בית ספר לעיבוד

את ההחלטה הטובה ביותר של הבמאי משה נאור, שעיבד למחזה (עם עמיר קליגר) את סרטו של וודי אלן "בעלים ונשים", הוא קיבל כבר בליהוק, עם הבחירה לא להציב שחקן "תואם וודי אלן" בתפקיד הראשי. זה יכול היה לרסק את הביצוע, לא פחות - כי אין, לא היה ולא יהיה תואם כזה. אלן, כבר בן 81, הוא תופעה נוירוטית ייחודית, מרהיבה, ממכרת ובלתי נסבלת בו-בזמן, וכל ניסיון לחקות אותה נועד לכישלון מפואר. אפילו לארי דיוויד הגדול ניסה, ונכווה.

נאור, בשום שכל, הבין את זה מבעוד מועד וברח הכי רחוק שרק אפשר מהאבטיפוס הניו יורקי, שמנסה להדחיק את קץ יחסיו עם אשתו ואת התשוקה שבוערת בו לסטודנטית צעירה. במקום לוזר תזזיתי וחסר ביטחון שמברבר בקצב מסחרר, הוא ליהק לתפקידו של הסופר-מרצה גייב את "מיסטר קול", דביר בנדק, וזה משתלם לו בגדול. מעבר לכך שבנדק הוא שחקן מצוין ונוכח, שיודע להחזיק במה וטקסט עד לשברירי הניואנסים, כבר בעצם הבחירה בו, עם הבס וחיתוך הדיבור המאופק, נאור מעניק לגרסה הבימתית שלו, שעולה בימים אלה בתיאטרון חיפה, בידול וזהות משל עצמה.

החלטה נבונה ולא האחרונה שנאור מקבל ב"בעלים ונשים". למעשה, נאור, שנראה שעיבוד יוצרים יהודים-אמריקאים לבמה חביב עליו במיוחד (קדמו לאלן, למשל, דיוויד מאמט עם "גזע" ו"גלנגרי גלן רוס" רק לאחרונה, וגם "גיבור הלובי" של קנת' לונרגן, שמועמד כעת לאוסקר על סרטו "מנצ'סטר ליד הים"), מעניק שיעור בעיבוד איכותי של סרט להצגה, ממש כך. כזה שלוקח מהסרט את הדנ"א שלו, לרבות את הדיאלוגים המושחזים בינה לבינו ולבינינו - שאין אמן כוודי אלן בזיקוק האותנטי שלהם - אבל עוטף אותם בפרשנות משלו.

הנה כך, למשל, את התזזיות ואת האינטנסיביות של הסרט, שמתקבלת לא רק ממשחקו של אלן ומהדיאלוגים הטעונים, אלא גם מעבודת המצלמה הכמו-דוקומנטרית של קרלו די-פלמה, נאור מייצר באמצעות תפאורה. קרוסלת ענק שמחולקת לארבעה לוקיישנים מרכזיים של התרחשויות, והוא מסובב אותה במרכז הבמה לפי הצורך. כלי שהופך את העולם החיצוני והפנימי של הדמויות כולן למסוחרר, ארעי, שביר ובלתי צפוי - תמונה אחר תמונה.

"בעלים ונשים", כשמה כן היא, זו הצגה על זוגיות, ועל הקושי הגדול לשמור עליה. "גברים", כך באחד ממשפטי המפתח של גייב לאשתו ג'ודי, "יודעים שזוגיות זו עבודה קשה, אבל אין להם כוח לעבוד בה מדי יום". נאור, שלצד בנדק, ליהק צוות מעולה, לוקח את הקהל שלו בין הלבטים, המשברים, ההתחדשות וגם ההשלמה. דורית לב ארי היא ג'ודי כואבת. קרן צור הנהדרת היא סאלי, שהפרידה שלה ושל ג'ק (שרון אלכסנדר), מערערת את כולם כבר בתמונת הפתיחה. ישי גולן, ביופי של תפקיד גם כן, הוא הריבאונד של סאלי. רוני גולדפיין היא הריבאונד של ג'ק, ולירון בן שלוש נכנסת לנעליה של ג'ולייט לואיס כצעירה שבה חושק גייב. אהבה אסורה, אבל אולי לא, כמו שאלן לימד ביצירותיו ובחייו גם יחד.