ארדואן נגד 1923

הרודן המיועד של טורקיה כועס מאוד על הפקרת שטחי המולדת לפני 93 שנה

רג'פ טאיפ ארדואן / צילום: רויטרס
רג'פ טאיפ ארדואן / צילום: רויטרס

הדיקטטורה הטורקית החדשה נבנית והולכת. לוח הזמנים מתחוור: בתחילת השנה הבאה יהיה כנראה משאל עם על משטר נשיאותי, ורק שינוי דרמטי של מצב הרוח הלאומי ימנע את כינונו. או-אז יהיו בחירות לנשיאות, וטאייפ ארדואן ינצח בהן בריצה קלה.

בהנחה שארדואן יואיל להסכים להגביל את עצמו לשתי כהונות, שלטונו יימשך עד שנת 2027. הוא יהיה שם כדי לציין את יום השנה המאה לכינון הרפובליקה החילונית שנואת נפשו, ב-2023. עד אז יימחו רוב עקבותיה של הרפובליקה, ואל נכון יעמוד בעיצומו מסע להבאשת ריחו של אתאטורק, האב המייסד.

לעניין הזה נודעת חשיבות כפולה, פוליטית ורגשית. אתאטורק עמד בגרונם של האסלאמיסטים מאז ומעולם. הם נאלצו לתלות את דיוקנאותיו במשרדיהם מפני שהוא האייקון הלאומי, ואי-תלייה הייתה עלולה להסתיים בתליית הלא-תולה. אבל הם ייחסו לו כמעט את כל המרעין בישין שהם תלו בקולרה של הרפובליקה שונאת האלוהים.

אתאטורק היה אחד האנשים הנועזים ביותר של המאה ה-20. הוא אסף את שבריטורקיה מפח הזבל של ההיסטוריה. הוא היה רודן אכזר, ואפשר בהחלט לייחס לו קרבה רעיונית אל הפשיזם. היטלר התפעל ממנו, אם כי ההתפעלות לא הייתה הדדית. אבל בלעדיו לא הייתה נולדת טורקיה המודרנית.

אובדן האימפריה שמט את הקרקע מתחת לרגליה של המדינה. היא איבדה את הסיבה להתקיים. אתאטורק העניק לה את הסיבה: להיות מולדת כל הטורקים. הוא רצה לכונן מדינת לאום טורקית במקום שמעולם לא הייתה. הקיסרות העות'מנית לא הייתה "טורקית". היא הייתה מוסלמית - ורב-לאומית. הוא נחל הצלחה שהפליאה את כל רואיה, אם כי כמובן לא הוא ולא הרפובליקה שלו היו ראויים לאידיאליזציה.

ארדואן התהלך על חבל דק ומתוח במשך הרבה זמן, לפני שהתחיל, מעט-מעט, את הרוורסיה של אתאטורק. באופן בלתי נמנע, גם על-פי רצונו וגם על-פי הנסיבות, הוא התחיל להחיל אותה על מדיניות חוץ.

אתאטורק הבטיח "שלום מבית ושלום מחוץ". ב-1921 הוא נשך את שפתיו כאשר הבריטים סיפחו את חבל מוצול למדינה שעתה זה המציאו, "עיראק". מוצול הייתה עות'מנית במשך 500 שנה, וחלק גדול מתושביה לא היו כלל ערבים. הנפט שלה היה חיוני לכלכלת טורקיה. אבל אתאטורק היה שבע מלחמות. הוא לא רצה עוד מלחמת שחרור אחת, שהייתה שמה קץ לרפורמות שלו מבית, מחוללת תוהו ובוהו בכל המזרח התיכון, ואולי מערערת את הסטטוס-קוו הבינלאומי. ב-1926 הוא הכיר רשמית בסיפוח.

ספרו נא לו על רצועות ביטחון

כמעט מאה שנה אחר כך, צבא טורקי עולה על מוצול תחת מסך העשן של מלחמת הקואליציה בדאעש. עיראק חורקת שיניים. "זו מלחמה עיראקית", אומר ראש ממשלתה, ודורש שהטורקים ייצאו משם. אבל קצרו ידיו.

עניין מוצול משופע באירוניות. דאעש כוננה את חליפותה, בין מוצול לרקה, בשם התוכנית הגרנדיוזית לגאול את המזרח התיכון מהסכמי סאייקס-פיקו. הם תחמו את הגבולות המדיניים של המזרח התיכון בדיוק לפני מאה שנה, לתועלת בריטניה וצרפת. הם היו א-היסטוריים. אבל לא היה מנוס מקבלתם, כאשר הגיע זמן העצמאות. פתיחת גבולות קולוניאליים למשא ומתן היא מבוא לאי סדר גלובלי עצום ממדים.

בשם המלחמה בדאעש, ארדואן חוזר ופותח את שאלת הגבולות, למעשה אם גם לא להלכה. לא, הוא לא יעז לתבוע ריבונות על מוצול, אבל הוא ירצה להפוך אותה לאזור השפעה טורקי. כיוצא בזה הוא רוצה חלקים של צפון סוריה. הוא רוצה רצועת ביטחון נגד "הטרוריסטים הכורדיים". אולי כדאי לספר לו מה מעוללות רצועות ביטחון למדינות המותחות אותן.

אורות אדומים נדלקו באתונה

מלחמת הקוממיות של הרפובליקה הטורקית הסתיימה ב-1923, בהסכמי לוזאן. לאומנים טורקים חשבו עוד אז שלוזאן גזלה מהם חלק ניכר של נחלת אבותיהם. אבל בלוזאן הם קיבלו כל-כך הרבה יותר ממה שמנצחי מלחמת העולם הראשונה היו מוכנים להציע להם שלוש שנים קודם. אז הם הועידו לטורקיה פחות או יותר את האזור המטרופוליטני של איסטנבול. בלוזאן הם הסכימו להעניק לה את מלוא האורך של אנאטוליה, לצד מובלעת גדולה בצד האירופי של הבוספורוס.

זה הספיק. טורקיה התגברה על הפיתוי לרתום את מדיניות החוץ שלה למשימה של החזרת השטחים האבודים. מדינות אחרות לא עמדו בפיתוי: גרמניה, הונגריה, בולגריה. אילו נענתה לחיזורי היטלר, טורקיה הייתה יכולה להתחלק איתו בקווקז, בחלקים של הים השחור, בים האגאי, בוודאי במזרח התיכון. אבל יורשי אתאטורק נשארו נאמנים להגיונו.

בסוף החודש שעבר, ארדואן רמז על העתיד לבוא. הוא התלונן שהסכמי לוזאן גזלו איים בים האגאי, שהיו מעוטרים בצריחי מסגדים, ונמצאו ב"מרחק צעקה" מן החוף הטורקי. "אנחנו נאבקים עכשיו על גודל המדף היבשתי שלנו, ומה יהיה באוויר וביבשה. וזה בגלל האנשים שנשאו ונתנו על ההסכם ההוא. הם לא עשו איתנו צדק, ואנחנו קוצרים ממש עכשיו את הצרות" שהם המיטו.

וזה היה אולי הערעור הפומבי הראשון של מנהיג טורקי על גבולות 1923. אורות אדומים נדלקו באתונה.

מפות מופיעות בימים האלה בכלי תקשורת טורקיים, הכוללות אזורים שלוזאן השאירה מחוץ למולדת. בין אם המפות צוירו בארמון הנשיא, או בהתפרצות פטריוטיות ספונטנית של עורכים ושל גרפיקאים, ברור בהחלט לאן נושבת הרוח בטורקיה.

ישראלים ימשכו בכתפיהם. הלוא ברור בהחלט שטובה טורקיה במוצול ובצפון סוריה מדאעש, או מאיראן, או מחיזבאללה. אבל זו מחשבה קצרת טווח. סכנה היסטורית נובעת מצד טורקיה הרוויזיוניסטית, עתירת האנרגיה והזעם, השוחרת צדק טריטוריאלי וגבולות חדשים. ישראל היא חלק בלתי נפרד של הסטטוס-קוו, שנגדו קושר ארדואן.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988