצע של כ-20 אלף שקלים יכול להשיג העלאת שכר גורפת של כ-4% רק בזכות איום, אינו מקדם את יעדיה הכלכליים והחברתיים של ישראל.

כמעט בכל החברות הממשלתיות יש צורך בהתייעלות הדורשת פיטורים מסיביים של עובדים שאינם מייצרים תפוקה התואמת את שכרם, או שהשינויים הטכנולוגיים גרמו לייתור הצורך בעבודתם. כך, למשל, בעבר הוערך כי בחברת החשמל קיימת אבטלה סמויה בהיקף של כ-3,000 עובדים. מקרה אחר הוא זה של עובדי התעשייה האווירית, שמכריזים בגלוי על חוסר היכולת שלהם לייצר ערך לחברה ועדיין מועסקים בה ונהנים ממשכורות גבוהות ותנאי פנסיה מעולים. התמריצים להעסקה עודפת של עובדים קיימים גם בנמלי הים, ברכבת ישראל ובכל חברה ממשלתית בעלת כוח איום.

גם במקרים שבהם מסכימים הוועדים לפיטורי עובדים מיותרים, המחיר שנדרש מהממשלה גבוה, והוא מתגלם בפיצויים נדיבים מאוד למפוטרים. לעתים היא אף נדרשת לשלם "דמי הסכמה" לעובדים הנותרים, תמורת הסכמתם להתייעלות החברה הממשלתית. עלויות כפויות אלה עשויות להצטבר לסכום גבוה כל כך, שבסופו של דבר הממשלה מעדיפה לא לבצע את הרפורמה הנדרשת ולשמר את חוסר היעילות. בשני המקרים (רפורמה יקרה או הימנעות מרפורמה), הציבור משלם את העלות העודפת.

בעולם כבר הבינו

ממשלות רבות בעולם הבחינו במגמת ההתחזקות של האיגודים בחברות הממשלתיות ובמונופולים הציבוריים, והן מתמודדות בדרכים יצירתיות עם ההשפעות השליליות שלה. בבלגיה, לדוגמה, מחויבים עובדים בשירותים חיוניים מאז 1948 לספק שירות מינימלי בכל עת, כולל בעת שביתה.

בצרפת, רוב המגזר הציבורי מחויב במתן שירות מינימלי, ומאז 2007 היו ניסיונות להחלת החקיקה על ענפים נוספים, כולל שירותי התחבורה היבשתיים. התייחסות מיוחדת לשירותים חיוניים קיימת גם בגרמניה, שבה על פי חוק, משרתי ציבור, המוגדרים כזרוע המבצעת של המדינה, אינם רשאים לשבות.

בבריטניה הופעלו כוחות מזוינים על מנת לבצע עבודות חירום בעת משבר. גם ארה"ב השתמשה ב-1981 בכלי זה, ובה ניתן להחליף עובדים במגזר הציבורי בעובדים זמניים בעת שביתה.

בקנדה החוק אוסר לשבות על עובדי משטרה, כיבוי אש ומערכת הבריאות, ובחלק מאזורי השיפוט קיימת בוררות חובה במקרים אלו. מקרה מיוחד הוא אוסטרליה, שבה ועדת "עבודה הוגנת" רשאית להפסיק שביתה אם הנזק הכלכלי הצפוי הוא משמעותי.

על פי ארגון ה-OECD, תחת הגדרת "שירותים חיוניים" שניתן להגביל את זכותם לשבות נמצאים, לכל הפחות: בתי חולים; שירותי חשמל, ים; טלפון ואינטרנט אלחוטי; משטרה וכוחות מזוינים; אספקת מזון לתלמידי בית ספר; ופקחי טיסה.

זכות השביתה מתקיימת ב"מאזן אימה": העובדים אינם מקבלים שכר, והמעסיק מפסיד את רווחיו ואף עצם הקיום הכלכלי של הפירמה נמצא בסיכון. אולם, מאזן האימה הזה אינו רלוונטי במונופולים הממשלתיים המספקים שירותים חיוניים, לאור הנזק הכלכלי ההיקפי העצום שהשבתתם מסבה למשק.

המשפט הבינלאומי והחקיקה במדינות הדמוקרטיות מראים כי ניתן להגביל את זכות השביתה כאשר היא פוגעת בשירותים חיוניים, אבל בישראל, במצב המשפטי הנוכחי, אין דרך למנוע מראש נזקי שביתות בשירותים חיוניים. ההתמודדות עם הכוח ההרסני הנתון בידי ועדים במונופולים ממשלתיים חייבת להגיע מכיוון משפטי: הגבלת זכות השביתה בשירותים חיוניים והגדרתה כשביתה שאינה מוגנת בחוק יישוב סכסוכי עבודה; והקמת מוסד "בוררות חובה בשירותים חיוניים", שיורכב מבוררים בעלי רקע מקצועי כלכלי.

חברת הכנסת שרן השכל (ליכוד) מקדמת לאחרונה חוק ברוח זו. גם ראש הממשלה התבטא בזכות יוזמת חקיקה זו. האם יתר נבחרי הציבור, ובראשם שר האוצר משה כחלון, יבחרו להצטרף אליהם ולקדם את שגשוגה הכלכלי והחברתי של ישראל, או גם הפעם ישפילו ראשם וייכנעו לאיומי ההסתדרות והוועדים הכוחניים במונופולים הממשלתיים?

ד"ר מיכאל שראל הוא ראש פורום קהלת לכלכלה. טור זה מבוסס על מחקר מקיף שהוכן בפורום, יחד עם אמיר פדר וצביה זיכרמן: http://goo.gl/wqAuaX