הנקראות ביותר

מועקת בנימין: משבר האמון של המתנחלים אחרי פינוי עמונה

הבולדוזרים הגיעו השבוע לעפרה כדי להרוס 9 בתים בלתי חוקיים, ובאוויר עמדה מועקה כבדה של עצב ■ הבטיחו להם שהכול יסתדר, שיימצא מתווה, שיעבור חוק, שהעלמת העין תימשך ■ הם בנו על זה - אחרי הכול, הם בהנהגת המדינה

עפרה / צילום: רפי קוץ
עפרה / צילום: רפי קוץ

יומיים אחרי שהייתי בעפרה, החלו כוחות צבא ומשטרה במעצרי מנע, בגידורים ובחסימות לקראת פינוי והריסת תשעת הבתים שיצא לדרך ביום שלישי. אבל בתחילת השבוע, הכול היה עדיין שקט. שקט ועצוב. מפוני עמונה עדיין בפנימייה, ושמונה מתשעת הבתים שאמורים להיהרס ריקים. חלק מהדיירים עברו להורים, אחרים לשכונת קרווילות בישוב.

זו לא הפעם הראשונה שלי בעפרה, גם לא החמישית, אבל אף פעם לא ראיתי אותה ככה עצובה ועצורה ואפילו קצת נבוכה, כאילו מצאה את עצמה בלב מהומה שלא רצתה להיות בה.

פינוי עמונה שהתרחש לפני כ-3 שבועות הוא אמנם היסטוריה עתיקה במונחי אקטואליה ישראלית, אבל פה הוא נוכח בכל פינה בצורת שלטים, תלתליות ומחסומים. אפילו בלילה הוא נוכח בהיעדרו - האורות הכבויים של מה שפעם הייתה עמונה מדכאים את התושבים ומכינים אותם בצורה הכי גרועה שיש לפינוי תשעת הבתים. קשה להיות רגוע ושמח בין שני פינויים.

יש גם תחושה של חוסר שליטה. הדור הראשון של היישוב, ושל ההתיישבות ביו"ש כולה, מאבד אחיזה ושליטה בדור הצעיר. מתושבי עמונה ועד לצעירים עם הפאות, אף אחד כבר לא ממש סופר אותם, עניין שממש נראה לעין בעת הפינוי ביום שלישי השבוע. כשזה מתווסף לתחושה (מוצדקת או לא) שגם הנהגת המדינה לא סופרת אותם, זה ממש מעליב. יותר ממעליב. זו בגידה. תחושת הבגידה נוכחת מתחת, או מעל, הכול.

הם, האליטה של המדינה - ויותר מזה, האליטה של ההתיישבות - מצאו את עצמם עומדים מול דחפורים וכוחות משטרה כאילו היו נערי גבעות. והם בכלל בורגנים. הבטיחו להם שהכול יסתדר, שיימצא מתווה, שיעבור חוק, שהעלמת העין תימשך. הם בנו על זה, אחרי הכול, הם בהנהגת המדינה - וכלום לא עזר. ביום פקודה, כמו שאומרים, התברר להם שהם אזרחי ישראל כמו כולם, כמו הדרוזי מירכא, התימני מכפר שלם והבדואי מהנגב - גם מהם יתעלמו וגם עליהם יסתערו. וזה פוגע.

הפגיעה צורבת במיוחד על רקע העיתוי. גם ממשלה ימנית, גם נשיא אמריקאי שהיו בטוחים שהוא אוהד אבל מהר מאוד התברר שהוא בעיקר לא עקבי, גם הרכב בג"ץ חדש ושמרני - ועדיין, בסוף הדחפורים מניעים. כל הגורמים האלה חברו יחד להציף את עפרה במועקה. זו מועקת בנימין.

התחלנו במקום שפעם היה עמונה ועכשיו הוא שטח צבאי סגור. שתי חיילות ושני חיילים שומרים במה שנראה כמו זולה משנות ה-70. מדורה, קפה, אוהל. אתם לא נראים לי בעייתיים, אומר החייל ונותן להיכנס. מהבתים שביקרתי בהם לפני 3 חודשים לא נותר דבר, מלבד רצפה. גם הכרם שצמח מתחת ביתו של אביחי בוארון יבש, אבל שקדייה יפה פורחת. חשבתי שהפינוי היה מוצדק, ועדיין לא כל-כך נעים לראות יישוב הרוס.

אחר כך ירדנו לסיבוב ביישוב. עפרה ברובה היא פרבר בורגני שיכול להיות יופי של תפאורה לסדרת טלוויזיה מכל ז'אנר אפשרי. למפוני עמונה מוכשרת שכונה חדשה, "שכונת חיים" שמה. חשבתי שזו מחווה לתוכנית הילדים הישנה, אבל לא: קראו לה ככה כי היא מעל בית הקברות.

אנחנו פוגשים את תמר אלדר שפונתה מביתה ועברה להורים, ולא סתם הורים: אביה, אבי גיסר, הוא רב היישוב. אנחנו לוקחים אותה לביתה הישן והריק ברחוב דן. להבדיל מעמונה, שלפינויה עוד היה איזשהו היגיון וצידוק, הראש לא מצליח להבין את ההיגיון ואת הצדק בלהרוס תשעה בתים בלב היישוב. אני עומד ברחוב דן: הצד הימני, של המספרים הזוגיים, יישאר שם. הצד השמאלי ייהרס.

אלדר, רק חודש אחרי לידת החמישי שלה, לא מוכנה להיכנס לביתה הישן. קשה לה. אני מציץ פנימה. בית ריק שלא גרו בו שונה לגמרי מבית ריק אחרי שיצאו ממנו, כאילו המשפחה השאירה שם משהו; הד של צחוק ילדים עוד מתגלגל בודד בין הקירות החשופים.

"לא יכולנו לשאת את זה יותר", אומרת אלדר, על עצמה ועל כל שכניה למעט משפחה אחת שהחליטה להישאר עד הרגע האחרון. "החלטנו להחליט לפני שמחליטים בשבילנו ובחרנו לצאת לא בראש מושפל". היא ובעלה כבר רכשו בית חדש בעפרה ויעברו אליו כשיהיה מוכן. "הראינו חוזים וביקשנו מהמדינה לדחות את ההרס בשלושה חודשים עד שהבית יהיה מוכן. סירבו. הדחייה היחידה שניתנה הייתה בשביל שכוחות הביטחון יוכלו להיערך. לא בשבילנו. הייתי שבוע אחרי לידה ופשוט לא היו לנו כוחות. גם הילדים אמרו לנו די. בואו נצא. אז יצאנו כי אנחנו לא נילחם בשלנו. אני לא אחבק את החיילים כי זה נראה לי מזוכיסטי, אבל לא אלחם בהם. אנחנו לא נלחמנו ולא התפרענו - מי שעשו את זה היו בני נוער ממקומות אחרים".

היא מספרת בקול שקט, כמו כל מי שדיברנו איתו, על תחושת הפגיעה והעלבון מהמדינה. אפילו הבקשה להמיר את ההרס באיטום כדי שבמקרה שלא יבוא אף תובע יוכלו המשפחות לחזור, נדחתה, אף שהוצגו תקדימים כאלה. "גדלנו, התרחבנו. צריך להבין, אבל המדינה מסרבת לקחת אחריות".

את אותן טענות שמעתי בשבועות האחרונים באום אל חיראן, בכפר שלם ובירכא. מתנחלי עפרה לא אוהבים את ההשוואה. למעשה, אף אחד לא אוהב את ההשוואה - מה שמוכיח שהיא נכונה.

המדינה שולחת אנשים למקום כזה או אחר, ויהא זה בנגב, בבנימין או בתל-אביב, יוצרת בעיה, מדחיקה אותה, ואז, כשהיא גדלה מדי, נזכרת להתמודד - ובדרך כלל עושה את זה הכי גרוע שאפשר.

"עמונה זה סיפור אחד", אומרת אלדר, "אבל הסיפור שלנו הרבה יותר מורכב מכדי להציג אותו לציבור במילים פשוטות. פה לא הוכחה בעלות ערבית על הקרקע. ובכלל, מה ישתנה בעולם אם יורידו שורה של בתים? היית בעמונה, נכון? היה יישוב, עכשיו אין יישוב. פה זה אחרת. איש לא ייהנה מההרס. להם זה לא ישנה, אנחנו בטח לא נהנה, צדק לא ייעשה. אז מה עשינו?".

אנחנו חוזרים לבית הרב גיסר בשכונה הוותיקה של עפרה. חבל שהוא בניו-יורק, כי ממש רציתי לדבר איתו, גם על דף ה"הנחיות ליום פקודה" שהוציא ליישוב ובו קריאה לפינוי לא אלים, וגם על המצב הנפשי והרוחני של התושבים, כי לי - בינינו - הוא נראה על הפנים.

את זה אף אחד לא מכחיש. "ימים משבריים כמו הימים האלה לא היו פה", אומרת אלדר, "ועברנו כבר תקופות קשות. אינתיפאדות, פיגועים, מה לא? אבל עכשיו זה סדר גודל אחר. אנחנו מרגישים תחת איום קיומי. זה לא מאבק על החיים שלנו, נכון, אבל זה מאבק על החיים של עפרה - הרי כל היישוב הוא באותו סטטוס של תשעת הבתים. אם חוק ההסדרה לא יעבור באופן מלא - זה בהחלט איום קיומי".

- עפרה לא תחת איום קיומי.

"אולי לא במובן של טרקטורים שעולים על הבתים, והחיים פה לא ייעצרו מחר בבוקר, אבל השמאל מצא דרך שדי מצליחה לפגוע בנו. אולי השינוי בהרכב בג"ץ הוא התחלה של שינוי. איך זה יכול להיות שיש ממשלה ימנית כזו, עם בנט ושקד - ועדיין הורסים? זה סימן שהמציאות פה נקבעת בבתי משפט, וזו לא הדרך. אחרי 50 שנה, הגיע הזמן לקבל החלטה. ואתה יודע מה, גם אם חוק ההסדרה לא יעבור, היה לו אפקט חיובי, זה נתן לנו את התחושה שרואים אותנו".

אנשים מפוחדים פה וזה מוציא את כל החשק להתווכח איתם, להזכיר להם שהם אולי המגזר הכי מפונק בישראל. אבל להוכיח אדם בשעת צערו לא נראה לי המעשה הנכון לעשות. אז אני אוכל עוגיות ומקשיב. "בכיתות של הילדים יש להם כבר מין דיבור כזה: כמה בתים הרסו אצלכם בכיתה? אצלנו חמש!".

"אנחנו במצב חירום פה", כך אלדר, "כמו בהיערכות לפני רעידת אדמה. וזה מה שזה - רעידת אדמה מעשה ידי אדם. וכל זה יכול היה להימנע, זה מה שהכי מפגר בכל הסיפור".

בכל הסיפור הזה יש גם נקודה אחת שיכולה להיחשב אירונית. לפני הפינוי נבחנה אפשרות להעתיק את תושבי עמונה ליישוב חדש שייבנה לא רחוק משם, על אדמות מדינה ליד ההתנחלות גאולת ציון, כמה מאות מטרים מעמונה. אבל מתנחלי גאולת ציון - קיצוניים בהרבה מתושבי עפרה הבורגנים - התנגדו. "לכו תמצאו לכם גבעה אחרת", כתבו לעמונאים.

כן, אומרים לי בעפרה בחיוך מריר - לכל מתנחל יש מתנחל קיצוני ממנו.

הילדים בקרווילה בעננים

אנחנו נפרדים מאלדר והולכים לפגוש את אסתר ואת נצח ברוט. לפני כשלושה חודשים ביקרתי אותם בביתם היפה ברחוב דן, אבל הם התפנו משם לפני שבועיים ל"שכונת הכרם" - אתר קרווילות בלב עפרה. השכונה היא מעברה לכל דבר ועניין - גיבוב של מבנים ארעיים, מחסנים ניידים והמון, אבל המון, ילדים שמתרוצצים מפה לשם, נכנסים ויוצאים מהדלתות הפתוחות של הקרווילות. השכונה הזאת נבנתה בימי ההקפאה הלא עליזים והיא מכילה לא רק מפונים, אלא בעיקר זוגות צעירים.

משפחת ברוט ירדה ברמת החיים, מבית של 240 מטרים לקרווילה של 90 מטר. אבל הילדים בעננים, ואסתר, מעצבת פנים במקצועה, הצליחה לשוות לקרווילה מראה ביתי ונינוח. אפילו נברשת תלויה מהתקרה. גם הם קנו בית בעפרה, אבל שלא כמו האלדרים - להם יש לפחות שנה וחצי לחכות עד שהוא יהיה מוכן. 3 מתוך 8 המשפחות של תשעת הבתים הגיעו הנה.

- איך פה?

"האמת", אומר נצח, "שכונה נחמדה".

הוא עורך דין במשרד סומך חייקין וככל הנראה היחיד בפירמה הנוצצת שגר בקרווילה. "כשאני מספר לחברים תל-אביבים שעברנו לבית של 90 מטר, זה נראה להם גדול", הוא צוחק, "אבל אנחנו התכווצנו מאוד, ולא מרצוננו". אני אוהב את הבחור הזה, שבא ממשפחה היפית אמריקאית וכולו אהבה וחופש. נכון שזו לא האסוציאציה הראשונה למתנחל, אבל אז מה. הוא היה זה שהחליט להתפנות מהבית ולעבור לקרווילה.

"עזבנו כדי לחסוך מהילדים את הפינוי וההרס", אומרת אסתר, "זה מוזר נורא. הרי אדם מתרגל לבית שלו במקומות הכי מוזרים: בכפות הרגליים שנוגעות ברצפה הקרה באמצע הלילה, במיקום של המקרר ושל קופסת הקפה בארון".

"כל היישוב פה בסערת רגשות חזקה מאוד", אומר נצח, "בפינוי של עמונה היה פה טירוף - זה הרי ממש בגבעה ממול הבית הישן שלנו. אתה רואה את זה ויודע שעוד מעט זה יהיה הבית שלך שייהרס. היה מאוד קשה לראות את זה".

"כולם התרוצצו ביישוב", ממשיכה אסתר את המשפט, "כמו... כמו... לא יודעת אפילו. היו כאלה שעלו לשם, אני לא עליתי. לא יכולה לראות את זה. את הבית שלי איבדתי, אבל אני חייבת להודות שלמרקם המשפחתי זה עשה ממש טוב. לי לא, שיהיה ברור, אבל הילדים מאוד מרוצים פה".

הילדה הגדולה, נעם, בת 6 וחצי, נכנסת לקחת מהעוגיות שעל השולחן. כיף פה, היא מסכימה. איך את מרגישה עם זה שיהרסו לך את הבית, אני שואל אותה. לא כיף, אומרת הילדה. לא כיף.

יש הבדל מהותי בין מפוני עמונה למפוני תשעת הבתים. הראשונים ידעו שהם עולים על קרקע פרטית, הם גרו בקרווילות, הם מה שנקרא מתנחלים קלאסיים. אידיאולוגים. אבל תשע המשפחות אינן כאלה. לא שאין להן אידיאולוגיה, אבל הן לא רצו מאחז מחתרתי. הן רצו בית בורגני.

"לא הלכנו לגור באיזו גבעה", אומר נצח, "רצינו את עפרה, יישוב מוביל". מפוני עמונה תמיד ידעו שהפינוי יבוא. מפוני עפרה מאוד רצו להדחיק. מפוני עמונה חיכו עד הרגע האחרון וסמכו על המדינה ששיקרה להם. מפוני עפרה למדו את הלקח.

כולם פה מאשימים את ארגוני השמאל, אבל במין אמפתיה, ואפילו הייתי אומר, בהערכה מסוימת. כל אחד עושה מה שהוא יכול, הם אומרים, כל אחד נלחם בכלים שיש לו. תראה מה קרה במגרון, אומרים לי, הוא פונה לפני 4 שנים בהליך דומה, אבל כשבא הטוען הפלסטיני לתבוע בעלות - התביעה נדחתה.

"כשקנינו את הבית, עשינו הכול לפי הספר", אומר נצח, "יש לנו הסכם ויש לנו היתר בנייה ויש לנו רישום זכויות - מה עוד אזרח צריך להציג? אני בחיים לא הייתי מפר קניין של מישהו או מגרש משפחה מביתה. יש פה גם עניין קנייני: הקניין של מי יותר חזק? של מי שקיבל אישורים, שילם כסף ובנה, או של מי שטוען לבעלות ולא נדרש להוכיח? בג"ץ אמור לתת סעד למען הצדק, אבל זה לא קרה. אנחנו לא קיבלנו את יומנו בבית המשפט.

"יש תקנת שוק שקיימת בכל העולם: אם ראובן קנה משמעון כדין אדמה ששמעון גזל מלוי - ששמעון יפצה את לוי. חוק ההסדרה מיישם את העיקרון הזה ומציע פיצוי מוגדל. לתפיסתי ולתחושתי", הוא אומר, "אנחנו לא שווי זכויות לשאר אזרחי המדינה מבחינת זכויות הקניין שלנו".

"חונכנו על אהבת הארץ והעם והמדינה. היינו הקיבוצניקים החדשים", אומרת אסתר, "באנו הנה בשביל המדינה. ידעתי שאני באזור מסוכן ושנוי במחלוקת, אבל פתאום הפכתי להיות גוזלת קרקעות ומגרשת משפחות".

"יש גם נזק כלכלי", אומר נצח, "קנינו ב-2008 חצי דונם ו-240 מטר בנוי ב-800 אלף שקל, השקענו שם עוד 700 אלף בערך (מוסיפה אסתר), עכשיו קנינו בית קטן יותר, דו משפחתי ב-1.3 מיליון. לא יודע איך נעמוד על הרגליים. כל המספרים שנזרקו לאוויר על פיצויים - מופרכים. אם נצא בהפסד של חצי מיליון, נחייך".

"לא נחייך בכלל", אומרת אסתר.

בשביל פיצויים, יצטרכו בני הזוג ושאר המפונים לתבוע את המועצה שמכרה להם את הבתים. אבל זה לא נעים בכלל. מה שיקרה מזה, אומרים, זה שהם יעלו את המסים לכולם.

- אני מסתובב פה מהבוקר ולבי כבד.

"מה שיש פה זה סיר לחץ", אומר נצח. "יש פה קהילה שצריכה להתמודד עם 2 פינויים בו זמנית. זה קשה. אפילו לראות את האורות כבויים ברחוב שלנו קשה לאנשים. האורות הכבויים זה משל טוב: משהו כבוי פה ביישוב. משהו כבה בנו. כל הזמן רק סופגים וסופגים וסופגים. שהממשלה תפסיק לגמגם. אלה מעמונה, לא טוב להם. לא טוב להם בכלל".

"אני רוצה סיפוח", אומרת אסתר, "אי אפשר להמשיך לנהל את הסכסוך. צריך לפתור אותו, לדאוג לכל האנשים שחיים פה, גם לערבים".

"אין פתרון קסם", אומר נצח, "אבל יש פה סוג של דו קיום שמנצח המון דברים".

זה לא דו קיום והוא לא מנצח כלום. גם סיפוח זה די אסון. אבל באמת שלא באתי להתווכח. כולם כאלה מדוכאים שזה מוציא ת'חשק.

מה שכן, אפרופו הדו-קיום המופרך שהמתנחלים חושבים שהם חיים בו, למדתי דבר מצחיק: לרמי לוי בבנימין הם קוראים "רמזי לוי" בגלל ריבוי העובדים הפלסטינים ברשת שלו.

אין לי דרך לחזות את העתיד - שכבר הפך עבר - ולדעת איך הסתיים הרס הבתים, אבל במשפחת ברוט מצהירים, כמו כולם, שאלימות לא תהיה. "אם מישהו יעשה בבית שלי משהו לא לרוחי", אומר נצח על הצעירים המתפרעים, "אני אבעט אותו משם בעצמי. השוטרים והחיילים אחים שלנו. בבית שלי לא יהיה שום דבר כזה ואני מאמין שבשביל לגור בישראל צריך לשלם מחיר. זה המחיר שלי. כולנו משפחה פה בישראל. הקיטוב הוא לא בר קיימא. תמיד מחפשים רק על מה לריב. חלאס".

אסתר קצת פחות מקבלת וסלחנית והרבה יותר כועסת. יש שבר, שבר גדול בציונות הדתית, היא אומרת. מאז ההתנתקות. את הלילה האחרון אנחנו מתכוונים להעביר בבית הישן - יבואו חברים ומשפחה ונעשה ערב אחרון כיפי. אבל עם כל הטענות שיש לי על שעשו ממני אזרחית סוג ב' - ואל תיתן לי את המבט הזה - כשידפקו לי בדלת, אשים את המאבק על הארץ בהולד ואשמור על אחדות העם".

ובינתיים אצל מפוני עמונה

רוב מפוני עמונה שוכנו בינתיים - מי יודע עד מתי - במדרשה בעפרה. משפחה של עד 8 אנשים מקבלת רק חדר אחד, הורים וילדים יחד. אין מטבח, אין סלון, אין פרטיות, אין שקט. המעבר מ-90 מ"ר ל-8 מ"ר נותן את אותותיו במפונים. אני מסתובב במסדרונות - על כל דלת תלויה ברכה לדיירים החדשים - ונראה שהקירות סופגים את העצב והבכי והעצבים והתסכול בשתיקה. טוב, קירות, למה ציפיתם.

אני פוגש את תמר ניזרי שהייתה ממובילות המאבק בעמונה והתפרסמה כשסירבה לעזוב את ביתה בעצמה ובעלה הרים אותה על הידיים והוציא אותה מהבית, כמו חתן וכלה בסרט קיטשי אמריקאי - רק הפוך.

מאחר שלמשפחת ניזרי 8 ילדים, להורים יש חדר בנפרד. אני לא יודע מתי בפעם האחרונה פגשתי אישה כמו תמר ניזרי, שכולה דיבור שקט ועצבות אצילית וקבלה. היא ממש עשתה עליי רושם עז. עיניה המשיכו להביט בי ימים אחרי שעזבתי את החדר הקטנטן. המשפחה בלחץ כי הכלבה הלכה לאיבוד. אני יושב על המיטה התחתונה במיטת הקומתיים ומקשיב לתמר ניזרי שמדברת על תחושת הביחד של תושבי עמונה, על הרצון לעבור ליישוב חדש. היא קואצ'רית במקצועה וכל הדיבור שלה הוא על צמיחה והתחדשות והתחלות חדשות - אבל המילים מנוגדות כל-כך לטון ולמבט בעיניים.

לחדר נכנסים 3 צעירים עם פאות עבות ומסולסלות. בני 17. לא אומרים את שמותיהם, אבל מצהירים שהם-הם הצעירים שהתפרעו בעמונה. "אנחנו החוליגנים".

"האלימות הגדולה הייתה של המדינה", הם אומרים, "אף אחד לא ראה איזה מכות נתנו לנו באוטובוס. העיפו את המצלמות ופשוט היכו בנו. על זה לא דיברו. רק עלינו".

הם נחלקים בדעתם. חלק אומרים שהם לא נגד המדינה, רק נגד פינויים. וחלק נגד המדינה - "גם אתה היית ככה אם היו הורסים לך את הבית 5 פעמים", הם אומרים. רבים מחבריהם לא יתגייסו לצבא. "הם לא יכולים, תבין אותם".

"למדנו שאין ערך להבטחות של אף אחד", אומרת ניזרי, "גם לא לאלה של ראש הממשלה, אז אנחנו לא רגועים בכלל. כשנראה את העבודות מתחילות, נירגע. בינתיים כולנו פה. קשה לנו: אין זוגיות, אין אינטימיות, אתה כל הזמן פוגש את אותם אנשים במסדרונות וכבר אין על מה לדבר, משפילים עיניים כשעוברים. קשה להיות לבד. הבדידות מפחידה. קשה. הכול מוזר פה וכל דבר דרמה - לעשות קפה צריך ללכת, כביסה זו הפקה. מצד שני, לא צריך לשטוף כלים ובעלי מרוצה שהחולצות שלו מגוהצות סוף-סוף".

- ומה עם הנוער?

"לא פשוט להם. המבוגרים קולטים את השקר ויודעים לעבד אותו, לצעירים הרבה יותר קשה. הם חזרו למסגרות, ניתן לשגרה לרפא אותם. הנוער הזה איבד אמון במדינה ובמוסדותיה, הם שונאים את כולם - אפילו סמוטריץ' קיבל פה צעקות. האמת, אני מבינה אותם. כל מה שאני מקווה, שנצמח מזה, כולנו. עכשיו אנחנו עדיין בתוך 30 ימי האבל. אני שרויה בצער גדול", היא מחייכת בשקט, "אבל חזרתי לעבוד וזה נותן לי כוח. כשעובדים לא בוכים".

אנחנו שותקים לרגע ארוך. תהום מפרידה בינינו ואני רוצה לשלוח יד. לא אכפת לי שהיא הכי מתנחלת ימנית ואני כזה שמאלן תל-אביבי. אידיאולוגיה זה הרבה פחות חשוב מאנשים. אני מרגיש שמישהו קשר לי בטונדה ללב וזרק אותה מהקומה השנייה של המדרשה.

ניזרי אולי קולטת. "מה שמחזק אותי זו האמונה שיש בורא לעולם שאוהב אותנו ועושה לטובתנו. גם כשקשה, זה לטובתי. וגם אם לא רואים את זה כרגע, חייבים למצוא".

"ראיתי איך הורסים לי את הבית", היא אומרת, "זה היה לי חשוב לראות. בנינו אותו במו ידינו ולא יכולתי שהוא ייהרס בלי שאראה. זה היה נורא. עד היום קשה לי לראות טרקטור. אני מתכווצת. אבל זה לא הסוף. זה האמצע. אני לא מוכנה להיתקע בכעס. לכל האנשים יש לב.

"אתה יודע, פגשתי מלא עיתונאים - אבל לא פגשתי שום תקשורת שמאלנית. כולם היו איתנו. גם זה מחזק אותי".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות