שכנע קשישה להעביר לו את ביתה במתנה; ביהמ"ש: זה עושק

גבר שגר בשכנות לקשישה שכנע אותה להעביר לו ולאשתו במתנה את ביתה, בזמן שאושפזה בבית אבות לתקופת שיקום ■ ביהמ"ש קיבל את טענות הקשישה והשיב לה את ביתה

קשישה / צילום :  Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
קשישה / צילום : Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

שיא החוצפה: גבר שהתגורר בשכנות לקשישה ערירית, שכנע אותה להעביר לו ולרעייתו במתנה את ביתה ואת הקרקע שבבעלותה, לאחר שאושפזה בבית אבות לתקופת שיקום קצרה; זאת, לאחר ששכנע אותה כי תאבד את ביתה לטובת בית האבות אליו עברה. אולם, במקרה של אותה קשישה נעצר ניסיון העושק על-ידי בית המשפט, לאחר שזה קבע כי לא נערכה בחינה אמיתית של רצונה של הקשישה לתת את ביתה לזוג זרים, וכי היא הוטעתה ונעשקה.

"בהחלט ייתכן כי אילו הייתה נפרשת בפני התובעת (הקשישה - א' ל"ו) תמונת המצב המלאה, והחשש שקינן בליבה לאבד את ביתה לטובת בית האבות היה זוכה למענה הולם - היא לא הייתה ממהרת להעביר את ביתה במתנה לזוג זרים", קבע סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט בנימין ארבל, שקיבל את תביעת הקשישה לביטול עסקת המתנה של דירתה.

התובעת, אישה ערירית, ילידת שנת 1946, התגוררה החל משנת 1993 בביתה שברחוב האגוז 1 בצפת, עד שאושפזה ביום באפריל 2015 במחלקה הסיעודית בבית אבות. זאת, לאחר שחלה הידרדרות קשה במצבה הבריאותי בעקבות הזנחה עצמית, צריכת אלכוהול מופרזת ועישון כבד.

לאורך השנים התגוררו בשכנות לתובעת בני משפחת צור, זוג הורים עם ילדים, עמם היו לה יחסי שכנות טובים. אליעד צור, אחד הבנים למשפחת צור, נישא ועבר להתגורר עם רעייתו נוי בבית הוריה, והתובעת המשיכה לפגוש בו בביתם של הוריו ושמרה על יחסים טובים איתו.

לטענת התובעת, לאחר אשפוזה במחלקה הסיעודית בבית האבות, ביקר אותה צור הבן לעתים תכופות והביא לה מצרכים שונים וסיגריות. לדבריה, במהלך אותם ביקורים סיפר לה צור כי אם ביתה ייוותר בבעלותה, משרד הבריאות או בית האבות עלולים למכור אותו כדי לממן את המשך הטיפול בה, ולכן המליץ לה להעביר את הבעלות בנכס למי מבני משפחת צור.

לחץ כבד

בתביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי בנצרת, סיפרה התובעת לבית המשפט כי צור הפעיל עליה לחץ כבד וניצל את מצבה הקוגניטיבי והבריאותי הירוד, עד שהיא העבירה את הנכס במתנה וללא כל תמורה לבת זוגו, נוי צור. התובעת חתמה על הסכם המתנה במאי 2015, בעת שכבר הייתה מאושפזת במחלקה הסיעודית בבית האבות.

התובעת הוסיפה וטענה כי ביום החתימה הגיע צור אל בית האבות, כשהוא מלווה בעורך דין ממשרדו של עו"ד יאיר אוחנה, שהחתים אותה על הסכם המתנה, מבלי שהסביר לה לפני חתימתה על ההסכם כי היא מעבירה הן את זכויותיה בבית והן בקרקע עליה הבית בנוי, בעוד היא סברה כי הקרקע נותרת בבעלותה, וזה היה רצונה. 

בנוסף, לדברי התובעת, הסתבר לה בדיעבד כי היא חתמה גם על ייפוי-כוח בלתי חוזר המסמיך את עו"ד אוחנה, יחד עם עורכי דין נוספים ממשרדו, לחתום בשמה על כל מסמך הדרוש לצורך העברת הבעלות בנכס לידי נוי צור, וכי לטענת האחרונה, ייפוי-כוח זה מהווה ויתור מצידה של התובעת על זכותה לחזור בה מהענקת המתנה. 

בחלוף מספר ימים, לאחר שחלה הטבה במצבה הרפואי של התובעת, והיא הבינה כי החשש שהנכס בבעלותה יימכר לטובת מימון שהייתה בבית האבות הוא חשש-שווא, היא החליטה לבטל את עסקת המתנה. לטענתה, היא פנתה - באמצעות העובדת הסוציאלית שליוותה אותה - אל עו"ד אוחנה, וביקשה לבטל את הסכם המתנה.

לדבריה, עו"ד אוחנה הבהיר לה כי מאחר שהוא ייצג את שני הצדדים בעסקה, הוא מנוע מלנקוט צעדים שאינם מוסכמים על שני הצדדים. בנוסף הוא ציין בפניה כי ניתנת לה ארכה בת 10 ימים לפעול בטרם יועברו הזכויות בנכס, ובחלוף אותה ארכה - ללא פעולה מצדה - העביר את הזכויות בנכס על שם נוי צור. 

"ברצון חופשי ובדעה צלולה"

בהמשך טענה התובעת כי במענה לפנייה נוספת שלה לעו"ד אוחנה בבקשה לבטל את הסכם המתנה, הוא הודיע לה כי באותו מועד הועברו הזכויות בנכס בלשכת רישום המקרקעין על שמה של נוי צור, וכי למעשה העסקה הושלמה.

התובעת לא ויתרה והגישה לבית המשפט המחוזי את תביעתה לבטל את הסכם המתנה. זאת, בטענה כי הוא נערך בחוסר תום-לב, תוך ניצול מצוקתה והטעייתה וללא גמירת-דעת מצדה, וכי כך הדבר גם בנוגע לייפוי-הכוח עליו חתמה.

מנגד טענה נוי צור כי בין התובעת למשפחתו של בעלה, אליעד צור, שררו יחסים טובים וחמים, וכי התובעת ראתה בבעלה של צור כאילו היה בנה. לדבריה, גם היא עצמה סייעה בטיפול בתובעת ודאגה לה ולצרכיה. נוי צור טענה כי התובעת נתנה את ביתה במתנה לבעלה ולה כהוקרה על טיפולם המסור בה ובביתה, וכי התובעת חתמה על הסכם המתנה מרצונה החופשי ובדעה צלולה.

בנוסף, נוי צור טענה כי בעלה מעולם לא אמר לתובעת כי משרד הבריאות ימכור את ביתה על-מנת לממן את עלויות האשפוז שלה, וכי לפני אשפוזה בבית האבות הודיעה התובעת לצור הבן על רצונה "להוריש" לו את הבית עוד בחייה.

בנוסף, לטענתה, עו"ד אוחנה שוחח פעמיים עם התובעת בטלפון, באריכות, והסביר לה את כל פרטי ההסכם. לפיכך, נטען, משחתמה התובעת על ההסכם וייפוי-הכוח, מרצונה, היא אינה רשאית לחזור בה.

מבולבלת ותשושה

על-פי חוק, שני מצבים יכולים למנוע ממי שהתחייב לתת מתנה את זכותו לחזור בו מהענקתה. הסייג הראשון הוא שינוי מצבו של מקבל המתנה, בהסתמך על ההתחייבות או ויתור של נותן המתנה, בכתב, על זכותו זו. במקרה של התובעת, ציין השופט ארבל, היא וצור לא שינו את מצבם (לא לרעה ולא בכלל) על סמך התחייבותה לתת את ביתה במתנה - ולכן הסייג הראשון לא מתקיים. 

באשר למצבה של התובעת בשעה שחתמה על ההסכם וייפוי-הכוח, השופט ציין כי אלה נחתמו פחות משבועיים לאחר שהתובעת אושפזה במחלקה הסיעודית בבית האבות לצורך שיקום, אחרי שהגיעה למצב גופני ונפשי ירודים עקב תת-תזונה ומצב סיעודי ואובחנה בבית האבות כסובלת, בין היתר, מחולשה גופנית ומירידה קוגניטיבית. 

בית המשפט ציין עוד כי חתימתה של התובעת על הסכם המתנה ונספחיו תועדה באופן חזותי בידי אליעד צור, והשופט, שצפה בתיעוד, ציין כי נוכח לדעת ש"בעת שחתמה, הייתה התובעת תשושה, אפאטית ומבולבלת, לא הכירה את פרטי ההסכם ואף שאלה בהפתעה את עו"ד צרור שליווה את הליך החתימה 'מה זה כאן - קונה ומוכר?... בכמה אני מוכרת את זה?'".

עוד קבע השופט כי לא ניתן לתובעת שום הסבר בנוגע לייפוי-הכוח ומשמעותו לפני חתימתה עליו. "כאשר שאלה התובעת שאלות אודות תוכן החוזה, קיבלה, בחוסר סבלנות בולט, תשובות מהירות וקצרות, אשר איש לא וידא כי אכן הבינה אותן", נקבע.

השופט אף דחה את טענת של נוי צור, הנתבעת, כי הוסברו לתובעת בטלפון כל פרטי ההעברה, תוך שהוא מציין כי אם פנים מול פנים, היא הייתה מבולבלת ובמצב בריאותי ירוד, סביר כי שיחת טלפון לא סייעה להבהיר לה את הפרטים.

"קשה להניח שאישה במצב מעין זה תוכל לתקשר בצלילות ובבהירות ולהעביר הוראות ברורות באשר למה שייעשה ברכושה העיקרי, ולהבין, בשיחה מרחוק, את פשרן של ההוראות החוקיות שבחוזה, ובכלל זה משמעו של ייפוי-כוח בלתי חוזר (אם זה אמנם הובא לידיעתה)", נכתב בפסק הדין.

השופט אף הקדיש חלק בפסק הדין לביקורת על התנהלותו של עו"ד אוחנה בעסקה, וקבע כי היה על עורך הדין "להתייחס בכובד-ראש לאותם 'סימני אזהרה' בולטים לפני חתימתה של התובעת על הסכם המתנה ועמו גם על ייפוי-הכוח, ובהם, בראש ובראשונה, העברת ביתה של התובעת לנוי צור בחלוף ימים ספורים בלבד לאחר שאושפזה בבית האבות, בעקבות הידרדרות חדה במצבה ומטרת אשפוזה (לתקופה של 3 חודשים בלבד, לצורך שיקום), וכל זאת שעה שלתובעת היכרות שטחית בלבד עם נוי צור.

"לאלה הצטרפה, כמובן, הודעתה של התובעת על רצונה לבטל את הסכם המתנה, זמן קצר לאחר שחתמה עליו. התעלמותו של עו"ד אוחנה מ'סימני האזהרה'... והחלטתו להשלים את העסקה חרף כל הנ"ל, מטילים צל כבד על טענות ההגנה באשר לכוונותיה וידיעתה של התובעת".

בית המשפט קבע כי התובעת כלל לא הייתה מודעת לעובדה שהיא מוותרת על זכותה לחזור בה מהמתנה, ולכן, באופן עקרוני, עומדת לה הזכות לבטל את ההסכם מכוח עילת ההטעיה.

עוד קבע השופט כי התובעת זכאית לבטל את המתנה גם בעילת "עושק" (החתמה על חוזה תוך ניצול מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון). "אין חולק כי נוי ואליעד צור ידעו על מצוקתה וחולשתה של התובעת באותה עת (בעת האשפוז והחתימה על החוזה - א' ל"ו), ונראה כי פעלו לקידום טובתם הם (זכייה בדירה בסמוך להוריו של אליעד צור, שעה שעל-פי הצהרותיהם של נוי ואליעד צור, הם היו מחוסרי מדור והתגוררו בבית הוריה של נוי), תוך ניצול מצוקתה של התובעת", נקבע. 

צרו איתנו קשר *5988