כל אחד צריך חבר טוב במקום העבודה; לכם יש?

נהוג לומר שהאהבה מסובבת את העולם, אבל אם נתבונן באמת על מערכות היחסים שלנו עם אנשים, כנראה יהיה מדויק יותר להגיד שאמון הוא זה שמניע את החברה. כשאנחנו סומכים על מישהו, אנחנו מאמינים שהוא פועל באופן שתואם את האינטרסים שלנו. במקום העבודה, האמון הזה חשוב לא רק כי הוא חוסך זמן, אלא גם כי הוא גורם לנו הרגשה טובה. אמון כזה מתפתח בין השאר כאשר אנחנו חושפים את עצמנו, מורידים מסיכות. אבל לא פעם כאשר אנחנו מגיעים לעמדות כוח, אנחנו מחזירים את המסיכות והופכים לבודדים. השבוע ראיתי את הבדידות הזאת אצל מנהל צעיר, שמצא את עצמו מקים חומות בינו לבין מי שעד לא מזמן היו עמיתיו; אצל עובד ותיק שמרגיש שהארגון כבר לא מעריך אותו ומוצא את עצמו בונה חומות מול מי שעד לא מזמן היו חבריו לעבודה.

רבים נוהגים לחשוב שבדידות במקום העבודה קשורה בגורמים אישיים כמו אופי ומידת ההעדפה לעבוד לבד או בצוות. אבל חוקרים מאוניבסיטת וורטון דווקא מצאו שבדידות במקום העבודה תלויה בשאלה עד כמה אנחנו מרגישים מסוגלים ובטוחים בסביבה שלנו. הרגשות האלה, גילו החוקרים, משפיעים גם על רמת המחויבות שלנו בעבודה וגם על רמת הקרבה שלנו לאנשים שסביבנו.

במחקר רב-שנתי של גאלופ, שחיפש את המאפיינים המשמעותיים ביותר להצלחת הארגון בפרמטרים עסקיים ופנימיים, נמצא שחברויות במקום העבודה הן מ-12 הממדים החשובים ביותר לארגון בריא. בלי חיבור חברתי, אנשים מתאמצים פחות בעבודה. המחקר מצא שעובדים שדיווחו שיש להם חבר טוב במקום העבודה גם דיווחו בהסתברות של כ-30%-40% על כך שקיבלו משוב חיובי, שמפתחים אותם, שהם מחויבים לאיכות, שמה שהם עושים חשוב. מאז, בשאלות ששואל המכון על החיבור של עובדים למקום העבודה, אחת השאלות היא אם יש לך חבר בעבודה. למרבה הצער, על פי מחקר מ-2014, 42% מהעובדים לא יכולים לענות על השאלה הזאת בחיוב.

מעגל הקסמים של בעלי הכוח

תחושת הבדידות היא נורמלית לחלוטין, כולם עוברים אותה בשלב כלשהו. רבים חווים בתקופות כאלה ואחרות תחושת ניכור או ריחוק, לא שייכים למקום, לתרבות, לא מחוברים למשימה. אז אנחנו עוטים מסיכה המכסה על הזהות האמיתית שלנו, המחשבות, הרגשות. אנחנו מתחפשים למישהו אחר. ממילא הנורמות המקובלות במקומות עבודה אינן כוללות הבעת רגשות ואנחנו נוטים להימנע מהבעת חולשה. התופעה הזאת ידועה במיוחד בקרב מנהלים ובעלי תפקידים שהצורך ב"דיסטנס", במרחק הנובע מהמעמד ומהתפקיד, מחייב אותם להתנהלות שמבודדת אותם במיוחד.

ויש הבדידות בצמרת. במשך שנים אנחנו שואפים להתקדם לתפקיד בכיר ומשפיע יותר, אבל אנחנו לא מביאים בחשבון שהכוח וההשפעה שנצבור יובילו אותנו למקום בודד מאוד. מחקרים מראים שעמדת הכוח כשלעצמה משבשת מערכות יחסים ומובילה לבדידות.

מעמד של סמכות והשפעה משנה פעמים רבות את התפיסה שלנו לגבי האנשים שסביבנו. אם הם עושים עבורנו משהו נחמד, אנחנו באופן אוטומטי חושדים שהם רוצים משהו, שהם "מתחנפים לבוס". אנחנו כבר לא יכולים לחשוב שאנחנו סתם מעניינים, מצחיקים, חברותיים. אנחנו שואלים את עצמנו אם תשומת הלב קשורה אלינו באופן אישי או לדבר שאנחנו מייצגים, לפוליטיקה ארגונית. ואז, במקום ליהנות ממערכות היחסים בעבודה, אנחנו הופכים חשדניים ויוצרים מגננות.

מחקרים שנעשו בסטנפורד מראים שכשמישהו מציע לנו עזרה, המיקום ההיררכי שלו בארגון משפיע על התגובה שלנו להצעתו. אם תפקידו זוטר משלנו, סביר פחות שנעריך את העזרה שלו, וחוסר ההערכה הזה מוביל לכך שהסבירות שנחזיר לו טובה בהמשך היא פחותה. מדוע? כי עמדת הכוח שלנו צובעת בציניות את הגורמים שאנחנו מייחסים לעזרה שקיבלנו, גורמת לנו להאמין שאותו אדם עזר לנו מסיבות אגואיסטיות ולכן לא מגיע לו שנחזיר לו טובה. ובכך שאכן בפועל גם לא נחזיר לו טובה, ניצור מרחב גדול עוד יותר בינינו לבינו. למעשה, נוצר כאן מעגל קסמים.

כשהבדידות חודרת הביתה

אז מה עושים? מתחילים במודעות - מודעות לאופן שבו אנחנו נוהגים בתפקידים השונים שאנחנו ממלאים. ואולי במקום לייחס סיבות ציניות לעזרה, נבדוק ממה היא באמת נובעת, מה מאפיין את הנותן, האם היא חד-פעמית או קבועה, האם הוא צריך משהו או שזה רק חשד שאצלי בראש. המודעות תאפשר לנו להבחין בין חברות לאינטרסים. מעבר לכך, גם ביחסים מונעי אינטרסים, אף שלא נרצה להסיר מסכות ולחשוף את עצמנו, עדיין אפשר להראות נדיבות והוקרה ולבנות מערכות יחסים חיוביות. אמר לי פעם מנהל, שהוא מדמיין את מערכת היחסים הכי טובה שאפשר לבקש, איך הוא מרגיש בה ואיך הוא מתנהל בה, ואז הוא מתנהל בתוך המערכת הקיימת ממש כאילו הייתה זו אותה מערכת אידיאלית. במילים אחרות, הוא משנה את ההתנהלות שלו, כי הרי אין לנו שליטה על הזולת, אבל עצם השינוי בהתנהגות שלו משנה לרוב את המערכת כולה.

הדבר המטריד ביותר שלמדתי מהמחקרים על בדידות במקום העבודה הוא דווקא ההשפעה שלה על החיים האישיים. באופן מפתיע, מחקרים מראים שאנחנו לוקחים איתנו את החשדנות הזאת, הנובעת ממעמד וכוח, גם למקומות אחרים שבהם היא כלל לא אמורה להיות רלוונטית - לדוגמה זוגיות והורות. כך, סביב שולחן ארוחת הערב אנחנו עשויים להתנהג באופן המושפע ממי שהיינו לפני רגע בשיחת עבודה שניהלנו עם אדם העובד תחתינו. לכן יצירת סימנים שעוזרים לנו להחליף דיסקט, להחזיר את עצמנו ל"עצמי" הנכון לסיטואציה, חשובים ליכולת שלנו לא לשאת את הבדידות הזאת אל תוך הבית. כי אולי בכל זאת האהבה היא שמסובבת את העולם, ואין סיבה שניתן למסכות שלנו בעבודה להפריע לה.

*** הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל העולמית ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים", www.niritcohen.com