בפסק דין חריף נגד רכבת ישראל, קבעה שופטת בית הדין לעבודה בחיפה, אביטל רימון קפלן, כי הרכבת תשלם פיצויים של 347 אלף שקל לעובד שנפצע ופוטר מהחברה, בצירוף 30 אלף שקל דמי הוצאות משפט. לצידה של רימון קפלן ישבו בדין נציג העובדים שלמה גולדמן ונציג המעסיקים דב נתיב. את העובד ייצג עו"ד יובל ריינפלד.
"הנתבעת הפרה בכל מהלכיה כלפי התובע הן את הוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים, והן את חובות תום הלב, ההגינות והגילוי המוטלות עליה כחברה ממשלתית ביחס לעובדיה", כתבה רימון קפלן. "התנהלות הנתבעת כלפי התובע הייתה נגועה כאמור באדישות, חוסר התחשבות וזלזול מתמשך בתובע ובזכויותיו".
תחילת הסיפור ב-2001, אז נפצע העובד, ז"א, במהלך עבודתו כבודק מסילות ברכבת. ז"א החל לעבוד ברכבת בשנת 1991 כמתמחה, בהמשך נקלט כעובד ארעי וב-1999 קיבל קביעות בחברה. תאונת העבודה שבמהלכה נפל ונחבל בגבו וברגל, גרמה לו פריצת דיסק וחוסר יכול לעמוד ולשבת ממושכות. בעקבות התאונה הוכר בביטוח הלאומי כנכה 100% באופן זמני וב-2006 נקבעו לו 73% נכות קבועים. באותה שנה זכה בפיצוי בגובה 600 אלף שקל, בתביעת נזיקין שהגיש נגד הרכבת.
זמן קצר לאחר התאונה החל ז"א לקבל מביטוח לאומי "דמי פגיעה" של 75% משכרו למשך שישה וחצי חודשים. בתקופה זאת השלימה הרכבת את שכרו על חשבון ימי מחלה וימי חופשה. השופטת קבעה כי בכך הפרה הרכבת את ההסכם הקיבוצי החל עליו, הקובע כי אין לזקוף ימי מחלה על חשבון היעדרות בגלל פגיעה בעבודה. החל מנובמבר 2002 פסקו כל התשלומים שהעבירה הרכבת לעובד.
לא סיפקו עבודה חלופית
הפרה נוספת של הרכבת נגד העובד הייתה העובדה שלא סיפקה לו עבודה חלופית בהתאם ליכולותיו ולצורכי החברה, בניגוד להסכם הקיבוצי. על פי ההסכם, אם מצבו הבריאותי של העובד, כישוריו או צרכי העבודה לא מאפשרים את שילוב העובד בחזרה, הוא יפוטר מהחברה ויקבל את הזכויות הקבועות בהסדר הפנסיה שלו.
בפועל, קבעה השופטת, לא נעשו ניסיונות לקלוט את העובד מחדש, והוא גם לא פוטר במשך שמונה שנים, עד תחילת 2009. "על אף טענותיה של הנתבעת כי נעשה על ידיה ניסיון כן ואמיתי למצוא לתובע עבודה חלופית, לא הוצגה לפנינו כל אסמכתא ממנה ניתן ללמוד על ניסיון, לא כל שכן כן ואמיתי, לאתר לתובע עבודה שתתאים לכושרו הבריאותי. בנסיבות אלו, קביעתה הגורפת של הנתבעת כי התובע אינו מתאים לשום תפקיד תפעולי, מבלי שהובהר באיזה תפקידים מדובר, אינה סבירה ואינה מעוררת אמון".
בהמשך פסק הדין כותבת השופטת, כי הסיבה לכך שז"א לא פוטר מהחברה במשך זמן כה רב, היא רצונה של הרכבת להכליל אותו ברפורמה בחברה, הכוללת פיטורי עובדים. הדבר חמור, הוסיפה השופטת, הן משום שכחברה ממשלתית חובותיה של הרכבת לתום לב מחמירות יותר, והן בגלל חולשתו המובנית של העובד. "התרשמנו שהתובע הוא אדם קשה יום ומוכה גורל, בעל כישורים מוגבלים, ועל כן יקשה לבחון את התנהלותו בפריזמה של האדם הסביר, ואין לזקוף לחובתו את המתנתו בהגשת ההליך המשפטי".
השופטת קבעה כי טענת הרכבת להוצאת העובד לחופשה ללא תשלום אינה תקפה מסיבות שונות, שהעיקרית שבהן היא היעדר הסכמה מצד העובד לכך. מכיוון שהעובד לא היה בחל"ת דחתה השופטת את תביעתו לדמי הלנת שכר של מיליון וחצי שקל, אך פסקה לו פיצוי של 243.6 אלף שקל על "תקופת אי עבודה"; כ-20 אלף שקל על הפרשי פיצויי פיטורים שלא שולמו; כ-15 אלף שקל על הפסד זכויות פנסיוניות; 25 אלף שקל על עוגמת נפש; 25 אלף שקל לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות; ו-30 אלף שקל הוצאות משפט.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
