ניצחונה של מרים אדלסון

עם כל הכבוד לנתניהו, ספק אם בני הזוג אדלסון היו נותנים לו לפגוע בבייבי שלהם

מרים ושלדון אדלסון / צילום: רויטרס
מרים ושלדון אדלסון / צילום: רויטרס

1.

"מוזס ונמרודי שולטים במדינה. הם שולטים בחדשות, ולכן הציבור לא מקבל חדשות הוגנות. אני הקמתי עיתון כי אני רוצה בישראל עיתונות הוגנת, וזה מה שיהיה" - זה המשפט היחיד הקשור לישראל, ששלדון אדלסון הספיק לומר-להתריס באירועי הפתיחה של הקזינו שלו במקאו בסוף אוגוסט 2007, במלאות חודש אחד להוצאתו לאור של העיתון "ישראל היום".

דקה אחרי נדרשנו (נדרשתי) על-ידי מרים אדלסון ואנשיה לעוף מיד מהמקום שבו עמדנו (עמדתי) ולהשמיד את הנייר שעליו נרשם את שאמר בעלה. היה ברור כבר אז ש"ישראל היום" הוא "הבייבי" שלה. בעיקר שלה. היא המנוע. היא שסחפה אותו לבצע את ההשקעה-הצהרה הזאת בישראל - השקעה חברתית שאין בה תמורה כספית אבל בהחלט תמורה אישית וציבורית. 

מרים ושלדון אדלסון / צילום: רויטרס
 מרים ושלדון אדלסון / צילום: רויטרס

2.

9.5 שנים אחרי: עופר נמרודי, לשעבר מו"ל "מעריב", עזב חבול ומוכה את זירת התקשורת כבר ב-2011; ארנון מוזס איבד כבר לפני כמה שנים את כיסא האיש החזק ביותר בישראל, דימם עשרות מיליוני שקלים בשנה בגלל החינמון "ישראל היום" (הגם שייצר "ידיעות-חינמון" משלו, נקודות הפצה חינמית של חלקים מעיתונו), והוא מצוי עתה בחקירות משטרה בשאלה אם שיחד, ניסה לשחד, הציע לשחד, הוצע לו לשחד או שוחח על שוחד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו, בנוסח: אתה תגיד לאדלסון שלא יגדיל עוד את "ישראל היום" - ואני אתן הוראה לעורכים ולבכירי העיתונאים שלי שיתהפכו ויתחילו לתמוך בך ולשבח אותך.

במבחן התוצאה, מאום לא קרה מאותן שיחות. מוזס ונתניהו לא הגיעו לעמק השווה. רווחי "ידיעות אחרונות" ומוזס המשיכו להישחק - ומימון "ישראל היום" המשיך לגבות כסף מכיסו של אדלסון. הכתבים של מוזס השתלחו בנתניהו, כל יום ובעיקר בעיתון סוף השבוע - והכתבים של אדלסון המשיכו להעריץ את נתניהו ונתנו קונטרה ימנית לשמאל של מוזס. 

3.

שאלת השאלות: מה היה קורה אילו הצמד נתניהו את מוזס היה מגיע לאיזשהו סיכום (ושמא השניים כן הגיעו לסיכום כלשהו, אבל הביצוע שלו לא התאפשר)? מוזס, בלי כל ספק, היה יכול להעביר בעיתון שלו כל מה שהוא רוצה - ובאמת לא חשוב שבכירי העיתונים שלו עדיין חוזרים ואומרים שהכול, כל הטקסטים המובהקים שלהם, נובעים רק מדאגה לשלום, לעתיד המדינה, לעוני, לחברה, לקפיטליזם החזירי ועוד כהנה וכהנה הצהרות נאות.

אבל האם נתניהו היה מצליח להעביר הוראה ל"ישראל היום" לממש את הסיכום שלו עם מוזס? נהוג לחשוב שכן, אבל זה בכלל לא בטוח. עם כל הכבוד לנתניהו, ביחסים שבינו לבין בני הזוג אדלסון, הם החזקים יותר. הם לא צריכים אותו, אבל הוא כן צריך אותם.

האם מרים ושלדון היו באמת מתקפלים בהוראה של נתניהו? למה להם? העיתון הזה הפך לחלק בלתי נפרד ממה שהם, מהישראליות שלה, מהיהודיות שלו. להתכופף בהתאם לחליל של נתניהו - עם כל הכבוד לכך שהוא ראש ממשלה - לא מתאים לשניים האלה. האמוציות החיוביות כלפי "ישראל היום" והאמוציות השליליות בעיקר כלפי ארנון מוזס דווקא מתאימות להם. מאוד מתאימות למרים אדלסון, שהייתה ונשארה צברית ישראלית בתודעתה.

 

4.

"האם 'ישראל היום' כאן כדי להישאר?" נשאל אדלסון לפני כ-3 שנים, והוא ענה לכתב הישראלי הצעיר: "אני בן 80, אתה תראה את 'ישראל היום' עד שתגיע לגילי" ("גלובס", 24 בדצמבר 2013).

וכך המשיכה השיחה:

- באמת, אז העיתון לא כאן רק כדי לתמוך בראש הממשלה? זה לתמיד?

שלדון אדלסון: "זה נראה כך רק בגל שהדיקטטור הלא רשמי, הלא נבחר של ישראל, נוני מוזס, אומר לך שזה בשביל לתמוך בביבי".

- אז כשב"ישראל היום" כתוב על "אימפריית הרשע" של נוני מוזס, אתה עומד מאחורי זה?

שלדון אדלסון: "האם אני עומד מאחורי זה?"

מרים אדלסון: "הוא עומד מאחורי הכול..."

שלדון אדלסון: "אני עומד מאחורי כולם. חוץ מזה, שזה היה הרעיון שלי".

5.

ד"ר מרים פרבשטיין אוקסהורן, ומאז 1991 אדלסון, גדלה בתל-אביב ובחיפה לאב שניהל והיה בעלים של בתי קולנוע ואיש שמאל, חבר מפ"ם (מפלגת הפועלים המאוחדת). היא למדה בבית הספר הריאלי ואחר-כך למדה מיקרוביולוגיה וגנטיקה באוניברסיטה העברית ורפואה באוניברסיטת תל-אביב. היא עבדה כרופאה פנימית באיכילוב, הייתה למומחית עולמית בטיפול במכורים לסמים, גידלה כאן את שתי בנותיה הבוגרות, והחברים הכי טובים שלה הם אותה קבוצה ישראלית ותיקה שהולכת איתה זמן רב.

היא זיהתה זה כבר את ההטיה הציבורית, הממסדית והתקשורתית לכיוון שמאל. כמה מחבריה שהוזמנו לאותו ערב פתיחת הקזינו במקאו אמרו אז שהיא ראתה במו-עיניה איך נעצרה בזמנו התקדמותם של כמה מהאנשים שהעריכה במיוחד, בעיקר מקצועית, בגלל שזוהו כמי שהולכים נגד ההטיה שהייתה מקובלת באופן מופגן באותם ימים, כלומר דיברו במילים של ימין.

את שלדון אדלסון - הילד היהודי מבוסטון שנולד למשפחה קשת-יום ובגיל 12 התחיל למכור עיתונים לפרנסת המשפחה - היא הכירה ב-1989, כשרק התחיל את פריצתו העסקית. ההיכרות ביניהם נעשתה בשידוך הקהילה היהודית בניו-יורק, שבה שהתה עם שתי בנותיה ועסקה במחקר. הוא היה אלמן, היא גרושה. הוא היה תמיד יהודי חם, אבל בעיקר אמריקאי, איש המפלגה הרפובליקנית, שהסתפק לאורך השנים בתרומות לישראל ובעיקר ליהודי ארה"ב. היא מטבע הדברים הייתה תמיד מעורבת יותר בישראל.

אומרים שמרים הכירה את נתניהו בימים שהיה שגריר ישראל באו"ם, ובהיותה שותפה פעילה בעסקי בעלה, לצד ההתקדמות והעבודה שלה עם מכורים לסמים, היא הפנתה יותר ויותר את התרומות ואת תשומת-הלב לישראל. היא הדביקה אותו בהתלהבות שלה. כשהוא מדבר על "ישראל היום", ניכר בפניו שזה נוגע לו בנימים הכי רגישים שלו. ושלה. האם היה נכנע לראש הממשלה נתניהו והופך את העיתון לרכיכה מוגבלת, שמוזס מנצח בכל יום ובכל שעה? ספק.

6.

עכשיו נשאר לבדוק גם את החלק השני במטרות המוצהרות של אדלסון, שבהן פתחנו. האם העיתונות הייתה ל"הוגנת" והחדשות שהיא מפרסמת ל"הוגנות", כפי שאדלסון חלם? נראה שלא.

במציאות, הציבור לא מאמין לתקשורת. מדדי האמון בה מראים על צניחה מתמשכת ומואצת דווקא בשנים הללו, שנות מאבק הדמים אדלסון-מוזס. בדצמבר האחרון פורסם מדד המכון לדמוקרטיה, שמצא את אמון הציבור בתקשורת בתחתית התחתיות, 24%.

עם זאת, התפוצצות-חשיפת הפרשה הנוכחית - ולא חשוב מה יהיו ואם יהיו תוצאותיה המשפטיות - בהחלט עשויה להיות הזיכוך, הישועה שתביא להגינות ולהוגנות רבה יותר בעיתונות.

stella-k@globes.co.il

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988