להזיז את הפנס

זה הטור האחרון שאני כותבת ב"גלובס". אני יכולה ללכת לדרכי

שד' ירושלים ביפו / צילום: מירב מורן
שד' ירושלים ביפו / צילום: מירב מורן

בקיץ 2013 הגיעה למערכת "גלובס" פנייה מכיוון המהנדס הראשי של הסיטי בלונדון, פיטר ריס, שהציע לשתף מניסיונו הרב בפיתוח עירוני. אנשיו של ריס ביקשו ראיון טלפוני, והוסיפו "אם יותר נוח, אפשר גם במייל, בהתכתבות". אני השבתי שאם המהנדס הראשי רוצה לחלוק עם קוראיי בעיתון מהנעשה בעירו, נא יואיל לקבל אותי לביקור אצלו. התעקשתי על ריאיון בלונדון והוספתי עוד תנאי: שריס יצטרף אלי לסיור רגלי בעיר, וכך היה. אחרי ריס ולונדון, ומהם ואילך, חזר המעשה עם גורמים בכירים בתכנון עירוני ושלטון מקומי בעשרות מקומות שאליהם הגעתי כ"מבקרת ערים" בארץ ובחו"ל.

עובדות אלטרנטיביות

עיתונאי שבוחר לסקר עיר בהתכתבות ומסתכן במסירת "עובדות אלטרנטיביות" מעדות שמיעה, זו צרה קטנה. הצרות הגדולות מגיעות כשהגורמים הממונים ומעורבים בתכנון תשתיות וניהול ערים מאמצים אותה שיטה. במקום להשתמש בעצמם בתחבורה הציבורית, לבקר ברחובות ולהכיר את שגרת היום-יום בעיר, הם קוראים דוחות ומפות במשרד ומתרשמים מהדמיות. התוצאה היא שגיאות שבמקרה הטוב עולות רק כסף, ובמקרה הרע והשכיח גובות מחיר יומיומי וגבוה מאיכות חיי התושב.

כך למשל נולדו הספסלים בתחנות האוטובוס שליד הרכבת בעפולה, שיהפכו בקיץ לעמדות טיגון נוסעים. התחנה צוינה בשרטוט, הספסל הופיע בהדמיה שהכינו מתכנני התחנה, שנציגם, כמו גם אנשי הרכבת והעירייה הגיעו להתרשם בשטח, אבל ברי כי באו ויצאו מהאתר במכוניות הפרטיות שלהם, ומעולם לא חיכו לאוטובוס בצהרי יום באוגוסט בעפולה ולא בשום עיר אחרת בישראל. איך אני יודעת? כי אחרת התחנה וספסליה לא היו ממוקמים במיקומם המעליב הנוכחי.

כזה הוא הבג"ץ נגד עסקת הדולפינריום, תהיה כשרותה הפיננסית אשר תהיה. עשן הסכסוך בין העירייה לעמותות המתנגדות מסתיר מעיני הנצים מציאות עגומה שסביבה מתחולל הקרב. חילופי מגרשים וביטול הסכמים לא יפתרו את הבעיה הבוערת בשטח - חיבור תל-אביב ליפו, ואת שתיהן לים. מי מפסיד מהמצב? התושבים - ולא רק כסף. הם מפסידים בעיקר איכות חיים. בשביל להבין את העוקץ צריך להיות במקום, ולא, "גוגל סטריט וויו" לא מספיק.

 

דוחות על חושך

כך נפלה גם נת"ע, החברה המקימה את הרכבת הקלה, עם מערך שאטלים שהקימה ונסגר אחרי שנה. היא רכשה בעשרות מיליונים צי רכב לפי "תחזיות ביקוש", השקיעה עוד עשרות מיליונים בהכשרת חניונים שסומנו על מפות שהוצגו על מחשב, ובינתיים המתכננים נסעו בין אתר לאתר במכוניות פרטיות. כך יצא שהקימו נקודת מוצא לשאטל ליד תחנת רכבת שעוברת כל רבע שעה ומאפשרת להגיע ליעדים בתל-אביב בשליש הזמן. נוסעי הרכבת המשתמשים בה דרך קבע לעגו במרירות לנהגים המשועממים שעמדו ליד המיניבוסים הריקים של השאטל: ככה נראים 50 מיליון שקל שיורדים לטמיון כתוצאה מתכנון תחבורה ציבורית בהתכתבות.

גיבורנו האחרון הוא פנס רחוב בשדרות ירושלים ביפו. בקצה השדרה ניצבת שלוחה של העירייה ולתוכה נבלעים כל בוקר פקידים המגיחים מהחניון התת-קרקעי במעלית הישר ללשכתם. הם מקבלים בדוא"ל דוחות, למשל, על התקנת פנסי רחוב בשדרה, ואישורים על תחזוקתם. לפי הדוחות, המצב מצוין: יש פנסים והתקלות מטופלות בזמן. הדוח אינו מגלה שהפנסים הוצבו כך שיאירו את הכביש, אך להולכי הרגל חשוכה הדרך. רק מי שהולך בשגרה בשדרות ירושלים ומתבונן בהתרחשויות לאורך היממה, יכול לדמיין את השינוי שהיה מחולל פנס מאיר לכיוון הנכון בשדרה.

עשיתי את שלי

הפנס, הספסל, הבג"ץ והשאטל הם דוגמאות ויש כמותן רבות. כדי למנוע עוד כאלה צריך להפסיק לתכנן בהתכתבות. זה הטור האחרון שאני כותבת כמבקרת הערים של "גלובס". אם שכנעתי ולו קומץ מקוראיי כאן בלקח הזה, עשיתי את שלי, וזהו, אני יכולה ללכת לדרכי.