הכול שאלה של תמ"ג. או לא

הקשר בין אינדיקטורים כלכליים לבין פוליטיקה של בחירות כמובן אינו מקרי בהחלט, אבל גם אינו חד-משמעי. צמיחה כלכלית משפיעה על מצב רוחם של בוחרים, אבל לפעמים גם טופחת על פניהם של מועמדים.

קחו למשל את ג'ורג' בוש האב. הוא התמודד על ירושת רונלד רייגן ב-1988, ונחל הצלחה היסטורית כפולה: הוא היה סגן הנשיא המכהן הראשון זה 152 שנה שהצליח לרשת את הבוס (הקודם היה מרטין ואן ביורן, 1836. בוש, בהקנטה עצמית אופיינית, הכריז אז, "תודה, מרטין"); והוא היה הרפובליקאי הראשון זה 60 שנה שהצליח להאריך את אחיזתה של מפלגתו בבית הלבן לתקופת כהונה שלישית רצופה. מאז מלחמת העולם השנייה, האמריקאים אינם נוטים לבחור שני נשיאים רצופים מאותה המפלגה.

שנת 1988 הייתה מיוחדת במינה, והיא צריכה לימוד בייחוד השנה. קודם כל, הנה צד הדמיון הגדול: הילארי קלינטון מנסה להאריך את אחיזת מפלגתה בבית הלבן לאחר 8 שנים של ברק אובמה. מה יכול להאריך מנדט במידה כזאת? שביעות-רצון מן הסטטוס-קוו כשלעצמה אינה מספיקה. נחוצה גם רתיעה גדולה מפני מועמדה של מפלגת האופוזיציה.

הבחירות המאלפות של 1988

אבא בוש טען בהצלחה מרשימה לירושת רונלד רייגן. אמנם הגאות הכלכלית הגדולה של ימי רייגן שככה והלכה (בשיאה, ב-1984, התמ"ג האמריקאי גדל ב-7% ויותר), והרוח עמדה לצאת ממפרשיה. אבל בוש האב עדיין התבשם בניחוחה.

למזלו, הדמוקרטים מינו מועמד שהרקע הפוליטי שלו וגינוניו הפכו אותו למטרה קלה להפתיע. מייקל דוקאקיס היה מושל מדינת מסצ'וסטס, שהייתה שמאלית מדי בעיני רוב האמריקאים. אף כי דוקאקיס נהנה מיתרון מוחץ בסקרים, 12% באמצע הקיץ של 1988, הוא נחל מפלה מוחצת בנובמבר, בהפרש של 8%. רק עשר מ-50 המדינות של ארה"ב תמכו בו.

הבחירות של 1988 היו שיעור מאלף בטכניקות של הריסת מועמדים פוליטיים. את דוקאקיס הרס קודם כל דוקאקיס עצמו, מפני שניחן בחירשות צלילים בלתי רגילה ובדרגה של יהירות, שחיסנה אותו מפני האזנה לביקורת. אבל צוות רפובליקאי אפקטיבי ביותר (שאחד מראשיו היה רוג'ר איילס, האיש שיקים לימים את ערוץ החדשות של Fox) הצליח לעורר ספקות בעצם הפטריוטיות של דוקאקיס.

הגאות שלא עזרה לאל גור

לעומת זאת, ראו-נא מה קרה בשנת 2000. כלכלת ארה"ב עמדה בשנה השמינית של גאות כלכלית, שהחישובים הראו כי היא הייתה הארוכה ביותר בתולדות אמריקה, אם לא הארוכה ביותר בהיסטוריה המודרנית. היא הייתה הגאות של הטכנולוגיה העלית, הייטק, ואנחנו יודעים שהיא הוארכה באמצעות בועת בורסה פנומנלית. הבועה התחילה להתפקע חודשים מספר לפני הבחירות, אבל נתוני התוצר הפנימי הגולמי היו מרשימים למדי: 4% ויותר, בשקלול שנתי.

המועמד הדמוקרטי היה סגן הנשיא אל גור. הוא היה יורשו הטבעי של ביל קלינטון, שבשמו נקשרה הגאות. אולי פוליטיקאי טוב מגור היה טוען לירושת קודמו ביתר הצלחה. גור היה בעל ניסיון ענף והבנה ניכרת בענייני מדיניות, אבל גינוניו נטו לעצבן את צופיהם. הוא נכשל פעם אחר פעם בהגזמות, מהן מגוחכות. אפילו האינטונציות של קולו נזקפו לחובתו. התוצאה הייתה ניצחון ג'ורג' בוש הבן, אם גם בקושי. בוש מספר 2 גבר על גור בקלות רבה בפופולריות אישית.

והנה החדשות: השכר עולה

השנה מנסה המפלגה הדמוקרטית להאריך את נוכחותה בבית הלבן לכהונה שלישית רצופה. היא הצליחה לעשות כן רק פעמיים בתולדות ארה"ב.

זו שנה בלתי רגילה ביותר, שבה הרפובליקאים בחרו מועמד המייצג את האנטי-פוליטיקה. תומכי דונלד טראמפ רוצים שהוא ישבור את הכלים. ואף כי מועמדותו מעידה על שיעורים גדולים של חוסר שביעות-רצון מן הסטטוס-קוו, היא אינה המדד היחיד הצריך קריאה.

זה חודשים רבים שמדדים מקובלים של פופולריות, בייחוד זה של מכון גאלופ, חוזרים ומראים פופולריות אישית גבוהה יחסית של הנשיא ברק אובמה. במרוצת החודשים האלה אובמה רשם יתרון של עד 10% במאזן האהדה (זאת אומרת, ההשוואה בין אלה הסומכים את ידיהם על התנהלותו לבין אלה שאינם סומכים).

את האהדה הזו היה קשה ליישב עם נתונים על צמיחה כלכלית חיוורת (התמ"ג גדל בממוצע בשיעור של 2%) ועם קפיאה רבת-שנים בשכרם של אמריקאים מן המעמד הבינוני. אבל בימים האחרונים של הקיץ אנחנו שומעים נתונים חדשים ומחדשים.

בסוף החודש שעבר הראו נתונים של משרד העבודה בוושינגטון, כי שכרם של בעלי ההכנסות הנמוכות ביותר עלו ברבע השני של השנה ב-3.1% (ל-13 דולר בשעה), העלייה הגדולה ביותר מאז זה המכונה "המיתון הגדול" של 2008-2009. זו תוצאה ישירה וטבעית של תחרות על ידיים עובדות. האבטלה בארה"ב עומדת עכשיו על פחות מ-5%. כאשר נכנס אובמה לבית הלבן, בינואר 2009, היא הגיעה ל-10%.

בשבוע שעבר בא נתון מעניין מלשכת מרשם האוכלוסין: ההכנסה הממוצעת של משפחה אמריקאית זינקה ב-2015 ב-5.2% (ועמדה על 56,500 דולר). על אף נהמת הרטינה הנשמעת בכל רחבי אמריקה, העלייה הזו נרשמה לכל הרוחב האתני והביולוגי: לבנים, שחורים, היספאנים ואסיאנים; צעירים, בני גיל העמידה וקשישים.

הנשיא טובל את רגליו

צריך לסייג את הנתונים: מן הרוחב האתני והביולוגי שלהם נעדר רוחב גיאוגרפי. למרבה החשיבות, הם מרשימים פחות במדינות-המפתח, שבהן יוכרעו הבחירות לנשיאות, כמו אוהיו, מישיגן ופנסילבניה. ואמנם, סקרי דעת הקהל של השבועיים האחרונים הראו שאוהיו נשמטה מטור הילארי קלינטון, ועברה אל טור טראמפ.

אבל קשה להימנע מלייחס את הפופולריות של אובמה לשיפור הכלכלי הזה. וקשה להימנע מלהשוות את הפופולריות של הנשיא עם חוסר הפופולריות של הילארי קלינטון. בניגוד לבוש האב ב-1988, היא מתקשה לפי שעה לטעון לירושת הנשיא של מפלגתה. בניגוד לבוש האב, היא מתקשה לנצל את חולשותיו המוכחות של מועמד האופוזיציה.

הנשיא ורעייתו נחלצים לעזרת קלינטון. הם משתתפים עכשיו במערכת הבחירות שלה בדרגה חסרת תקדים של אנרגיה. במרוצת מאה השנה האחרונות, נשיאים מכהנים מיעטו להשתתף בפוליטיקה אלקטורלית בשוך כהונתם. אפשר טעון, כי לפחות פעם אחת אי ההשתתפות שינתה את התוצאות: ב-2000 אל גור דחה את את הצעת העזרה של ביל קלינטון, מפני שהיה להוט להיחלץ מצלו. אפשר שהדחייה הזו עלתה לו בנשיאות.

הפעם, הנשיא המכהן להוט לעזור, גם בגלל הבוז והטינה שהוא רוחש למועמד האופוזיציה. טראמפ הואיל להודיע ביום ו', שהנשיא אמנם נולד בארה"ב, 5 שנים לאחר שהתחיל לטעון את ההפך.

להשתתפות אובמה יש פוטנציאל עזרה לא מבוטל, לנוכח חוסר ההתלהבות של מצביעים שחורים והיספאנים מקלינטון. הם אמנם תומכים בה בהפרשים גדולים, אבל חוסר ההתלהבות עלול להשאירם בבית ביום ההצבעה.

דרכה של קלינטון אל הבית הלבן מסתבכת והולכת. מתמעט מספר הבוחרים המוכנים להעניק לה אשראי על ניסיונה ועל ידיעותיה. היא תלויה עכשיו פחות בחיוביים של עצמה, והרבה יותר מדי בשליליים של טראמפ. היא גם מפתחת תלות בעזרתו של אובמה. נכונותו של הנשיא לטבול את רגליו בשלולית הפוליטית היא עכשיו אולי הנכס העיקרי שלה. האם זה יספיק? כלל לא בטוח.

 ההכנסה הממוצעת

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny