חוויה מתקנת: התור במשרד הפנים בקריית הממשלה בת"א

אני נכנס למשרד הפנים שבקריית הממשלה בתל אביב בזהירות של אדם הנאלץ להיכנס מחדש לנהר שכמעט טבע בו בפעם הקודמת. כי יש תורים שמשאירים צלקת בנפש. בפעם הקודמת שלי פה איבדתי את זה לגמרי. כמו רבים כל-כך מאיתנו, לא הצלחתי לעמוד בדרישות התור. זה היה לפני כמה שנים ובאנו לעשות דרכונים לילדים, מעמד שמחייב נוכחות משפחתית מלאה.

זה היה בקיץ, התור היה עמוס, איטי ועצבני, הייתי רעב, הסוללה נגמרה, גם הסבלנות של הילדים - אני יודע שאתם יכולים לתאר לעצמכם את ההמשך, כי אני רואה את זה קורה גם לכם מדי פעם; בשלב מסוים נשאב האוויר מהחדר, הווליום של הכול עולה באופן קיצוני תוך כדי שהקירות מתחילים להתקרב אחד לשני. משהו פוקע בתוכך - אתה ממש יכול לשמוע את הפק - שכבות האיפוק, הנימוס, הפסון, הדוגמה האישית והכבוד העצמי נושרות ממך. אתה לא יכול, אתה פשוט לא יכול, להיות שם יותר. בטח לא כשמישהו שנראה בדיוק כמוך מתנהג מאוד משונה.

עשיתי סצנה, בקיצור. כי יש כפתורים שרק תורים יכולים ללחוץ עליהם. במדרגות הנעות אני מצליח לדחוס את הזיכרון לקופסה אטומה ושם אותה בארון נעול שעומד בפינה אפלה בעליית הגג של המוח, יחד עם כל שאר הפדיחות שלי - ועומד בתור לאבטחה. התור לאבטחה זה כמו המקלחת שלפני הכניסה לבריכה (או לנהר מהפסקה הראשונה); אתה חייב להיות רטוב לפני שאתה נכנס למים.

טוב עשה משרד הפנים שהעמיד שתי עמדות שירות עצמי לחידוש דרכונים, ועוד יותר טוב עשה כשמיקם אותן בצמוד לתור לאבטחה, כי ככה יש אנשים שמתבלבלים ועומדים בתור הלא נכון ומתבאסים סתם וצריכים לעמוד שוב. תמיד כיף להתחיל ככה סידור.

אני עובר את האבטחה בקלות. בכניסה למשרד קבלת הקהל מוצבות כמה עמדות ממוחשבות עם צעירים שלהוטים לעזור. אני מתרשם לטובה גם מהם וגם מהממשק היעיל, המהיר והנוח של העמדות. קל מאוד להבין לאן ללכת, גם לקשישים וללא דוברי עברית. לא זו אף זו: כמעט לכל מסלול יש תת מסלול של קבלה מהירה למקרים פשוטים והמקום מרושת בעמדות שירות עצמי ובשלטים עם הסברים נהירים יחסית. יש הרבה אנשים, אבל לא מפוצץ, המקום נקי ומסודר והאווירה טובה. סחתין. כבר ראיתי את משרד הפנים במצבים גרועים יותר.

תור אופטימי, בגדול

מספרי בתור: D263. המסכים הגדולים מכריזים ש-D220 נכנס הרגע. אני מתיישב ומקשיב לשיחות של האנשים. בגדול, אתה לא מגיע לפה כשאתה בצרה צרורה, נאמר זאת כך. אנשים באים לפני טיסה לחו"ל, לשינוי כתובת, לחידוש תעודה ישנה. בגדול, זה תור אופטימי. יש לי מדד פשוט: תור לגיליוטינה זה אחת, תור בחדר לידה זה עשר. משרד הפנים, אם כך, עומד בסביבות השבע. לא רע!

אני יושב מאחורי זוג טרי ונרגש לפני ירח הדבש, בשעה ארבע שלי שני צעירים לפני גיוס טסים לאירופה, ובינתיים שמים רגליים על המושבים - מהשנואות שבתכונות האנושיות. בשעה שתיים זוג רוסי מסוגר שעובר שוב ושוב על "תעודת בירור פרטים על נוסע", לשמאלי גבר שמחדש תעודת זהות כדי לקבל החזר ממס הכנסה, משפחה באה עם הילדים לדרכון ראשון. כולם אנשים נחמדים סך הכול.

הכריזה מקריאה C103 לעמדה 14, D224 לעמדה 12, G101 לעמדה 24 - מה קרה לאותיות העבריות, מה? - ועל המסכים מפורטים שוב ושוב שלל השירותים והפעולות שניתן לעשות בלי להגיע הנה ולעמוד בתור, והן לא מעטות בכלל. חמוד, אבל קצת אכזרי, אם אתם שואלים אותי, כלפי האנשים שצריכים להיות פה. איך זה עוזר לנו עכשיו לדעת שיש מלא אנשים שבכלל לא היו צריכים להיות פה? סתם לזרות מלח על הפצעים. היה עדיף להקרין דברים רגועים שעוזרים לך לחשוב שאתה במקום אחר.

אני הולך לבדוק את השירותים, מה שמתברר כמיני אודיסאה. ראשית, צריך לחלוף דרך אולם נוסף, קטן יותר, של קבלת קהל ובו תור אחר לגמרי. זה תור האשרות של הזרים ופה האווירה קצת פחות שמחה. אני מתיישב לכמה רגעים, שומע סיפורים אחרים על עובדים שרוצים לנסוע לביקור חירום משפחתי, קרובים או מעסיקים של עובדים שנתנו להם אישור לנסוע, אבל עכשיו לא נותנים להם אישור לחזור; אנשים שהוריהם המבוגרים לא יכולים לחדש את האישור לבדם וכיו"ב. והקריינית ממשיכה להכריז A185 לעמדה 10, G103 לעמדה 15.

ממשיכים ללכת, דוחפים דלת עם שלט המכריז "לשירותים" ומגיעים למסדרון המוביל בחזרה לעמדה בלובי שממנה הגענו בהתחלה. קצת מוזר. יש שם גם קולר של מים, אבל מהמעצבנים האלה שהזרם שלהם כל-כך חלש, שאתה ממש צריך לינוק את המים מהברזל. השירותים פגז. ממש בית הרחק מהבית. אם אתם בסביבה, אני ממליץ בחום. אלא מה, כשאני בא לחזור - הדלת סגורה. לא סתם סגורה, יש עליה שלט שמכריז שאין כניסה ושצריך ללכת מסביב.

מהר מאוד מתקבץ קהל קטן שמציע תגובות מרחבי הספקטרום: אחת דופקת על הדלת וצועקת שיפתחו לה, אחד פשוט הולך מסביב, שניים מתלוננים על המדינה ואחת שנותנת עצות לזאת שדופקת. אחרי שתיים-שלוש דקות הדלת נפתחת. בדקתי את הסיפור הזה כמה פעמים, ובכל פעם שאתה מנסה לחזור מהשירותים, הדלת נעולה. מה הסיפור, חבריה? וגם: למה אין עמדות טעינה לחשמל?

עוד רגע זה מגיע

בסוף מישהו פותח ואנחנו נכנסים בבהילות, כאילו משהו מחכה לנו שם. A167 לעמדה 10, קוראת הכריזה, V118 לעמדה 40. D226 לעמדה 20. ליד כל עמדה יש מין מתקן צילום כזה לתעודות הביומטריות. רובן עובדות. לא שמעתי אף אחד מוחה או מתלונן. עוד דבר שמשותף פה לכולם: כולם, ללא יוצא מהכלל, באו ברגע האחרון. אף אחד לא בא קודם. אני הולך בין העמדות, שומע דברים כמו: 'אבל אני חייב את תעודת הזהות היום!', 'אבל הטיסה שלנו מחר!', 'את חייבת לעזור לי, עוד עשרים דקות נסגר הדואר' וכך הלאה.

אני לא כל-כך מצליח להבין את הפער בין הקצב המהיר יחסית של התחלפות האנשים לפי מערכת הכריזה, E103 לעמדה 15, D235 לעמדה 20, V115 לעמדה 18 וכך הלאה - ובין הרושם שלי שאלה אותם האנשים שמחכים איתי בתור. זה מוזר.

אני מביט אל אחיי ואל אחיותיי. הרוב, כמו תמיד, שקועים בטלפונים. חלק בוהים במסך ובודקים שוב ושוב את המספר שלהם בכף היד, כאילו משם הוא יקפוץ פתאום אל המסך הגדול ומישהו יקרא להם. חלק ישנים, על אלה אני מת. קצת עצוב לי שהעובדה שהכול פה כל-כך בהיר ומסודר הכחידה את היצור הקסום, זה שמסדר את התור. פה אף אחד לא צריך אותו והוא עומד להיעלם. חבל, מדובר בזן ישראלי קלאסי. יום אחד עוד נתגעגע לזה.

כל כמה זמן יש תחושה שהתור מתחיל לרוץ: A200 לעמדה 11, D241 לעמדה 19, V122 לעמדה 30, D245 לעמדה 18 - נדמה שאפילו הקריינית האוטומטית עומדת לאבד את הנשימה. אני מת על זה: נראה שעל התור שורה פתאום רוח של התחדשות ועליצות, אנשים קמים, מתמתחים, מעיפים עוד מבט למספר שלהם לבדוק שהוא לא השתנה, בודקים שוב שיש להם את הטפסים הנכונים. A207 לעמדה 9, G106 לעמדה 36 - עוד רגע, עוד רגע זה מגיע.

אני פוגש מכר ותיק. D272 לעמדה 21, V123 לעמדה 30. אני אפילו רואה סלבריטי: אילן דר. G108 לעמדה 10, E107 לעמדה 35. אחרי שעה ועשרים הגיע גם המספר שלי. אני מעניק אותו במתנה לבחור שנראה נחמד ויש לו לפחות שעה נוספת. הוא שמח. אני נשאר עוד קצת כי נעים לי. אחלה תור במשרד הפנים עם אחלה ישראלים. הצלקת שלי ממשרד הפנים נרפאה.