עניים באשמתם

קשה לחיות פה, אבל לא חסרים עניים שאחראים ב-100% למצבם

אוהלים בארלוזורוב / צילום: תמר מצפי
אוהלים בארלוזורוב / צילום: תמר מצפי

התלבטתי רבות לפני כתיבת הטור הזה, דווקא משום שאני יודעת כמה קשה להתקיים במדינה בה יוקר המחיה הוא מהגבוהים בעולם והשכר נמוך מידי וקפוא. יחד עם זאת, יש אנשים שהגיעו לקו העוני אך ורק בשל בחירות גרועות עליהן הם מקפידים לחזור שוב ושוב, לרבות בחירות קריירה. 

עשירים נופלים עמוק יותר

חשוב לי להדגיש שלא מדובר באנשים מוחלשים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות, להיפך. מדובר בני העשירונים העליונים שנולדו למשפחות מבוססות, גדלו בשכונות טובות, רכשו השכלה באוניברסיטאות המובילות ואוחזים במקצוע מכובד. אנשים שאם צריך היה לנחש בגיל 25 איפה יהיו בגיל 50, הסצנריו הסביר למצוא אותם באותה סביבה סוציו-אקונומית, בטח שלא בדרך למאהל ארלוזורוב. מה משותף למרבית האנשים האלה? חוסר מודעות משווע לסיבות למצבם, אי לקיחת אחריות, האשמות חוזרות ונשנות את המדינה, השלטון, הכלכלה, המשפחה, החברים - רק לא את עצמם, וכפועל יוצא מכך חוסר יכולת לצאת מהמצב. 

מה שמחריף את הבעיה הוא גילם המבוגר, שכן ברוב המקרים הקריסה מגיעה בסביבות ה-50 וצפונה, גיל שבו כבר מאד קשה לאתחל מחדש. מאחר ומדובר בבני שכבות מבוססות הם מצליחים לשרוד שנים רבות בזכות הורים, אחים, ירושות, חברים, שעוזרים להם להחזיק את הראש מעל המים, עד שהם שוחקים את כולם. עד שהסביבה מבינה שאי אפשר לעזור להם, שמדובר בבור בלי תחתית, שלא משנה מה תעשה וכמה תיתן, בסוף הם יגיעו לאותו המצב. 

כלומר, דווקא העובדה שהם מגיעים מסביבה חזקה היא שעומדת בעוכריהם, כי בניגוד לבני השכבות החלשות הם נופלים לבורות עמוקים יותר (יותר הוצאות, יותר מקורות כספיים, יותר הלוואות, יותר חובות) בגיל מאוחר יותר, כשמבחינת קריירה כבר אין יותר מידי מה לעשות. מדוע? למרות שמדובר בבעלי מקצועות מכובדים, ברוב המקרים הם אינם עובדים בצורה מסודרת (אחרת לא היו מגיעים לקו העוני), מסלול הקריירה שלהם רצוף חורים, דילוגים, סלט של עיסוקים וכו', סדין אדום מבחינת שוק העבודה שלא מוכן לגייס אותם לתפקידים רציניים. לכן מה שנותר להם הן עבודות לא מקצועיות בשכר נמוך, פתרון שרובם ככולם לא מוכנים לו, ויהי מה (בטוחים שהם מופלים עקב גילם). 

יותר קל לבקש עזרה

למרות המצוקה הגדולה, הבושה והקושי להמשיך לבקש עזרה מהסביבה, יותר קל להם לבקש הלוואות מאשר לעבוד בעבודות שחורות, והבור הגדול הולך ומעמיק. לא מזמן פגשתי שלושה כאלה, גבר ושתי נשים בני 50 פלוס בעלי מקצועות חופשיים -אדריכלות, עריכת דין, שמאות מקרקעין- שאיבדו את היכולת להתפרנס במקצוע, אבל מסרבים בכל תוקף לעשות שינוי. במקום לעבוד בכל עבודה (שמירה, ניקיון, טיפול בילדים, חלוקת עיתונים) ובמקביל להדק את החגורה למקסימום, הם ממשיכים לתחזק רמת חיים גבוהה מידי ולחפש פתרונות פלא על גבול הפנטזיה. 

הטריגר לטור הזה הוא כתבה מקרית שראיתי על הייטקיסט מבוסס שהתדרדר כלכלית (איש שאני מכירה היטב ויודעת את הסיבות האמיתיות לקריסתו), שהזכירה לי את השלושה הנ"ל שהגיעו לקו העוני ב-א-ש-מ-ת-ם. האחת מפונקת שנולדה עם כפית של זהב בפה ואף פעם לא התאמצה לפרנס את עצמה, השני חיפש קיצורי דרך לכסף הגדול תוך שהוא מסתבך שוב ושוב בהשקעות מסוכנות שהפילו אותו, והשלישית סתם ילדה מגודלת שנסמכה על בן זוג עשיר שהותיר אותה חסרת כל. 

לצערי הם מייצגים תופעה. יש יותר מידי אנשים שלוקחים יותר מידי סיכונים, כשחלק לא מבוטל מהם טרם קרס רק כי הם עדין חיים על חשבון אחרים. זו הסיבה לכתיבת הטור הזה שמטרתו: 

א. להציף את העובדה שעוני איננו תמיד גזרת גורל או תוצאה של סביבה כלכלית עוינת. 

ב. להבהיר כי לרוב לא מדובר באנשים נורמטיביים שעשו טעות אחת, אלא בהתנהלות סדרתית ארוכת שנים המאופיינת בהרבה יותר הוצאות מהכנסות, בשורת החלטות קרדינאליות שגויות תוך התעלמות מכל נורות האזהרה, בהתכחשות למציאות ובדבקות בטעויות גם כשהמצב כבר חמור. 

ג. להזהיר את מי שטרם הפנים שהמציאות הכלכלית והתעסוקתית היא בלתי סלחנית ליותר מידי טעויות חיים וקריירה, מה שמחייב התנהלות מתוכננת ומושכלת שלוקחת בחשבון את כל הפרמטרים והסיכונים הרלוונטיים. 

הכותבת היא מומחית לשוק העבודה.

לתגובות: orna@rudi-cm.com

צרו איתנו קשר *5988