טראמפ והעיר הגדולה: היום שאחרי הפצצה הפוליטית בארה"ב

לא רק בניו-יורק, בבוסטון ובסן פרנסיסקו הליברליות הצביעו להילארי קלינטון, אלא גם בערים הגדולות של המדינות הרפובליקניות שדונלד טראמפ סחף אחריו, והפערים בין המרכז לפריפריה מעולם לא היו גדולים יותר

מפגין בלוס אנג'לס נגד טראמפ / צילום: רויטרס
מפגין בלוס אנג'לס נגד טראמפ / צילום: רויטרס

בניגוד לתדהמה ולזעזוע שנחתו על העולם כשהתברר שדונלד טראמפ זכה בנשיאות ארצות-הברית, איש לא הופתע במיוחד כשתוצאות האמת הראו היכן הוא גרף את רוב תומכיו. לכל מי שעקב אחר מערכת הבחירות הארוכה הזאת היה ברור שעיקר מצביעיו של טראמפ נמצאים באזורי הספר של אמריקה - העיירות התעשייתיות המתפוררות, הפרברים שהוזנחו והמחוזות החקלאיים שירדו מגדולתם.

ועדיין, כשהתברר שכמעט בכל הערים הגדולות בארצות-הברית - לא רק בניו-יורק, בבוסטון, בסן פרנסיסקו ובפילדלפיה הליברליות אלא גם ביוסטון ובדאלאס (טקסס), בנאשוויל ובממפיס (טנסי), בקולומבוס (אוהיו), בשארלוט (צפון קרוליינה) ובעוד רבות אחרות - דווקא הילארי קלינטון זכתה ברוב קולות המצביעים, לא מעט אנשים הרימו גבה.

אמנם באופן מסורתי, תושבי ערים גדולות כמעט בכל מקום בעולם הם ליברלים יותר, חילוניים יותר ומשכילים יותר - פרמטרים שגורמים להם באופן מובהק להעניק את תמיכתם למועמדים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, אולם דומה שאף שהפער בין דפוסי ההצבעה של תושבי המרכזים בהשוואה לאלו של תושבי הפריפריה תמיד היה קיים, בשנים האחרונות הוא הלך והתרחב, ולא רק בארצות-הברית.

 

כך, למשל, בעוד שבלונדון ובערים גדולות אחרות בבריטניה נרשם רוב גורף לאלו שצידדו בהישארות באיחוד האירופי, תושבי ערי השדה והאזורים הכפריים היו אלו שהצביעו בעד הברקזיט. כך, בהולנד, בבלגיה ובצרפת תושבי אמסטרדם, בריסל ופריז תומכים במועמדים ליברלים, בעוד שמועמדי הימין הקיצוני, שיתמודדו בבחירות המתקרבות במדינות אלו, זוכים לתמיכה עצומה בפריפריות. וגם אצלנו, בעוד שתושבי תל-אביב הרגישו בבחירות האחרונות שניצחונו של גוש השמאל נמצא בהישג יד, הנתונים שהתקבלו אחרי הבחירות הראו כי הם רק הדהדו זה את זה. מחוץ לתל-אביב, הימין ניצח כמעט בכל מקום.

"מתחוללת חלוקה מעמדית, זהותית ופוליטית חדשה בעקבות הגלובליזציה בין אלו שהם מרוויחי הגלובליזציה לאלו שמפסידים ממנה", מנתח פרופ' אורי רם שעומד בראש החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון ומשמש גם כיו"ר האגודה הסוציולוגית הישראלית. "המרוויחים הם בני המעמד הבינוני-גבוה, המשכיל, העירוני והחילוני, שמפתח תרבות קוסמו פוליטית של זכויות ושל מיעוטים וכיוצא בזה. בעוד שמפסידי הגלובליזציה הם אנשי הפריפריה, המובטלים, הארעיים ואנשי השוליים החברתיים, הגיאוגרפיים והתרבותיים. כל אלו מפתחים תגובות קסנופוביות למציאות החברתית-כלכלית-תרבותית שנראית להם מאיימת".

פרופ' מומי דהן מבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית מוסיף כי "הגלובליזציה אינה רק תהליך כלכלי אלא גם תהליך תרבותי. אנשים שגרים בערים הגדולות רואים בגלובליזציה תהליך תרבותי שבו הם הופכים במובן מסוים להיות אזרחי העולם. הם בחרו להיות חלק מקהילה גדולה שאינה רק העיר שבה הם חיים, אלא בעצם הכפר הגלובלי. צריך גם לזכור שהעיר הגדולה היא מקום שיוצר תקווה. החיים בה הרבה יותר תוססים. אבל אם הגלובליזציה פוגעת באזור כפרי, האפשרויות של האנשים די מוגבלות והנזק משמעותי יותר. משום כך, אנחנו רואים שאזורים כפריים נוטים יותר להתנגד לגלובליזציה בעוד שאנשים שחיים בעיר תומכים בה".

לדברי רם, "במשך זמן רב הייתה הכחשה בקרב מנתחים פוליטיים של הגורם המעמדי בהסבר של תוצאות פוליטיות, ויש תזה גדולה על סופו של המעמד הסוציו אקונומי כגורם משפיע בפוליטיקה, ולעומת זאת, הייתה תזה אחרת שאמרה שהמעמד אכן רלוונטי לתוצאות של בחירות. לפנינו כרגע יש מצב שמתהווה - וזו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה אלא משהו שקורה לכל אורך המאה ה-20 - שהתזה השנייה מוכחת כנכונה. אבל יש לה פגם אחד: התוצאה הפוליטית היא לא זו שהתזה המעמדית הקלאסית צופה אותה מבחינה רציונלית. אנחנו רואים שמעמד הפועלים, עובדי הצווארון הכחול או מפסידני הגלובליזציה מגיבים להנמכה בסטטוס שלהם, אבל בצורה הפוכה - הם לא מצביעים עבור השמאל, אלא מצביעים בידיים וברגליים ובגרון עבור הימין ואפילו עבור הימין הקיצוני".

- למה זה קורה?

"כי צריך להכניס גורם נוסף, שאותו התזה המעמדית לא השכילה לכלול בצורה מספקת או מתאימה, וזה הגורם הזהותי או השיוכי. מה שקורה זה שכשהגורם המעמדי בא לידי ביטוי בפוליטיקה, הוא עובר תרגום באמצעות הגורם הזהותי או השיוכי ולכן בבחירות האחרונות שבהן טראמפ נבחר, מה שאנחנו רואים זה שהמעמד הנמוך מתרגם את הסיטואציה שלו למונחים גזעיים או מגדריים ושונא ומאשים את האחרים; כאשר האחרים הללו הם בני מעמדות עוד יותר חלשים ועוד יותר שוליים.

"הסיטואציה הזאת של התיווך הזהותי של הגורם המעמדי זו הפואנטה, ואת המצב הזה מנצלים מנהיגים פופוליסטיים. זו ממש המהות של הפופוליזם - להפוך את הפוליטיקה המעמדית לפוליטיקה של זהויות. הרי טראמפ לא הולך לפתור אף בעיה שהגלובליזציה עוררה אלא ישאיר אחריו אדמה חרוכה אף יותר".

"שוב ושוב נדהם מחדש"

רם מודה כי הוא עצמו הופתע מבחירתו של טראמפ, אבל "בעצם זו הופעה חוזרת של מה שקרה בשנות ה-20 וה-30 באירופה. שום דבר לא שונה. מה שכן, כשההיסטוריה נכתבת לך מול העיניים, אתה שוב ושוב נדהם מחדש".

רם, שכתב לפני יותר מעשור את הספר "הגלובליזציה של ישראל: מקוורלד בתל-אביב, ג'יהאד בירושלים" )הוצאת רסלינג(, אומר על אירועים כמו בחירתו של טראמפ, הברקזיט, עליית הימין הקיצוני במקומות שונים באירופה, השלטון ארוך השנים של הימין בפוליטיקה הישראלית ואחרים: "התופעה הזאת של התגייסות לתמיכה בימין הפופוליסטי והפשיסטי היא משהו שכבר ראינו. מפת האינטרסים היא כזאת שלמעמדות הנמוכים אין את הגורמים שיכולים להוביל אותם לכיוון של תמיכה מסיבית בשמאל סוציאל-דמוקרטי או בשמאל סוציאליסטי.

לתמיכה כזאת נדרשת השכלה, תנועה מאורגנת שיכולה לכוון את המעמדות הללו, והיו כבר כאלו בתקופות שונות בהיסטוריה של המאה ה-20. איגודים מקצועיים או מפלגות סוציאל-דמוקרטיות של מדינת רווחה לדוגמה, שהן בעלות השפעה רבה על תיווך המעמד ימינה או שמאלה במפה הפוליטית. אבל אלו גורמים שהניאו-ליברליזם של 40 השנים האחרונות שחק עד דק.

"המעמדות הנמוכים נשארו בתפזורת מבחינה מעשית ומבחינה הכרתית, ולכן קל לגייס אותם בסיסמאות פופוליסטיות ולהפנות את הזעם שלהם נגד האחרים הנמוכים מהם. לנסח, לעומת זאת, את הגורמים שבאמת גורמים למצבם הירוד, זה משהו שדורש התייחסות לכוחות שפועלים מאחורי הקלעים, למספרים, לדברים יותר מופשטים שאין להם פנים בעלות זיהוי. לפעמים קורה ההפך והגורמים השמאליים כן מצליחים להציב את עצמם כגורם שסוחף קהלים - גם אלו דברים שקרו במהלך המאה ה-20 - אבל הנתונים לכך לא קיימים בתקופתנו".

לדבריו, בהחלט ניתן להבחין במגמה של נדידת המעמדות הנמוכים לימין המפה הפוליטית במדינות מערב אירופה, אולם הוא מזכיר כי במדינות אלו יש עדיין כוחות רחבים ומאורגנים שיכולים לבלום אותה. "יכול להיות שהכוחות הללו קיימים שם מאותן סיבות שהניאו-ליברליזם יותר מוגבל במדינות מערב אירופה, בהשוואה לארצות-הברית או לישראל. אנחנו רואים שבמקומות שבהם הניאו-ליברליזם חזק יותר, שם בסופו של דבר גם הפופוליזם וסכנת הפשיזם יהיו חזקים יותר".

דהן מוסיף כי התפיסה השגורה היא שבתהליך פוליטי לינארי, אם אי השוויון בחברה מתרחב, אז המנגנון הפוליטי מאזן אותו באמצעות כך שיותר אזרחים יצביעו למפלגה שתומכת בצמצום אי השוויון. אולם "בפועל, התהליך הוא רחוק מהתהליך הנאיבי הזה שאני מתאר. התהליך של עליית אי השוויון יוצר אצל השכבות החלשות גם תהליך של ניכור ושל ייאוש ושל אי אמון. במצב הזה נוצרת הזדמנות לאנשים מסוגו של טראמפ לנצל את התחושות הללו כדי להביא לבחירה באדם שלא רק שלא יצמצם את אי השוויון אלא עלול אפילו להגדיל אותו".

דהן מסכים גם הוא שעליית אי השוויון בחברה גורמת לקהלים רחבים לפנות אל ה"שבט" שאליו הם משתייכים. "אדם מסוגו של טראמפ מציע משהו יחסית 'זול'. הוא מציע לאלו שנזרקו מהזירה הכלכלית או נפגעו ממנה פתרון יחסית קל במובן שהוא נותן להם תחושה של עליונות, מבלי שהוא משנה את המצב הכלכלי בכלל. הוא אומר לאדם הלבן שנפגע מהמשבר הכלכלי 'תשמע, אתה מעל האחרים', ומייצר למעשה מועדון שאין בו היספאנים או מהגרים, ובאופן משתמע או מפורש, האדם הזה מקבל תחושה טובה ששווה הרבה. מישהו בא ומרים את כבודו ונותן לו תחושת ערך. כאשר אנשים מיואשים, הם הרבה יותר קשובים לפתרונות קסם. חלק מהפנייה לשוק ההימורים למשל הוא קנייה של פתרון קסם שברור שאין לו סיכוי, אבל בהינתן הייאוש שנובע מהעוני או מאי השוויון, הפתרון הזה הופך להיות קסום ולכן יש לו ביקוש".

"השמאל נשחק עד עפר"

לאור הסלידה של הפריפריה מהגלובליזציה ונהייתה אחר הימין הפוליטי, מה השמאל יכול לעשות, אם בכלל, כדי לזכות שוב באהדת ההמונים מהפריפריה? דהן מזכיר כי בבחירות האחרונות נוצרה בארצות-הברית קואליציה מעניינת שתמכה בהילארי קלינטון. "מצד אחד היו בה בני האליטה הכלכלית והתרבותית, ומצד שני שחורים והיספאנים שרובם מגיעים מהמעמדות הנמוכים בחברה", הוא אומר. "ומי היה חסר בקואליציה הזו? בני מעמד הפועלים הלבנים והכפריים. זה סוג של טרגדיה שהשמאל, שאמור להיות מחובר למעמד הפועלים, לא מצליח להתחבר למעמד הפועלים שנמנה עם הרוב".

- למה לא בעצם?

"הטרגדיה הזו נובעת מהגלובליזציה. הקבוצה הזו לא מתחברת לערכים האוניברסליים שבאים יחד עם הגלובליזציה, ואני לפחות לא רואה איך השמאל מצליח להתחבר שוב אל הקבוצה הזו. אין לשמאל פתרון מהותי שיאפשר לו להתחבר אל קבוצת הרוב במעמד הפועלים, הקבוצה הטבעית שאמורה לתמוך בו, ושלא מזמן גם תמכה בו. בינתיים זה בגדר חידה, שפתרונה ממתין אי שם מעבר לאופק".

רם מצדו, קודר אף יותר: "אני חושב שהשמאל הקלאסי יכול לעשות די מעט, ולכן הוא כמעט לא קיים. הוא נשחק עד עפר. אנחנו רואים את זה היטב בארץ, שבעצם אין שמאל למעט בשוליים הקטנים שקשורים בעיקר לקבוצות זהות ושיוך. השמאל שנוצר בתקופה הגלובלית קשור לתרבות של פוליטיקת הזהויות, וזה דבר שלא רצוי ואי אפשר להסיג אותו אחורה לגמרי. צריך לקום שמאל חדש שיידע להתמודד עם המציאות החדשה, וזה לא קיים עדיין לא בתיאוריה ובוודאי שלא במעשה.

"מה יש לנו פה בארץ? את מפלגת העבודה שהיא ישות לא קיימת? את מרצ שהיא חבורה נחמדה, אבל חסרת אפקטיביות? השמאל היחיד שנותר לדבר עליו בארץ זו הרשימה המשותפת, כיוון שהיא מייצגת מיעוט ולכן העמדות השמאליות שלה נחרצות, אבל באופן פרדוקסלי הן מעורבות עם עמדות לאומניות ודתיות שטיפוסיות לפוליטיקה של הזהות - חציית גבולות ועירובים בין שמאל לימין שנראים כבלתי סבירים. אני פסימי לחלוטין. כמו שאמר לאונרד כהן - You Want it Darker".

צרו איתנו קשר *5988