"במדינת ישראל יחיו 12-15 מיליון איש, וצריך להיערך לזה"

עדנה לרמן, יו"ר איגוד המתכננים, מדברת על תכנון ופיתוח בימים של היסטריה לאומית, ואינה חוסכת בביקורת גם על התחום שלה ■ "התארכות הליכי התכנון גורמת לכך שהתכנון לא רלוונטי"

עדנה לרמן / צילום: איל יצהר
עדנה לרמן / צילום: איל יצהר

בשבוע אחד מתקיימים ועידת ישראל לנדל"ן של "גלובס" והכנס השנתי של איגוד המתכננים, וכל מי שקשור לעולם התכנון בארץ אחוז בהתרגשות קלה.

המפגש עם האדריכלית עדנה לרמן, יו"ר איגוד המתכננים, שנערך במשרדה שממוקם בבניין משרדים לא חדש בדרך יגאל אלון בתל-אביב, מתנדנד כל הזמן בין שיח על הפרויקטים של משרד לרמן להתפתחות מקצוע התכנון. בסופו של דבר הכל מעורבב, והפרויקטים שבהם הייתה לרמן שותפה הם אבני-דרך באבולוציה של עולם התכנון בארץ. ממרומי שנותיה וניסיונה הרב, לרמן מנוסה וזהירה, ובכל זאת היא לא מהססת להביע ביקורת על מגמות פחות חיוביות.

עדנה לרמן שותפה יחד עם בעלה, רפי, במשרד לרמן אדריכלים ומתכנני ערים שהוקם בשנות ה-70 ועוסק בתכנון המגזר העירוני והכפרי, בקני-מידה שונים. לרמן אינה עוסקת באדריכלות מבנים, אך בעלה אחראי לתכנון קמפוס אריסון לאמנויות בתל-אביב, למגדל איילון ביזנס סנטר בתל-אביב, לקריית יורופארק ביקום, למרכז המבקרים במצפה רמון ועוד.

- מה השתנה בשנים האחרונות בעולם התכנון?

"הנושא הרגולטיבי השתלט על התוכן. היום, בעזרת ידידינו עורכי הדין, נכנס התכנון לתוך דפוסים מסודרים, מובנים, של תקנונים ותשריטים לפי נוהל מבא"ת (מבנה אחיד לתוכניות). זה ניסיון נכון, אבל נוצר מצב שבו הוועדות, ששופטות את התוכניות, לא מתייחסות לתוכן, אלא לדפוסי התכנון.

"דוגמה מצוינת היא תחום שיתוף הציבור. כמעט כל תוכנית היום מחויבת בשיתוף ציבור. יש לכאורה מתכונת ברורה מאוד שכוללת מספר מוגדר של מפגשים ודרישה להציג את התוכנית לפני קהל משתתפים. יש כאן בעיות רבות שביניהן ניתן לציין את הציבור המשתתף במפגשים - אני לגמרי לא בטוחה שהוא מייצג. וגם, נשאלת האלה אם המפגשים האלה בכלל משפיעים על התוצר התכנוני. אני לא בטוחה בכך. במקרים רבים מדובר במס שפתיים".

- בשנה האחרונה מקודמות תוכניות רבות באמצעות הוותמ"לים (הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור). מה זה עושה לעולם התכנון?

"הבעיה של הוותמ"ל היא לא אם התוכניות טובות או לא טובות. אני מניחה שנעשים שם כל המאמצים לייצר תוכניות איכותיות. הבעיה היא שהתוכניות נעשות ללא ראייה כוללת, ללא מעטפת תכנונית רחבה. הכוונה היא בצורך בתכנון כולל שלא נותן רק מענה על בעיה נקודתית. כי היום זה משבר הדיור, ואחר כך יבואו משבר התחבורה והתעסוקה, ומי יודע מה עוד".

- ומה עם משבר הדיור?

"להרגשתי, המערכת היום נותנת פתרון לבעיות לוחצות, וקודם כל למשבר הדיור. בפועל, הצורך הוא במתן מענה להיסטריה לאומית. אני לא מקלה ראש בצורך, אבל הוא לא יכול להיות תמונת הכל. עוד 20 אלף יח"ד בראש העין, עוד מנה בפתח תקווה והגדלה של ראשל"צ - אין שום ראייה על האופן שבו מתמודדות הערים הוותיקות עם תהליכי הגדילה המהירה, אין שיח מטרופוליני".

- ומה הפתרון?

"תוכנית המתאר הארצית, תמ"א 35, נותנת מסגרת תכנונית כוללת, אבל היא ממצה את עצמה. אנחנו עומדים בפני תקרת זכוכית - מיצוי של המערכות הקיימות. מדינת ישראל תהיה מדינה של 12-15 מיליון איש. נדרשת תוכנית הרבה יותר רחבה. המעשים שנעשים היום ישפיעו על מה שיקרה עוד 20 שנים, החל מהרמה הארצית (תחבורה ואנרגיה ופריסת שטחים פתוחים), ועד מערכות עירוניות.

"לא בטוח שהכלים של התמ"א יכולים לתת פתרון לצרכים. צריך תוכנית שתעסוק באסטרטגיה של תכנון, שמוצאת את הנתיב לפיתוח שמשליך על כל הרמות ונותן מענה לכל מיני תסריטים. הקשרים עם המערכות הסובבות אותנו יהיו שונים ואין תמונת עתיד מובהקת. חסרה חשיבה, ולא רק של גורמי התכנון: חשיבה רחבה שתשתף גורמים שונים, מחוץ לקופסה, טכנולוגיים, עתידניים, דברים שמערכת התכנון לא יכולה לתת".

 

- ומה קורה בעולם התכנון? אנחנו רואים מספר הרבה יותר גדול של אנשים שלומדים ועוסקים במקצוע.

"יש פיחות ברור במעמדם של מתכננים ואדריכלים. בשנות ה-90, כשעשו את התמ"אות, התכנון תפס מקום משמעותי בדעת מקבלי ההחלטות. כשאריה דרעי, שהיה אז שר פנים, הביא את תמ"א 31 לממשלה, הוא הבין מצוין את התכנית ולא עמדו בדרכה הרבה גורמים. את תמ"א 35 כבר היה קושי לאשר, כי כבר הבינו את הכוח שלה. התחושה היא שהיום התכנון הוא לפעמים גורם שמפריע למקבלי ההחלטות כי הוא לא מאפשר להם לספק צרכים מיידיים".

- ומה עם הביקורת על עולם התכנון?

"מדברים בלי סוף על התארכות תהליכי התכנון, על הסרבול, על הפגיעה בכלכלה, וזה נכון. התכנון הפך לביורוקרטי בגלל שהוא מגלם 'איזונים ובלמים' ומנסה לקחת את כל הקולות לתחום התכנון. הוא הפך למערכת שקמה על עצמה.

"התארכות הליכי התכנון גורמת לכך שהתכנון לא רלוונטי. המטרות השתנו והתכנון הפך למאובן. כלי התכנון שלנו כבר לא מתאימים. מינהל התכנון ניסה לפשט תהליכים, לקבל מענה, אלא שזה נעשה תוך כדי פגיעה בעקרונות התכנון וזו מהות ההתמרמרות על קיצור התהליכים. אין לי תשובות. אני חושבת שצריך לעבוד על פיתוח של כלים חדשים".

"נקודת המפנה בתכנון הייתה 1967. נפתחה ארץ חדשה"

משרדם של עדנה ורפי לרמן אחראי לכמה מהתוכניות המעניינות שתוכננו בישראל: תמ"א 31 (קליטת עלייה), תמ"א 13 (חופים), תמ"א 14 ב' (אתרי כרייה וחציבה), תמ"מ 5 (תוכנית מתאר מחוז תל-אביב), תוכנית אב לקירוי האיילון, תוכניות המתאר של בת ים ושל כפר קרע ועוד.

- רפי ואת למדתם אדריכלות והיום אתם עוסקים הרבה יותר בתכנון ערים. איך קרה השינוי?

"כשלמדנו בטכניון, המסלול נקרא עדיין 'אדריכלות ותכנון ערים', אבל המודעות לתחום התכנון הייתה קלושה. למורים שלנו לא היה מושג בתכנון. אני זוכרת שללימודים לתואר שני, שרק התחילו באותה תקופה, היו מעט מאד נרשמים ובאיגוד היו חברים בעיקר אדריכלים. נקודת המפנה הייתה 1967. אחרי מלחמת ששת הימים נפתחה ארץ חדשה, לא נודעת: גולן, סיני, מדבר יהודה. מי שהבין שצריך תכנון הייתה רשות שמורות הטבע. היו אז כמה פרסונות, וביניהם משה סלע ואברהם יפה, שגייסו את רפי ואותי לסקר של רמת הגולן שהוביל אחר כך לתכנון אזורי. זו הייתה העבודה הראשונה שלנו אחרי הלימודים".

"תיאוריות מאירופה שלא התאימו לארץ"

"מי ששלט בתחום התכנון בארץ היו בעיקר המהנדס ומתכנן הערים אליעזר ברוצקוס והאדריכל ומתכנן הערים ארתור גליקסון ממשרד השיכון, חבורה מצומצמת מאוד שההשכלה של חבריה הייתה מבוססת על ידע אירופאי עם תיאוריות שלא התאימו לארץ. המפנה היה כאמור אחרי 1967. היה ניסיון ללמוד את הארץ ורק אז לעשות תכנון. להביא את השטח לתכנון. העבודה שלנו נשענה על היכרות עם הארץ. רפי היה מדריך טיולים, לפני הלימודים בטכניון הוא עבד אצל דודו, אדריכל הנוף יוסף סגל, והיה שותף בתכנון החולה ושמורת התנור, ולכן רשות שמורות הטבע פנו אלינו. אחרי שערכנו את התוכנית לגולן, פנו אלינו שוב מרשות שמורות הטבע לתכנון של דרום סיני. אח"כ עברנו לרצועת עזה וכשנחתם חוזה השלום עם מצרים ב-1979 עשינו את הפריסה המחודשת בנגב".

- תמ"א 31, תוכנית המתאר הארצית לקליטת עלייה, הייתה ציון דרך בתולדות התכנון בארץ, למה בעצם?

"התוכנית אושרה ע"י הממשלה בשנת 1993, אחרי תקופת הכנה של כשנה וחצי, שזה פרק זמן קצר במיוחד להכנת תוכנית מתאר ארצית. זו הייתה הפעם הראשונה שהוכנה תוכנית מתאר עם צוות מקצועי רחב. אנחנו היינו ראשי הצוות והמתכננים הפיזיים ויחד איתנו עבדו פרופ' עזרא סדן שהיה אחראי על תחום המקרו כלכלה, פרופ' ברוך קיפניס על תחום הדמוגרפיה ועוד אחרים. החידוש בתמ"א היה שהתייחסה להשלכות התכנון על המשק, על הכלכלה הלאומית, על הפיתוח. זו הייתה הפעם הראשונה שבה היה עיסוק בצרכים של קבוצות אוכלוסיה שונות: אמהות חד הוריות, משפחות ערביות. זו הייתה גם הפעם הראשונה שבה עלה נושא ארבע המטרופולינים".

- את מייחסת חשיבות רבה למעורבות ארוכת השנים שלכם בהכנת תמ"א 13, תכנית המתאר הארצית לחופים, מה ייחודה?

"תמ"א 13 הייתה תוכנית הצלה כי היא מגדירה את ייעודי הקרקע ומאזנת בין פיתוח לבין שימור בסביבה החופית. קבענו את 13 מוקדי הפיתוח, ה"עוגנים" - מרינות ונמלים לאורך החוף, ואנחנו המצאנו את תחום מאה המטרים (שבו אסור לבנות). ואז התחילו המלחמות".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988