בתוך נייר עיתון

מפגש השלטון-עיתון הופך להיות בוטה ודרמטי יותר מכל תרחיש שאפשר היה לדמיין

בנימין נתניהו ונוני מוזס / צילומים: יוסי כהן וקובי גדעון - לעמ
בנימין נתניהו ונוני מוזס / צילומים: יוסי כהן וקובי גדעון - לעמ

כל מי שמכסה את תחום התקשורת מביט בשנים האחרונות בהשתאות בהתפתחויות שנגלות לנגד עיניו. קשה למצוא את המילים ולהימנע מקלישאות כשהמציאות מטיחה בך פעם אחר פעם תסריטים שלו היו נכתבים עבור סדרה כמו "בית הקלפים" (הנה, כבר נפלנו לקלישאה), היינו פוסלים אותם על סעיף האמינות.

האם יכול להיות שמדינת ישראל הלכה לבחירות בגלל חוק העוסק בכך שעיתון שמחולק בחינם יחויב לגבות תשלום? מתברר שכן.

האם ייתכן שחברת הטלקום הגדולה במדינה זוכה להטבות במיליארדים בתמורה לכך שאתר חדשות בבעלותה יפרסם, בין היתר, תמונות מחמיאות של אשת ראש הממשלה? גם זאת אפשרות שאיש לא יכול לבטל כרגע בהינף-יד.

אנשים שמכירים את ארנון (נוני) מוזס ובנימין נתניהו יודעים לספר כי למרבה האירוניה מדובר בשני אישים בעלי מבנה אישיות דומה. שניהם זהירים וחשדניים על גבול הפרנויה, שניהם נוטים פעמים רבות להביט במציאות דרך חרך צר ואישי מאוד, שניהם תאבי כוח ושליטה.

וכך, עוד לפני הפרסום שומט הלסת של גיא פלג היום (א') בחדשות 2, אפשר היה לקבוע כי המפגש בין שני האישים הללו יצר בישראל מציאות תקשורתית חסרת תקדים.

למען מי שבכל זאת לא עקב אחרי ההתפתחויות בכמעט 10 השנים האחרונות, הנה תקציר הפרטים: בקיץ 2007, כשנתניהו הוא יו"ר האופוזיציה, יוצא לדרך חינמון בשם "ישראל היום", שמאחוריו עומד אחד האנשים העשירים בעולם - המיליארדר שלדון אדלסון.

החינמון נוחת על עיתונות הנייר בעידן שבו היא ממילא נאבקת על הרלוונטיות שלה ועל המודל העסקי שלה, לנוכח התחזקות האינטרנט. ב-2009 הפגיעה הזאת מחריפה, כשמהדורת סוף השבוע של "ישראל היום" יוצאת לדרך. על-פי הערכות, כ-80% מההכנסות של העיתונים מגיעות מגיליונות סוף השבוע עתירי העמודים והמודעות.

בשעת כתיבת שורות אלה עדיין לא ברור לגמרי מה בדיוק יש בהקלטות של נתניהו ומוזס, אך על-פי פרסום של אמנון אברמוביץ' בחדשות 2, ייתכן כי זו הייתה מהות העסקה שנדונה בין השניים: נתניהו ימנע מ"ישראל היום" להתחיל בהוצאת מהדורת סוף השבוע, ומוזס יעניק לנתניהו סיקור אוהד בעיתונו, "ידיעות אחרונות".

אנחנו יכולים להוסיף כאן שגם במהלך שנים מאוחרות יותר, ואפילו לפני בחירות 2015, התקיימו כל העת מגעים בין הצדדים - בין שבמישרין ובין שבאמצעות נציגים בכירים.

 

ההבנה שהלכה והשתרשה במערכת התקשורתית והפוליטית כי "ישראל היום" אינו קוריוז מצד אחד, ומצד שני הוא אינו עיתון ימני ואפילו לא עיתון מפלגתי אלא עיתון שמשרת אדם אחד בלבד, החלה להוליד תגובות נגד.

לאחר שורה של ניסיונות שלא צלחו לפגוע בעיתון באמצעות חקיקות שונות בכנסת, בנובמבר 2014 אישרה המליאה בקריאה טרומית את "חוק 'ישראל היום'", הקובע כי העיתון לא יוכל עוד להיות מחולק בחינם. בחוק תומכות כל ארבע השותפות הקואליציוניות של נתניהו: יש עתיד, הבית היהודי, ישראל ביתנו ו"התנועה" של ציפי לבני. על-פי פרסום של העיתונאים אבי אשכנזי וטל שלו היום באתר וואלה, בזה בדיוק עסקה השיחה המוקלטת של השניים, ומוזס הבטיח לנתניהו כי "יפנק אותו" אם זה יעזור לו בסוגיה של "חוק 'ישראל היום'".

כך או כך, זמן קצר לאחר אישורו של החוק, פירק את נתניהו את ממשלתו, ומדינת ישראל הלכה לבחירות נוספות. את ההישג הגדול שלו בבחירות 2015 מתרגם נתניהו למינויו לשר התקשורת, ולהוספת סעיף בהסכם הקואליציוני שלפיו לא יועברו עוד רפורמות תקשורתיות ללא אישורו.

כעת מגיעה הפרשה הנוכחית שמאיימת לערער את שלטונו של נתניהו, ומפגש השלטון-עיתון הופך להיות אפילו בוטה ודרמטי יותר מכל תרחיש שאפשר היה לדמיין.

ולפני סיום, כדאי להזכיר גם היבט אופטימי של הפרשה המטלטלת שנחשפה היום: העובדה שבשנתיים האחרונות הקרב בין נתניהו ומוזס הולך וצף אל מעל פני השטח. הציבור רגיל לדבר על עיתונאים, עיתונים וכלי תקשורת במונחים של הטיה שמאלה או ימינה. הפרסום היום מאפשר גם למי שאינו נמנה עם הברנז'ה התקשורתית להיחשף לאינטרסים האמיתיים שמניעים ברוב המקרים את גלגלי התעשייה הזאת: לא מחלוקות על השקפת עולם ואידיאולוגיה - אלא קרב על כסף, כוח ושליטה. 

ביבי VS נוני
 ביבי VS נוני