בעזרת השיר של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן "בעבודה נגלית האהבה" נפרדתי עם השנים מאנשים משמעותיים בקריירה שלי. "בעבודה נגלית האהבה. מהו לעמול באהבה? לארוג הבגד בנימים אשר נמשים מלבבך כמו נועד הוא לאהוב שילבשנו". אני זוכרת את המילים בעל פה, אבל רק לאחרונה נגלה לי עומק עוצמתן, במיוחד במעברי הקריירה של אמצע החיים. רק לאחרונה הבנתי שאלו מאיתנו, אולי הדור האחרון של מי שעבד שנים ארוכות מאוד באותה מסגרת - עבורנו הנימים האלה אכן נמשים מלבבנו ובאים לידי ביטוי בזהות הזאת הכורכת בינינו לבין הארגון, בקושי הענק המלווה את תהליך הפרימה של הנימים, על פני זמן או בבת אחת, כשאנחנו נפרדים ממנו.
בחודשים האחרונים אני מלווה אישה חזקה בתהליך הזה, לקראת היום שבו תצא מהארגון שהיה לה לבית. היא עשתה כל מה שצריך, הכינה את מה שיבוא אחרי, היא אפילו כבר רוצה ללכת. זה חודשים שאני לא מבינה למה היא רוצה אבל לא יכולה. עד שיצא לי להסתובב איתה במחוזות עולם העבודה שלה ולראות מקרוב את הנימים הקושרים את לבבה לאנשים, למקומות, להרגלים. הם באים לידי ביטוי בדברים הקטנים - בתג המבדיל בינך לבין אורח, בפשטות שבה אתה מציג את עצמך לאדם חדש עם כותרת של תפקיד וארגון, בכתובת המייל, המחשב, המשרד, התעודות שעל הקיר.
באופן מפתיע, אצל רבים ההחלטה להתפטר היא רק צעד קטן ראשון במה שעשוי להפוך לשיחה ארוכה עם עצמנו. בספרו Passion and Purpose כותב המחבר דניאל ג'ולטי שהקושי אינו קשור בסיכון המקצועי, בפחד מאבטלה או אפילו במידת הביטחון שלנו בצעד הבא. הספר מביא את סיפורם של בוגרי תוכניות MBA באוניברסיטת הרווארד ויש בו גם הסיפור של רבים שבחרו להישאר במקום עבודתם למרות חוסר שביעות רצונם. מהמחקר של ג'ולטי עולה שהצעד הזה, לעזוב, הוא בעצם צעד די קשה, גם כשאנחנו רוצים בו מאוד.
מתברר שיש לא מעט מלכודות פסיכולוגיות שמחזיקות אותנו בתפקידים לא ממצים ומונעות מאיתנו לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים לעשות. קודם כול ישנה התניה - אותו מושג מהניסוי המפורסם של החוקר פרדריק סקינר בפסיכולוגיה, שלפיו אנחנו משנים את ההתנהגות שלנו בעקבות חיזוקים שאנחנו מקבלים בתגובה לה. בעולם העבודה שלנו היום פרוסים על פני השנה מגוון חיזוקים שקושרים אותנו להמשיך לעבוד, בטח עד החיזוק הבא מעבר לפינה. ג'ולטי מספר שרבים מהנשאלים חיכו ל"אחרי" - אחרי הקידום, הבונוס, סוף השנה. כקבוצה, הם העדיפו את ההשגה של יעד קטן שראו בטווח הקצר על פני התחלה חדשה שתכלול טיפוס על פסגה חדשה לגמרי.
בספר The Progress Principle טוענים המחברים תרזה אמביל וסטיבן קרמר שאנחנו נוטים לרצות לצבור ניצחונות קטנים בדרך אל המטרה. אבל אם המטרה היא הגבעה הקרובה, הטיפוס עליה מונע מאיתנו להסתכל אל האופק ולבחור בפסגה שעליה אנחנו באמת רוצים לטפס. לכן, באופן פרדוקסלי, דווקא הרצון שלנו להרגיש שאנחנו מתקדמים הוא שמונע מאיתנו למצות את הפוטנציאל, אם הוא טמון דווקא במקום חדש.
ואם זה לא מספיק, הרי שהזהות שלנו קשורה במידה רבה במקום העבודה. הדור שנמצא היום באמצע החיים קיבל את כתובת המייל הראשונה שלו במקום העבודה ויותר אנשים מכפי שהיו רוצים להודות אולי כבר מחזיקים בכתובת מייל אישית אבל לא משתמשים בה. וזה עוד לפני החברים, השגרה, היכולת להציג את עצמך בפני זרים בשם, תפקיד, ארגון.
יותר מכך, העולם החשוף של היום משדר במהירות כל שינוי סטטוס אישי ומקצועי, ולכן אם נעזוב, כולם יידעו. ואם הדבר הבא שננסה לא יצליח, גם את זה כולם ידעו. ומאחר שרובנו לא ממש אוהבים סיכונים וכישלונות, עכשיו, שהכישלונות האלה גם פומביים יותר, הרי שמקום העבודה הנוכחי, המוכר והבטוח נראה לנו עדיף על הקפיצה לקריירה הבאה, שבה הסיכוי למשהו טוב יותר כרוך באי-ודאות וסיכון.
מחקר שפורסם בארה"ב, ב-American Sociology Review, מצא שנשים, במיוחד נשים נשואות, נוטות יותר להישאר במקומות עבודה לאורך זמן. בין הסיבות שמנו: "הם צריכים אותי", "המקום הזה כמו משפחה", "העבודה הזאת היא הזהות שלי" וגם "אני חייבת לארגון להישאר". ולא פחות חשוב, ישנה הדעה של הסביבה, שמשפיעה גם היא ובאה לידי ביטוי במשפטים כמו "מה פתאום לעזוב מקום עבודה כזה מדהים עם שכר ותנאים, תגידו תודה". זה מאפיין רבים מאיתנו, התחושה שאנחנו צריכים להגיד תודה שיש לנו עבודה, תפקיד, קריירה. הכרת הטובה הזאת איננה מאפשרת לנו להקשיב לעצמנו במקומות שבהם אנחנו יודעים שאלה כבר לא מספקים.
ויש מי שנשאר כי התגמול חשוב לו יותר מהצרכים האישיים, והוא מאמין שהעבודה הזאת היא הדרך היחידה להמשיך להתפרנס ושיש הפרדה בין עבודה לבין מה שאנחנו אוהבים לעשות ונעשה בשעות הפנאי או בפנסיה. אם תעצרו לחשוב על זה, הרעיון שעומד מאחורי המלחמה בהעלאת גיל הפנסיה נובע מההפרדה הזאת - הרעיון שנעבוד עד הפנסיה, ואז נעשה את כל מה שלא היה לנו זמן לעשות. זו תפיסת קריירה עצובה, שגורסת שהקריירה שלנו היא משהו שאנחנו רוצים להגיע לסופו, כדי לחיות. החדשות הטובות הן שהתפיסה הזאת משתנה בעולם העבודה החדש. גם משום הטכנולוגיה וגם משום שהגדרת ההצלחה של הדורות הצעירים משתנה. מבחינתם הצלחה מוגדרת כמכלול של חיים, והקריירה בתוכם. לכן ההפרדה בין מה שאנחנו אוהבים לבין האופן שבו אנחנו מתפרנסים נבחנת שוב ושוב. קחו למשל אתרים כמו Etsy, המפגישים בין קונים למוכרים, מעין שוק בענן לכל דבר יצירתי, או Shopify, תשתית לחנות וירטואלית שגרמה אפילו לאמזון לסגור את Amazon Webstore שעזר בתחילת הדרך למוכרים קטנים להקים חנות אונליין. אני נזכרת בחברה שעובדת בעולם הטכנולוגיה בשביל פרנסה ובכל רגע פנאי יוצרת אמנות לנשמה; נזכרת ומקדישה לה את הסיפור על אישה בשם אלישיה שמרוויחה שם כמעט מיליון דולר בשנה ממכירת יצירות האמנות שלה.
אולי תחשבו בתגובה לדברים על כך שיש קשיי חיים ופרנסה או שעבודה היא עבודה ולא צריך לצפות לאהוב אותה, אבל אם אתם מסתובבים עם מחשבות על משהו שהוא יותר מתאים עבורכם, אולי בכל זאת תבחרו להעיף מבט אל הנימים הקושרים אתכם למצב הנוכחי ותבדקו אם אפשר להתחיל לפרום אותם בדרך אל עבודה שנעשית באהבה.
*** הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל מרחב אירופה ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים", www.niritcohen.com
הסיבות שבגללן עובדים נשארים במקום עבודתם
ומה גורם לכם להישאר במקום העבודה שלכם? הצביעו:
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
