רוחות מדבר

לא מעט אנשים מדברים, ולרוב גם ברוב פתוס, על הכמיהה לתיאטרון אחר. כזה שמטלטל, שמפתיע ושמפעיל שרירים רדומים עמוק בתוך הנשמה. רק מעטים גם מעזים ועושים. לא מעט אנשים מדברים על חלוציות, על חזון, על ציונות וכמובן על הפריפריה - מילת הקוד האקטואלית לכל מה ומי שהוזנחו בציבוריות הישראלית זה שנים. רק מעטים גם מעזים ועושים. לוקחים את המשפחות, את הקריירות שטיפחו ואת המוניטין שצברו ויוצאים אל הלא נודע. כשזה קורה, זה מופלא. חוויה סוחפת ומעוררת השראה להיחשף אליה - תרבותית וחברתית - כמו שקרה השבוע בהשקה הרשמית של התיאטרון הדרומי בארץ, תיאטרון אלעד באילת ובערבה, עם ההצגה "ירמה לאור ירח" מאת לורקה, בעיבודו ובבימויו של שי פיטובסקי, ועל-פי התרגום של רנה ליטוין. יצירה שמצליחה להדביק את הקהל באיזו מין רוח מדברית עתיקה, אופטימית ויפה, ואף שזו טרגדיה שמוצגת - נדמה כי כולם יוצאים עם חיוך קטן של מי שחזו בדבר אחד, שנגעו בדבר עצמו, ושזה גם נגע בהם.

בביטוי "תיאטרון למיטיבי לכת" משתמשים לא אחת כדי לתאר יצירה מורכבת. עשייה אמנותית שאינה ממיקרוגל הלהיטים הרפרטוארי, תוך רמיזה מסוימת לקהל, שגם עליו מוטלת אחריות להתאמץ קצת, ולא להסתפק בפוזיציית הספוג ו"תזכירו לי איפה חניתי את האוטו". וזה נכון גם במקרה של "ירמה לאור ירח". אבל האמת היא שמדובר בביטוי שעושה להצגה עוול, כי אפילו הוא מרמז על איזו תבנית. איזה בנק קולקטיבי של יצירות להתכתב עמן ואז גם להשוות ביניהן. והאמת היא שאי אפשר, כי "ירמה לאור ירח" היא אחרת. אוונגרד של ממש. חד-פעמית במיקום שלה, בהוויה שלה וגם בחוויה שהיא סוחפת אליה.

היא לא מתרחשת בתוך אולם, וגם לא בישיבה - זו הצגה בתנועה (וכאן דווקא הביטוי למיטיבי לכת מקבל משמעות מעשית, כי היא אינה מותאמת למי שמוגבל בתנועתו). היא מתרחשת בשטח הפתוח של קיבוץ אילות, עלטת המדבר מצפון, האורות הבוהקים של אילת ושל עקבה מדרום, וההרים העוצמתיים ממזרח וממערב, שכמו לוכדים את ההד והופכים את הישימון הישראלי לאנדלוסיה הצחיחה שבה גדל לורקה. תיאטרון מן הטבע, שמחזיר את ירמה אל המקום שממנו היא באה, אל הכפר, המדבר, הירח שמעל והאדמה שבוערת מתחת.

תפאורה מושלמת למסעה של ירמה, וכך, שעל-שעל, הקהל עוקב מטווח אפס אחריה ואחר סערת הרגשות שאליה היא נקלעת, בגילומה הכובש של נעמה ארמון, שכמו פיטובסקי, עזבה את החממה של הבימה, יחד עם בעלה השחקן רוי קלדרון, שמגלם כאן ובתשוקה, את חואן בעלה. ירמה כמהה לילד, להיות פורייה, להגשים את ייעודה כאישה, אבל את חואן זה לא מעניין. הוא יוצא אל השדות, לעבוד, ואותה הוא רוצה מאולפת, בבית ולעצמו. היא יוצאת בעקבותיו, מתמרדת, סוערת, נחושה להסיר את קללת העקרות ויהיה המחיר אשר יהיה. קללה הנוגעת בפחד הקמאי האפל ביותר של המין האנושי, ושל כל יצור חי למען האמת - הפחד מאי היכולת להתרבות. וירמה מהדהדת אותה.

בתחילה אמנם לוקח קצת זמן להתרגל לצעידה, ואז גם להקשבה לטקסט הנוקב של לורקה. אבל עד מהרה, אולי שתיים-שלוש תמונות בתוך המסע, הצעידה הופכת טבעית. המרדף הזה אחר ירמה ואלומת האור שמלווה אותה, לצלילי המוזיקה שחיבר אלברטו שוורץ, ועם ביצועים מצוינים גם של בעז דן ודנה יצחקי (מייסדי התיאטרון, ראו מסגרת למטה), של רונית דבאווי ושל פיטובסקי עצמו. פתאום הרגליים כמו פוסעות מעצמן והמילים חודרות. זה יפה, מיוחד ומלא עוצמה.

כה אמר לורקה

פיטובסקי, שעומד מאחורי העיבוד, כבר יצר אי-אלו הצגות "למיטיבי לכת" כראש קבוצת הצעירים של הבימה בעבר, אבל נדמה שכאן הוא מגיע לשיא של שחרור אמנותי. זה קורה בין היתר משום ששינה את ההוויה ומכאן גם את התודעה, כפי שטען מרקס. גם הוא לקח את משפחתו ועבר לקיבוץ כמנהל האמנותי של התיאטרון. צעד שהתיאור "בלתי שגרתי" יקטין גם אותו משום שפיטובסקי היה על דרך המלך בתיאטרון הרפרטוארי של המרכז השבע, לו רק היה רוצה בכך. אבל הוא לא, ובמסיבת העיתונאים שנערכה השבוע להשקת התיאטרון, הוא גם היטיב לנסח את החזון שלו ושל התיאטרון, תוך שהוא מצטט לא אחר מאשר את לורקה.

וכך אמר לורקה בתיאטרון אספניול במדריד ב-1935, כשנה לאחר שהעלה את ירמה, וכשנה לפני שנרצח על-ידי הפשיסטים תומכי פרנקו: "התיאטרון הוא אחד המכשירים ההבעתיים והמועילים ביותר לחינוכה של ארץ, והברומטר המסמן את גדולתה או את שקיעתה. תיאטרון רגיש ומכוון היטב לכול, מן הטרגדיה עד לוודויל, בכוחו לשנות, בתוך שנים מעטות, את רגישותו של עם; תיאטרון מנוון, שבו הטלפיים באות על מקום הכנפיים, בכוחו להרדים אומה שלמה.

"התיאטרון הוא בית ספר לבכי ולצחוק ובית דין חופשי, שבו יכולים בני אדם להוכיח בעליל מוסר מיושן או מוטעה, ולהסביר בדוגמאות חיות את ערכיהם הנצחיים של הלב ושל רגשות אנוש.

"עם שאינו תומך בתיאטרונו ואינו מעודדו, אם איננו מת הריהו חולה אנוש, כשם שתיאטרון שאינו מודד את הדופק החברתי, את הדופק ההיסטורי, את הדרמה של עמו ואת הצבע האמיתי של נופו, של רוחו, בצחוק או בדמע, לא תיאטרון ייקרא, כי אם אולם משחקים, או מקום שנועד לאותו עניין נורא המכונה 'להרוג את הזמן'".

אילנות גבוהים להיתלות בהם, אבל נדמה שהקבוצה שהתכנסה בערבה נכונה לאתגר.