ההר הלבן כל ימות השנה

את סובב מון בלאן, TMB בשפת יודעי ח"ן ואחד הטרקים המפורסמים בעולם, לא מחשבים לפי המרחק בקילומטרים. הפרמטר העיקרי שעליו מדברים הצועדים הוא כמה עליות וכמה ירידות מזומנות להם בכל יום על השביל. ככה זה כשכל יום מורכב מאלף מטר של עלייה ואלף מטר של ירידה. דמיינו שאתם עולים ויורדים בכל יום את הכרמל או את התבור פעמיים לפחות. העובדה שחוץ מזה מדובר על 15-20 קילומטר ליום (180 קילומטר בסך הכול, שאותם עושים בדרך כלל ב-10-12 ימים), הופכת מיום ליום לפחות רלוונטית.

ה-TMB מקיף את רכס האלפים, שבמרכזו כמובן המון בלאן (Mont Blanc) - ההר הגבוה במערב אירופה (4,810 מטר), והוא עובר בצרפת, באיטליה ובשוויץ. מדובר באחד ממסלולי ההליכה המפורסמים והיפים בעולם, אבל גם כזה שמיועד למיטיבי לכת בלבד. ויחד עם זאת, עשר דקות על השביל מספיקות כדי להיווכח שמיטיבי לכת זה לא הגדרה של גיל. מגיל 8 עד גיל 80, לא כמליצה, הכול הולך (תרתי משמע). ודאי כשמדובר בטרק אירופי, כשמי שבאמת רוצה להתפנק, יכול כמעט בכל לילה לישון בחדר זוגי וגם לשלם משהו כמו 100 יורו כדי שיעבירו לו את התיק מבקתה לבקתה.

אבל נחזור למיינסטרים: הרוב המוחלט ילכו את סובב מון בלאן עם תיק על הגב, שאין שום סיבה בעולם שישקול יותר מ-8 ק"ג , כולל 1.5 ליטר מים (לא צריך יותר, ממלאים מהנחלים בדרך). מרבית המטיילים גם ישנו בבקתות, רפיוג'ים, הניצבים במקומות יפהפיים בדרך, מה שאומר בדרך כלל לינה עם כמה מטיילים נוספים, 5 ועד 50 באותו חדר. באליזבטה, רפיוג' מדהים שיושב ממש על קרחון באמצע שום מקום, הם יימצאו את עצמם עם עשרות אנשים על מזרן אחד ענק - 70 סנטימטר לכל אחד. חובה להביא ציפה או ליינר. מומלץ גם להביא אטמי אוזניים. ביולי-אוגוסט גם כדאי מאוד להזמין מקומות מראש (או שתמשיכו לחפש מיטה פנויה ברפיוג' הבא, בדרך כלל עוד כשעתיים של הליכה).

שום דבר לא טריוויאלי

יצאנו למון בלאן אבא ו-2 בנים (15,18). כמו כולם, חשבנו על טיול משפחתי עם כל החמישה ליער השחור/הולנד/אוסטריה, אבל הגדול לא הבין למה בחופש האחרון של סיום התיכון הוא צריך לבלות עם בן השלוש בשכשוך בכמה נחלים, וכך מצאנו את עצמנו מטפסים בהרי האלפים.

 דרור מרמור ושני בניו בטראק סובב מון בלאן / צילום: תמונה פרטית

בשביל אירופאים, או לפחות זה הרושם שמתקבל אחרי שבועיים של צעידה ושיחות משותפות עם לא מעט מהם, מדובר כמעט בטיול סטנדרטי בעונת הקיץ. בשביל ישראלים, שמקטרים אחרי שעה הליכה בנחל דן או בטיילת שעל מכתש רמון, מדובר בטיול שמציב אתגרים פיזיים ומנטליים לא פשוטים.

לשמחתנו, אתגרים כאלה גם מגבשים מאוד (ואפילו מבגרים מאוד) את ההולכים בשביל. הקושי לעשות כביסה בסוף יום הליכה ארוך (כי לא כדאי להביא יותר משתי מערכות של בגדים), המאמץ לקום מוקדם בכל בוקר (כי אחר הצהריים גדל מאוד הסיכוי לגשם) ולא פחות חשוב, ודאי לילדים בגיל העשרה בחופשת הקיץ: להסתדר ימים ולילות רבים ללא קליטה וללא וויי-פיי.

באוויר הנקי של האלפים, ללא שום הפרעות מצד רשתות חברתיות, תמצאו את עצמכם אשכרה הולכים ומדברים עם הילדים במשך יום שלם. גם אם השיחה תיסוב בעיקר על המאמץ הרב, על הפס המתרחק, על השאלה מה נבשל בערב או סתם רכילות על קבוצת הקוריאנים שזה עתה חלפה על פניכם ("מהיכן אתם?", "קוריאה", "דרום קוריאה?", קוריאה!"), מדובר בשעות שיחה נדירות, גם בין אבא לילדים וגם בינם לבין עצמם.

אתגר פיזי ומנטלי גם אומר למשל שבכל בוקר תתמודדו עם השאלה מי סוחב את הדברים המשותפים. כאשר כל גרם קובע, ובעלייה של ארבע שעות (וגם בירידה שאחריה) כל גרם על הגב באמת קובע, לא קל לבחור או להתנדב לסחוב את הפסטה המשותפת, את הבאגט שמציק מאחורה, את המגבת היחידה שהבאתם לטיול או את חבילת התרופות שאימא שלחה איתכם מהארץ, לכל צרה שלא תבוא (ולשמחתנו, היא לא באה).

וכשתמצאו את עצמכם על מיטה ענקית משותפת, עם אנשים זרים מאוד משני הצדדים, תחזרו להיצמד ולחבק את ילדיכם המתבגרים כאילו הם עדיין מגיעים למיטה שלכם בכל בוקר. טיול כזה, ודאי עבור אבא ושני בנים דתיים, מכריח גם לבחון ולהגדיר את הכללים הפשוטים כל-כך בחיי השגרה הרגילים בפתח תקווה. האוכל שמותר להכניס לפה והאופי של השבת כבר אינם טריוויאליים כפי שהיו עד עכשיו.

על מה לא לוותר

סובב המון בלאן הוא טרק בשכונה שלנו - 4 שעות טיסה לז'נבה שבשוויץ, עוד שעה וחצי נסיעה לעמק שאמוני בצרפת. הוא אינו מאתגר בכל הנוגע לגבהים מסוכנים (הגובה המרבי שתגיעו אליו הוא כ-2,800 מטר), הוא משולט היטב, מספק סטנדרטים יחסית מערב אירופיים (מלונות פה ושם, בתי מרקחת וכו'), ומציע מזג אוויר נוח בדרך כלל מאמצע יוני ועד אמצע ספטמבר (מעיל קל ומעיל גשם בהחלט הספיקו לנו). למי ש"מוותר לעצמו", ולא מתעקש על הקפה מלאה של כל הסיבוב, הטרק גם מציע לא מעט קיצורי דרך ממונעים - אוטובוס, רכבלים, קרוניות - המאפשרים לחסוך כמה עליות או ירידות מפרכות (רוב האנשים שראינו בדרך עיגלו פינות, אבל כשאתה יוצא עם בן 18 שמתכונן לצבא, זה לגמרי נחשב ויתור עצמי שלא בא בחשבון).

מעבר לכך, כל יום כמעט מוצעים למטייל כמה מסלולים חלופיים, קשים יותר או פחות, אל היעד הבא, זאת בהתאם למצב הרוח, מצב הגוף וכדומה. בכל מקרה, לא כדאי לוותר על כמה מסלולים, ובשמם הרשמי "וראיינטים", קשים יחסית. מדובר בדרך כלל בעלייה אימתנית ובירידה דומה (טיפוס של 1,200-1,400 מטר גובה על הבוקר), אבל התמורה בפסגה ובדרך אליה - בנוף, באתגר ובסיפוק - מדהימה.

שתי המלצות לווראיינטים שאסור לוותר עליהם (אם מזג האוויר מאפשר זאת, כמובן): העלייה משאמפה שבשוויץ - 1,200 מטר של בולדרים - למעבר ההרים Fenetre d'Arpette, וכן מעבר דרך כמה סולמות אל האגם הלבן (Lac Blanc) שבצרפת, מעל לעמק שאמוני. מומלץ לשחות באגם - למרות הקרחונים שצפים במים גם בחודש אוגוסט.

 דרור מרמור בטבילה באגם הקפוא. תכנסו בכל זאת / צילום: תמונה פרטית

סובב מון בלאן הוא מעגל שלם, שעליו ינועו המטיילים בשתי אופציות - עם כיוון השעון או נגדו. גם ה"תנ"ך" של המטיילים, ספרו של קב ריינולד Tour Of Mont Blanc (הוצאת סיסרון), מציע את שתי האפשרויות, בלי לתת עדיפות לאחת מהן.

ובכל זאת, מרבית המטיילים הולכים נגד כיוון השעון. מי שמאמין בחוכמת ההמונים, כדאי שידבק בדרך זו. יתרונה המובהק (שהוא גם חסרונה, תלוי בעיקר באופיו של המטייל) הוא ההליכה והלינה עם שותפים לדרך, שהולכים ומתחברים ככל שימי המסע נוקפים. מנגד, מי שילך עם כיוון השעון, יפגוש מדי ערב בעיקר פרצופים חדשים, שמהם ייפרד עם שחר.

מבחינה טכנית, אחד היתרונות הגדולים של המון בלאן הוא נקודות ההתחלה הרבות (ואפשרויות הסיום, כמובן, למי שבוחר שלא להשלים סיבוב שלם). כמעט לכל נקודה ניתן להגיע בתחבורה נוחה ולהתחיל ממנה את המסלול - בצרפת (שאמוני, לה זוס), באיטליה (קורמאיור) או בשוויץ (שאמפה).

הטיול אמנם סובב יום אחרי יום את ההר המושלג (ההר הלבן), אבל הוא מציע חוויה רבגונית. בתוך יערות עד (אין כמו לקטוף תותים מהאדמה), בשדות מלאי צבעים, בין מפלים וקרחונים וכמובן על פסגות מושלגות ונופיות. גם הנוף האנושי משתנה ומגוון את הטיול. לצד הגרעין הקבוע של צועדים שמתגבש עם הזמן, העובדה שמדובר במסלול דו-כיווני מבטיחה לאורך כל היום מפגשים קצרים עם קבוצות מטיילים מכל רחבי העולם.

מרבית המטיילים יתחילו מהעיירה לה זוס או מקורמאיור, פשוט כי הספר עושה זאת. אנחנו, שנחתנו בערב יום א' ורצינו לעצור לחניה בשבת בעיירה השלווה והיוקרתית קורמאיור (ולא ברפיוג' נידח על אחד ההרים), התחלנו מהיום האחרון בספר (דרך שאמוני, עלייה ברכבל ללה פלג'ר, תחנה שממנה ירדנו בתום עשרה ימים), ומלה זוס צעדנו רק ביום השני.

 צבי, בנו של דרור מרמור, נהנה מהנוף / צילום: תמונה פרטית

להתכונן ל"אויב השקט"

כדי להתכונן לסובב מון בלאן, טרק שכמעט ואינו עובר בדרך מישורית, מוכרחים בעיקר לתרגל עליות וירידות. ריצה בירקון לא תספיק, והיא עלולה להפוך את הימים, הראשונים לפחות, לבלתי נסבלים, ואולי אף להוריד את הצועדים מהמסלול (שברי הליכה, יבלות קשות, ברכיים כושלות ועוד).

הצפוניים יטפסו בשבועות שלפני המסע את הכרמל או את התבור, הירושלמים יתזזו בהר איתן, ותושבי המרכז ימצאו בניין בן 10 קומות ויתחילו לעלות ולרדת. כשהם יגיעו ל-50 קומות, כדאי להוסיף גם תיק למאמץ הכללי. הירידות, אגב, נקראות "האויב השקט". כמה שמחכים להן בשעות הקשות של הטיפוס במעלה ההר, הן עלולות להיות האויב הגדול של הברכיים שלא תרגלו מספיק לפני היציאה.

הידידים הכי טובים של המטייל בהרי האלפים הם זוג מקלות הליכה. גם אם אתם בוגרי טיול לדרום אמריקה או למזרח הרחוק שצחקו בזמנו על האירופאים הזקנים הללו, אסור לכם לוותר על מקלות. בירידות הם יפחיתו עומס משמעותי מהברכיים, בעליות הם יהיו עזר משמעותי, ובקטעי השלג, ולנו היו כאלה בסוף יולי - תחילת אוגוסט, הם ממש מצילי חיים. מי שמחליק עשרה מטרים על קרח, רק מקלות אמינים יעצרו אותו.

 בשבילי המון בלאן / צילום: תמונה פרטית

ועוד דבר: תאמינו לזמנים שמופיעים בספר ובסימון המצוין לאורך השביל. לישראלים יש תכונה מוכרת לחשוב שהזמנים הללו נועדו למבוגרים הפוסעים על השביל, ודאי לא למי שיש בעברו רזומה "קרבי", אולם די מהר מתברר שקשה מאוד לנצח את הזמנים הרשמיים.

ומה לגבי מדד הישראלים על השביל? מתברר שבסובב מון בלאן אנחנו עדיין מיעוט בטל. רק אצלנו, טרקים הם משום מה טרנד בעיקר של טיולי אחרי צבא, ואף אחד, או כמעט אף אחד, לא ייסע לאירופה היקרה לטיול השחרור. לאחר מכן, אירופה הופכת עבור מרבית הישראלים יעד לגיחות עירוניות או לחופשות משפחתיות ביוון או בהולנד, והם מחמיצים יעדי טיול מאלפים ולא רחוקים. ובכל מקרה, הישראלים בשביל הם כבר לא רק ניצנים אקראיים. אנחנו פגשנו בשביל 30-20 ישראלים, הרבה פחות מאלה שצעדו ודאי הקיץ בשבילי האנאפורנה בנפאל או באזנגטה בפרו, אבל בהחלט לא מעט.

 לא רק בני אדם צועדים בשבילי המון בלאן / צילום: תמונה פרטית

כך עושים את זה

העלויות (לינה, אוכל וכו') הן אמנם אירופיות, אבל כך גם מחיר הטיסה. מדובר בטרק שנמצא ממש קרוב לבית. כרטיס טיסה לואו קוסט (איזי ג'ט) לז'נבה או למילאנו ובחזרה יעלה בסך הכול כ-300 דולר למי שיזמין מוקדם. לינה ברפיוג'ים תעלה 18-30 אירו ללילה (לינה בלבד) ו-50-70 לחצי פנסיון - הבחירה המועדפת על מרבית המטיילים, שהופכת את התיק לקליל בהרבה (וגם מבטיחה ארוחות ערב המוניות וחברתיות במיוחד). ניתן כאמור גם לשלב פה ושם לינה במלונות - ודאי במקומות מפנקים כמו שאמוני שבצרפת או קורמאיור באיטליה.

אנחנו יצאנו מישראל בסוף יולי - תחילת אוגוסט ל-12 יום ברוטו (ראשון עד שישי). טיסת לואו קוסט הלוך ושוב לז'נבה, לינה ברפיוג'ים על צלע הרים ב-8 לילות ולינה במלונות ב-4 לילות אחרים הסתכמו לשלושתנו, כולל אוכל שקנינו בדרך ועוד כמה פינוקים קטנים (מומלץ לבקר בקאנטרי שבשאמוני, אל תוותרו על מגלשת המים - כ-5 אירו בסך הכול לאדם), בכ-2,500 אירו. פחות ממחירי כרטיסי טיסה לאמריקה או למזרח.

ועוד משהו חשוב: משהו טוב קורה לאנשים בגובה ובאתגר הטיול. ואולי מראש, מי שיוצאים לטיול כזה הם אנשים שעשו סוויץ' בראש. כולם יוצאים מגדרם להיות חביבים ומסייעים, ולא בקטע מלאכותי של המוכרות בשדרות של מנהטן. מקובל מאוד לראות ערימה של סלולריים יקרים בטעינה משותפת ליד מקבץ שקעים באחת הבקתות (לא בכולן יש חשמל, אבל במרביתן יש אפילו ווי-פיי זמין!), מה שאפילו במילואים חוששים לפעמים לעשות. לרגע לא חששנו לארנק שבתיק, אף שהוא כמובן היה מלא במזומנים (כרטיסי אשראי לא מתקבלים).

גם מארחי הרפיוג' יוצאי דופן בחביבותם. אנחנו הגענו מראש ללינות בלבד, בגלל הדרישה לאוכל כשר (כל יומיים בערך עוברים בכפרים, שם ניתן להצטייד בירקות, בפירות ובמוצרים יבשים כמו אורז, פסטה ועוד). אף שבאנו רק ללון, ושילמנו בהתאם (כ-20 יורו ללילה לאדם), מארחינו עשו מעל ומעבר כדי לעזור לנו לישון על בטן מלאה (הציעו כיריים לבישול, הרתיחו לנו מים לזרז את הבישול ועוד).

אגב, מי שלא השתכנע שמדובר בטיול מספיק אתגרי, או מי שדווקא חושב שמדובר בטיול קשה מדי, מוזמן לבקר בטרק בזמן מירוץ האולטרה מון בלאן (UTMB) שיוצא לדרך בכל סוף אוגוסט. כאלפיים רצים על השביל (בתחילת החודש רואים רבים מהם מתאמנים בריצה על השביל) - הראשונים שבהם יגמרו את הסיבוב ב-20 שעות בלבד.