אנא, אל תבואו בהמוניכם: תיירות בוטיק אקסקלוסיבית בלבד

מה המשותף בין בוצוואנה, בהוטאן, מוסטנג ואיי גלפגוס? התשובה עשויה להפתיע: כל הארבע אינן מעוניינות שהרבה תיירים יגיעו אליהן. ויותר מכך - כולן עושות מאמצים כדי להגביל את מספר התיירים, כשאחת הדרכים הפשוטות ביותר להרתיע תיירות המונים היא למתג את עצמן כיעדי יוקרה הגובים כסף גדול ממי שמתאווים לבקר ולטייל בהם.

"כשממשלת בוצוואנה הבינה שיש לה ביד עולם טבע מופלא ולא מופרע, היא נקטה מדיניות יזומה ומושכלת של תיירות בוטיק אקסקלוסיבית", אומרת דון וילסון, נציגת ארגון התיירות של בוצוואנה בבריטניה. "מדובר בלא פחות מטיול ספארי של 5 כוכבים ויותר, והכניסה לא פתוחה לכולם", היא אומרת בצורה ישירה.

בעוד קניה, טנזניה וזנזיבר שבמזרח היבשת מיתגו את עצמן כיעדים של תיירות עממית (יחסית) ופופולרית, בוצוואנה מציעה לתיירים שלה יעדי ספארי יוקרתיים וחוויית טבע הרבה יותר אינטימית. כל מי שהשתתף בטיול ספארי בקניה ומצא את עצמו מצטופף עם עוד עשרה רכבי ספארי סביב צ'יטה אחת, יודע במה מדובר. "במהלך ספארי בשמורת צ'ובי (Chobe National Park, בצפון המדינה) למשל, רוב הסיכויים הם שלא תראי אף רכב אחר בסביבה במשך רוב היום. אז אם תמצאי אריה, הוא יהיה שם רק בשבילך", אומרת וילסון. "או למשל, כשבעלי ואני עשינו ספארי בסוואנה במדבר קלהארי, במשך ארבעה ימים נתקלנו ברכב אחר אחד בלבד".

איך עומדים ביעד שאפתני שכזה? אחת הדרכים הפשוטות היא להגביל את אפשרויות הלינה. "על-פי החלטת הממשלה, כל מלון רשאי לארח כ-24 תיירים לכל היותר. מספר המיטות במדינה כולה עומד על כ-10,000, וכך מספר התיירים בשנה נע בין 50 ל-100 אלף בסך הכול", אומרת וילסון. "ההחלטה הזאת הכריעה בעצם את האופן שבו מתנהלת התיירות בבוצוואנה, ולכן רוב המלונות הם יוקרתיים וייחודים".

- כלומר, הממשלה הבינה שהמדינה תוכל לקבל את אותו הכסף, אבל עם כרבע מכמות התיירים.

"כאשר בוצוואנה קיבלה עצמאות בשנת 1966, היא הייתה אחת המדינות העניות באפריקה, חסרת תשתיות כמעט. אבל הממשלה החליטה במודע שלא לפתח תיירות המונית, כדי להימנע מהרס הסביבה הטבעית ולשמר אותה לדורות הבאים".

אריה רק בשבילך

השיחה עם וילסון נערכת לקראת השתתפותה זו הפעם הראשונה של בוצוואנה בתערוכת התיירות השנתית הבינלאומית IMTM שתתקיים בתל אביב בשבוע הבא (7 עד 8 בפברואר). "בוצוואנה היא אחד היעדים המרתקים בעולם עבור חובבי הספארי וחיות הבר", אומרת וילסון. "כ-17% מהאדמות במדינה הן פארקים לאומיים, ו-22% נוספים מוגדרים כשטחים לניהול חיות הבר. אגב, שמורת צ'ובי מאכלסת את קבוצת הפילים הגדולה ביותר בכל אפריקה, כ-60 אלף במספר, וגם קבוצות של קרנפים ולהקות ציפורים שונות. ומי שיגיע בעונה היבשה לדלתה הענקית של נהר האוקוונגו (Okavango, בצפון מערב המדינה), יראה תוך כדי שיט בסירה, על גב סוס או פשוט בטיול רגלי, שפע פנטסטי של חיות בר".

לא רק בעלי חיים - בוצוואנה עשירה גם באוצרות טבע ובמחצבים רבים, בייחוד יהלומים. "על-פי משרד התיירות של בוצוואנה, מרבית הישראלים המגיעים למדינה באים כדי לסחור ולקנות יהלומים מלוטשים", אומרת וילסון. "היינו רוצים שיבואו לא רק לביזנס, אלא גם כדי לטעום ממה שיש למדינה להציע בתחום התיירות. זו מדינה מאוד נוחה לתיירים, רוב נותני השירות דוברים אנגלית ומרבית התיירים שמגיעים אליה הם בדרך כלל אנשים בני 35 ומעלה, זוגות עם ילדים, משפחות, קבוצות וזוגות בירח דבש. המשותף לכולם הוא שהם אוהבי טבע, שרוצים גם ליהנות מבתי מלון יוקרתיים ומוכנים לשלם עבור זה".

איך מגיעים: בטיסה ליוהנסבורג או לקייפטאון שבדרום אפריקה, ומשם בטיסה לבוצוואנה.

מחירים: תייר ממוצע יוציא כ-620 דולר ללילה לאדם בחדר זוגי, לא כולל טיסות. מי שרוצה לחסוך, יכול ללון באוהל (מדובר באוהל עם שירותים), ומי שהשמיים הם הגבול עבורו, ישלם יותר מפי שניים מהתייר הממוצע.

עונה: מאי-ספטמבר

בודהיזם אקסקלוסיבי

"ההחלטה של מדינות בדרום יבשת אפריקה כמו בוצוואנה, נמיביה וזמביה, וגם מדינות כמו בהוטן שבהרי ההימלאיה בדרום-מזרח אסיה - למתג את עצמן כיקרות מאוד לתיירים, הוכחה כהצלחה מסחררת", אומר ספי בן יוסף, מדריך טיולים בארץ ובחו"ל מהוותיקים בישראל. "הוויזה לבהוטן עולה אמנם רק כ-25 דולר, אבל בהתאם להחלטת בית המלוכה של בהוטן, כל תייר מחויב בתשלום מיוחד של בין 160 ל-180 דולר עבור כל יום שבו הוא שוהה בממלכה, זאת כמובן בנוסף לכל השירותים התיירותיים שהוא רוכש. בכסף שהיא גובה מכל תייר, הממלכה באמת משתמשת לרווחת התושבים".

בראשה של בהוטן, הממלכה העצמאית האחרונה בממלכות ההימלאיה העתיקות, עומד עדיין מלך של ממש. רק לפני דור החליט המלך הקודם לצאת מהבידוד מרצון שבו הייתה הממלכה שרויה, זאת מתוך כבוד עמוק לאמונה הבודהיסטית של העם ורצון למנוע ככל האפשר את החשיפה של המדינה למערב ולהשפעותיו. הדמוקרטיה והמודרניזציה שהחלו להתרחש בה רק בדור האחרון, גם הן ביוזמתו הישירה של בית המלוכה, כמו גם "מדד האושר הלאומי" שעליו הוכרז לרווחת תושבי הממלכה.

"ההחלטה לא לשכלל את שירותי התיירות והמחיר הגבוה לתיירים הם חלק מאידיאולוגיה אמיתית וניסיון כן לשמור ולשמר את התרבות הבהוטנית", אומר בן יוסף. "אם מוסיפים לכך את הקושי הפיזי לטייל בגבהים של ההימלאיה, מבינים מדוע מספר התיירים למדינה המרתקת הזאת הוא כ-20 אלף בעונת פסטיבלי הסתיו והאביב, ועוד כמספר הזה ביתר חודשי השנה, בסך הכול כ-40 אלף תיירים בשנה".

איך מגיעים: בטיסה לבנגקוק ומשם בטיסה לבהוטן

עונה: בספטמבר-דצמבר מזג האוויר נעים והשמיים בהירים. במאי חם ולח יותר, אבל אז מתקיים הפסטיבל העממי והצבעוני Ura Yakcho

אישור כניסה: 500 דולר לאדם

בהוטן לא לבד. גם ממלכת מוסטנג (Mustang) השוכנת בצפון נפאל בהרי ההימלאיה, גובה מתיירים תשלום עבור האישור להיכנס לתחומיה. בעצם, מלך מוסטנג איבד את תוארו הרשמי כבר ב-2008, כשמוסטנג סופחה לנפאל, אבל הוא נושא עד היום בתוארו הסמלי. תושבי הממלכה הזעירה יודעים לספר שאילן היוחסין שלו מגיע עד Ame Pal, הלוחם שב-1380 ייסד את הממלכה הבודהיסטית הזעירה ובנה את לומנטנג (Lo Manthang), בירתה הימי-ביינימית עתיקת היומין.

תושבי מוסטנג דוברים ניב טיבטי, הדת עדיין משחקת תפקיד מרכזי בחייהם ונערכים בה פסטיבלים וטקסים שונים, שבהם נושאים תפילות לגשמים, ליבולים טובים ולציון השנה הטיבטית החדשה.

בתום שישה ימי טרק בגובהי ההימלאיה, הגענו גם אנחנו ללומנטנג, שם נגלה לעינינו מחזה בלתי נשכח: לקול הלמות תופים, תקיעת קרנות, נשיפה בקונכיות ענק, מצלתיים ותפילות, צעדו אל כיכר הארמון הקטנה והעתיקה נזירים בגלימות אדומות ובכובעי לבד גבוהים ומעוקלים. היה משהו מהפנט במוזיקה המונוטונית. על קיר חיצוני גבוה נתלתה טנגקה (thangka, ציור דתי) צבעונית וענקית של Padmasambhava, הקדוש הטיבטי הבודהיסטי שנולד מפרח הלוטוס. זה היה האות לתחילתו של פסטיבל ה-Tigi, החשוב בפסטיבלי הממלכה, שנחגג מדי שנה בין חומותיה של לומנטנג.

תושבים מכפרי האזור נקהלו בכיכר. גברים סובבו גלגלי תפילה, זקנים וזקנות שפניהם נראו כמו אימא אדמה אחרי חריש צעדו כפופים על מקלותיהם, נשים נעצו בנו מבטים סקרניים והחזיקו את הילדים קרוב אליהן. כמה מופתי היה השקט שלהם וכמה תמימה ועמוקה אמונתם. תמורת אישור הכניסה למוסטנג שילמנו 500 דולר לאיש לעשרת הימים הראשונים של הטרק, ו-50 דולר נוספים עבור כל יום נוסף.

מחירו הגבוה של אישור הכניסה, עלויות הטרק עצמו והקושי הפיזי הכרוך בו בגובה של כ-4,000 מטר, תורמים לשימור תרבותה הטיבטית הייחודית של הממלכה הזעירה הזאת, שעד תחילת שנות ה-90 הייתה בכלל סגורה ומסוגרת בפני תיירים מן המערב. גם כיום מספר התיירים בה נמוך עד מאוד ועומד על כ-1,000 בשנה.

"גם בכל עיר ואתר בעולם המפותח, מאירופה ועד ארצות הברית, משלמים בכל מקום - מכניסה למוזיאון ועד עלייה למגדל תצפית, קונצרט או הצגת תיאטרון, שלא לדבר על בתי המלון, המסעדות ושאר השירותים התיירותיים", אומר מולה יפה, מייסד החברה הגיאוגרפית. "ההבדל הוא שבשמורה אפריקאית, באיי גלפגוס או בממלכות טיבטיות בהימלאיה, התשלום כולל את הרוב המוחלט של ההוצאות. העובדה שאכן מדובר בתשלום גבוה, ולעיתים מרקיע שחקים, מיד מדללת את כמות התיירים, ואני רואה בכך יתרון. הם מעדיפים, ובצדק, למקסם את הרווחים ולא מאפשרים תיירות המונים - כדי לשמר את משאבי הטבע והתרבות המיוחדים שלהם ובשביל התיירות גם בעתיד".

"כדי להבין את הסיבה לשוני שבין הגישה התיירותית של העולם המפותח לבין מדינות שונות באפריקה או באסיה, כדאי לזכור שהתרבות המערבית במוצהר מעוניינת לייצא את עצמה לכמה שיותר מתושבי העולם, בעוד שמדינות כמו בהוטן או מוסטנג הסתגרו בתוך עצמן במשך דורות מהטעם ההפוך בדיוק - כאמצעי לשימור תרבותם", מוסיף בן יוסף.

איך מגיעים: חברות כמו טורקיש ורויאל ג'ורדניאן מפעילות טיסות לקטמנדו בירת נפאל, ומשם טיסה לתחילת הטרק בג'ומסום.

עונה: ספטמבר-נובמבר, כשהאוויר צלול והראות מצוינת. גם האביב הוא עונה טובה, בין מארס לסוף אפריל

רק 40 מטיילים ביום

ה-Milford Track בניו זילנד מתהדר בהילה של הטרק היפה בעולם, ולא בכדי הוא נחשב גם לאחד היקרים בעולם. דמי הכניסה אליו הם אמנם רק כ-11 דולר אמריקאי שלא בעונה החמה (4.5.17-23.10.17), אבל מטפסים לכ-116 דולר בעונה החמה (שתסתיים ב-4.5.17). אומרים שבימים יפים הוא כמו גלויית נוף מרהיבה, ויש המעדיפים אותו בימים אפורים כשטיפות גשם נופלות על הראש. כל-כך נחשק הוא הטרק - המתחיל בעיירה Te Anau, עובר בין הרים מושלגים, אגמים מרצדים, עמקים קרחוניים, מפלים, גשרים תלויים, יערות אשור ושרכים ומסתיים בפיורד המפורסם Milford Sound - עד שחייבים להזמין את אישור הכניסה אליו חודשים ארוכים מראש.

כ-14 אלף מטיילים בשנה פוקדים את המסלול, שאורכו כ-53 קילומטר והוא נמשך חמישה ימים (ארבעה לילות). רק 40 מטיילים עצמאיים (שלא במסגרת קבוצתית) מורשים להתחיל בטרק בכל יום, הלינה מותרת אך ורק בבקתות שלאורך המסלול, ואין אפשרות להקים אוהל וללון בו. כדי להסיר ספק, בניו זילנד אין חוכמות, הפיקוח קפדני ואין אפשרות להתפלח למסלול. הניו זילנדים באמת אוהבים את הטבע שלהם ושומרים עליו בצורה מעוררת קנאה.

ההרשמה לעונה 2017-2018 תתחיל בין אמצע פברואר לסופו, ומומלץ מאוד לעקוב אחריה באתר הרשמי של הטרק, http://www.doc.govt.nz/milfordtrack#page-id-42122

בגלל הטבע הייחודי

עוד מקום שמגביל גישה כדי לשמור על הטבע הייחודי הוא איי גלפגוס, השייכים לאקוודור. הביקור באיי גלפגוס היה עבורי זכות. לא רק בגלל צ'רלס דארווין, שהגה ממש פה את תורת האבולוציה, אלא גם בגלל הטבע הנדיר והיפהפה. וכמו הרבה דברים מיוחדים אחרים, גם הביקור באיי גלפגוס הוא יקר. לפי דיווח של רשויות הפארק הלאומי גלפגוס, מספר התיירים בשנת 2015 עמד על 224,755, עלייה של כ-4% לעומת 2014.

כל מבקר המגיע לאי נדרש לשלם 100 דולר דמי כניסה, ו-20 דולר נוספים נגבים מכל תייר זר עבור סוג של ויזה המונפקת בקיטו בירת אקוודור, שלה שייכים האיים.

האם היה שווה? בוודאי. הייתי שם לפני כמה שנים, אבל אני עדיין זוכרת איך במרחק נגיעה מאיתנו דידו עשרות זוגות של אלבטרוסים כשהם מבצעים ריקודי חיזור משעשעים מאין כמותם, חיככו מקורים צהובים ונקשו בהם בעוצמה ובקצב של תופי טם-טם. אחר כך התרחקו מעט כשכל אחד מהם מבצע נקישות סולו, השתחוו זה לזה, הכניסו מקור אל תוך מקור כמו בנשיקה צרפתית וחזרו לנקוש ברוב טקס.

זו הייתה ההצגה הרומנטית הטובה באי. התאפקתי שלא לצחוק, גם כדי לא להרעיש ובעיקר כדי שלא לפגוע ברגשותיהם של העופות הימיים המופלאים האלה, בעלי מוטת כנפיים שמגיעה ליותר משני מטרים. אחרי הכול, היינו אורחים באי שלהם, אספניולה (Espanola) - הדרומי מבין קבוצת איי גלפגוס (Galapagos) שבדרום האוקיינוס השקט - והם קיבלו אותנו הכי יפה שאפשר, כלומר התעלמו מאיתנו לחלוטין.

לא רציתי ללכת משם. אחרי שעה או שעתיים, משהסתיימו טקסי החיזור, הם דידו לשפת המצוק כמו ברווזים מגושמים, אך ברגע שצנחו ממנו ופרשו זוג כנפיים אדירות, פתאום הפכו מברווזים למלכי השמיים. זה היה מאותם מחזות שלא שוכחים, והם מתרחשים מדי שנה החל מתחילת אפריל, כשהזכרים מגיעים לאי לחפש אחר מקומות קינון, והנקבות מגיעות בעקבותיהם. באותה תקופה מעריכים שמספרם על האי מגיע לכ-12 אלף זוגות. את הקינים הם בונים בין שיחים הנאחזים בצוקים שבין סלעי הלבה, וראשוני הגוזלים מתחילים לבקוע ביוני וביולי.

בשנים האחרונות, הוקלו במקצת ההגבלות על מספר המבקרים המותר באי. לכאורה, תופעה מבורכת, שכן רבים רוצים להיחשף לפלא, ובאופן טבעי גם הממשלה רוצה למקסם רווחים, אבל גופי שמירת טבע שונים מביעים דאגה ומקפידים לשמור אצבע על הדופק. ריבוי המבקרים עלול לגרום להרס הסביבה ולכך שבעלי החיים ייעלמו או יתרחקו מהאזור, וזו תהייה בכייה לדורות.

עונה: כל השנה, אך שיא העונה באמצע יוני - תחילת ספטמבר, ומאמצע דצמבר - אמצע ינואר

איך מגיעים: טסים לאקוודור (קיטו או גואיאקיל), ומשם בטיסת המשך של שעתיים עם אחת מהחברות המקומיות.