כשעמית סגל רוצה להיות נבזי במיוחד, הוא לוקח משפט שאמרתי בשידור, ועושה עליי לינץ* מטורף בכל חוגי הימין

מתישהו במהלך שנת 2004 לאושרת קוטלר נמאס. נמאס לה מהעיסוק שלה, נמאס לה לראיין אלפי אנשים לגבי עתיד שנראה לה קודר, נמאס לה מהמציאות הישראלית. נמאס. וזו לא הייתה מאיסות מהסוג הבכייני, הקוטרי, של 'נשבר לי', אלא מאיסות שמטפסת מעלה מהקרביים, שמייצרת דרמה ושוברת מסגרות. שני אירועים מרכזיים זכורים מהתקופה הזו, ונחשבים למהמורות שיצרו את המשבר שלה: ראיון שערכה ביום הזיכרון בשנת 2003 עם דודה לזוג פעוטות שהוריהן נרצחו, וסקירה של קורות חייו של המנצח יצחק (זיקו) גרציאני שנפטר. שניהם הסתיימו בדמעות.

בצמתים כאלה, סוערים, קורים כל מיני דברים. יש מי שאחרי עשרות שנות נישואים יורדים להוריד את הזבל ולא חוזרים, יש מי שיוצאים לטיול הגדול שלא עשו אחרי הצבא ויש מי שיוצאים למסע רוחני. אושרת קוטלר כתבה ספר. וכך, 'סיפור שמתחיל בדמעות' (הוצאת כתר ורימון, 2006) בא לעולם, חשוף, אישי, כואב ומזכך. אחריו, באו עוד שניים.

מה קרה שם, ב-2004?

"המשבר שלי, הייאוש, התחיל באינתיפאדה השנייה. לשתי את המציאות במשך שלוש שנים באלפי ראיונות, והבנתי שזה לא הולך לשום מקום. כבר אז, עוד לפני שהסתיימה האינתיפאדה, היה לי מאוד ברור איך תיראה מדינת ישראל בתוך עשור: ימנית, קיצונית, מתחרדת, מאבדת את ערכיה הליברליים, כובשת, בדרך אל הפאשיזם והגזענות, והכול קרה. בזמן ההוא לא יכולתי להכיל את זה".

לא חששת לאבד את הרלוונטיות כעיתונאית מובילה בחדשות 2?

"בכלל לא היה לי חשוב להיות רלוונטית. גם היום אין לי שום אג'נדה להיות רלוונטית, אני לא מעניינת את עצמי".

אולי בגלל זה את עדיין לא מציגה את עצמך כסופרת, לא ניכסת את זה לעצמך.

"אני עדיין לא מתייחסת לעצמי כאל סופרת, זה עוד דורש ממני הרבה עבודה. זה נכון שכתבתי שלושה ספרים, אבל שניים מהם ספרי עיון ואחד פרוזה, ובעיניי כדי להיות סופר אתה צריך להיות מסוגל לכתוב פרוזה. רבים יכולים לכתוב ספרות עיון, אקדמאים יכולים לכתוב ספרות עיונית, עיתונאים, כל אחד שיודע קצת לשחק עם המילים ולנסח רעיונות - שזה תנאי הכרחי. לכתוב פרוזה זה כבר ממקום אחר, והמקום הזה בפעם הראשונה לא מסתדר עם החיים שארגנתי לעצמי. אני כבר יותר מעשור מנסה לשנות אותם, וזה לא כל כך הולך לי, כי אני מאוד נהנית גם מהעשייה העיתונאית הטלוויזיונית. אבל בשביל לכתוב פרוזה באמת, צריך בעיקר לא לעשות שום דבר אחר. צריך להשתעמם".

מה זאת אומרת 'להשתעמם'?

"צריך שראשך יהיה נקי וריק ממטלות ומשימות. הספר 'איז'ה מיה' נכתב בשלהי התקופה שעזבתי את עולם התקשורת. זו הייתה תקופה של שנתיים, שבהן הייתי בכל מקום חוץ מבמציאות האקטואלית, וזה היה נפלא. למדתי פילוסופיה, קראתי בכמויות וכתבתי שני ספרים, ככה על הדרך. מאז איז'ה לא הצלחתי לכתוב פרוזה למרות שניסיתי, ולכן אני עדיין לא סופרת בעיני עצמי".

קללת המבקר וברכתו

הספר 'איז'ה מיה' נמכר בכ-40 אלף עותקים, אבל היא קיבלה ביקורת לא אוהדת עליו ממבקר הספרות אריק גלסנר, שכינה את הספר 'פרוזה לא טובה'. "התמודדתי עם זה כמו שאני מתמודדת עם כל ביקורת, בפרופורציות הנכונות. זאת הייתה הביקורת היחידה שנכתבה על איז'ה. המחמאה הכי גדולה שהוא נתן לי, גלסנר, זה שהוא אמר שזה 'הכי בוסתן ספרדי שיכול להיות'. תקשיב לי, מר גלסנר היקר, בלי להתכוון בכלל, נתת לי את המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת למי שכותב את תרבות הלדינו. ואם זה נראה בעיניך פתטי, קלישאתי, טלנובלה - וואלה, אתה צודק. ככה נראים חיינו בתפוצה הזאת. אם הייתי מספרת את זה בדיוק כמו שזה, זה היה נשמע עוד יותר דביק".

נעלבת?

"לא, שיכתוב ביקורת, אדם זכאי לדעתו. הוא חושב ככה ועוד כמה קוראים בינתיים? 40 אלף? זה מספר הספרים שנמכרו, זה אומר שאפשר להעריך ש-140 אלף איש קראו, אז מי חכם יותר, 140 אלף קוראים או אחד גלסנר? אנשים כותבים לי עד היום שהם נהנו מאוד מהספר, ועכשיו איזו סוכנות תרגום צרפתית מגלה בו עניין. אז יש עוד כמה אנשי ספרות בעולם חוץ ממר גלסנר, והם חושבים שהספר הזה ראוי".

הספר האחרון שלך, 'אהבה, תשוקה, זוגיות', עוסק באובדן התשוקה הזוגית באופן אובססיבי כמעט. למה?

"אני אוהבת אנשים מלאי תשוקה, לא רק תשוקה מינית, אלא תשוקה לחיים. אלו אנשים שמקסימים אותי. לצערי, במרבית המערכות הזוגיות שאני רואה סביבי כבר הרבה שנים, התשוקה נעלמת די מהר. תמיד מחפשים 'איפה זה קשור אליי', אבל זו לא הסיבה שהביאה להתפרקות נישואיי. אולי בגלל זה אני לא מצליחה להחזיק נישואים כל כך הרבה שנים. אבל עצם הרעיון ששני אנשים נכנסים לבית אחד כשהם מלאי אהבה, תשוקה וכוונות לטרוף את העולם, ואז חולפות כמה שנים והכול נהיה אפור, סטנדרטי, שגרתי, משעמם, לא מלהיב וחסר תשוקה. אז באופן אובססיבי, אולי, התחלתי לקרוא ולחפש איך פותרים את הדבר הזה".

את חושבת שזה פתיר?

"כן, אבל זה מסובך. קודם כל צריך לחפש את המזור לעצמך בעצמך. אף אחד לא יכול לתת לך את המפתחות לדבר הזה, אבל יש קווים בסיסיים שצריכים להנחות כל מי שחפץ בזוגיות שפורחת עם החיים ולא קמלה איתם. זה התהליך שמרבית האנשים עושים עם הספר שלי - מפרופ' יורם יובל, שקרא ואמר שהעברתי אותו מסע בתחנות חייו, עד אדם שנשוי לאשתו 50 שנה והספר גרם לו לדבר על הנושאים האלה עם אשתו לראשונה".

מה המנוע של יצר הכתיבה שלך, מהיכן הרצון הזה הגיע?

"זה קרה בטעות, כמו כל הדברים הטובים. אחרי המשבר שבשיאו החלטתי לעזוב את הכול ולהגר לחו"ל, ניסיון שלא צלח. הייתי צריכה להיות גיל תמרי של חדשות 2, אבל טוב שזה לא קרה, כי זה הכריח אותי לצלול לתוך עצמי. לא היה לי טוב, האשמתי את כל העולם ואשתו - את המציאות, את הפוליטיקה, את המלחמות, את העבודה, ובסוף לא היה לי טוב, כי לי לא היה טוב. בתקופה הזאת של לימודי הפילוסופיה ושל האנליזה הפסיכולוגית שעברתי, הבנתי משהו מאוד מהותי על איך יוצאים מהפלונטר, על איך מוצאים את החוט של השלווה בטרפת הכללית. הרגשתי צורך עז לכתוב את זה לעצמי, כדי שאזכור. הייתי מצלמת את זה, אילו יכולתי, אבל אי אפשר לצלם תהליך נפשי, אז התחלתי לכתוב מה עבר עלי כיומן אישי וככה נכתבו להם בתוך שלושה חודשים 200 עמודי ספר. סגרתי את הקובץ והמשכתי הלאה. בהמשך פגשתי עורך ספרותי שהוא גם עיתונאי שהוציא לאור סדרת ספרים דוקומנטריים של עיתונאים. באותה עת לא היה ז'אנר כזה בכלל. הוא קרא את העמודים ואמר לי: 'משוגעת יש כאן ספר, למה את לא מפרסמת?', הסברתי שיש כאן יותר מדי אמת, הכול חשוף כאן עד הסוף, והתלבטתי עוד שנה. היכולת וההחלטה להיחשף הייתה לא פשוטה, אבל בסוף קיבלתי אותה בעצת כל אהוביי ואוהביי. מי שאוהב אותי מספיק חשב שזו סיבה מספיק טובה לשחרר כל עכבה".

עד כמה פחדת מהרגע הזה של השחרור?

"מאוד פחדתי, אבל זה היה השיעור הראשון שהסביר לי כמה לפחד שלנו אין אחיזה במציאות. בעיקר הפחד הטיפשי והלא רציונלי מפני העתיד, שבדרך כלל לא מגשים את עצמו. הפחד התהפך בתחושת אופוריה שנמשכת עד היום, בכל פעם שאני פוגשת מישהו שאומר לי שהספר עזר לו לשנות את חייו או הוציא אותו ממשבר. אמרו לי את זה עד היום עשרות אנשים".

מה הדבר הבא שתכתבי, למה את מחכה?

"רצית לדעת קודם למה אני לא סופרת בעיני עצמי? הנה עוד תשובה, סופר אמיתי לא מחכה שזה פשוט יבוא, זה קשקוש. המשימה היא לקום בבוקר, לפתוח את המחשב ואם יצאו לך שני משפטים עד הצהריים אז אשרייך. אז אני לא סופרת, כי אני לא מסוגלת לכתוב ככה. אולי יום אחד אוכל. מתגלגלים לי בראש שני רעיונות לספרים, רומנים, אחד של גבר ואחד של אישה. אולי זה שמביא את סיפורו של הגבר יקרום עור וגידים ראשון".

מי מקור ההשראה שלך?

"הרבה. דויד גרוסמן, נטליה גינזבורג, אלנה פרנטה. מאוד מדברות אליי הסופרות האיטלקיות. כשקראתי את ימי נטישה, היצריות שבה אישה מסוגלת לכתוב על נטישתה בידי בעלה ועל כך שלקח לו מאהבת, האלימות הגולמית והיצרית שיש במילים שלה, הפעימה אותי. אמרתי שאם יש מישהו שיכול לכתוב ככה את רגשותיו, אז גם אני יכולה לנסות, וזה נתן לי את האומץ לכתוב את איז'ה. כתבתי על בגידה, ועוד בגידה, נטישה ועוד נטישה, אבל לא מספיק טוב בעיניי. אם גלסנר רוצה ביקורת, אגב, שידבר איתי".

את כועסת עליו.

"לא, אני לא כועסת עליו, אבל אני אומרת שאם מישהו מחפש ביקורת על איז'ה אז שיבוא אליי, כי יש לי ביקורת, בעיקר על חוסר אומץ הלב שבו, לא הייתי מספיק אמיצה שם. אני יכולה ללכת יותר רחוק מזה, אבל זה דורש רמת חשיפה שאני עוד לא מוכנה לתת".

אחרי שנטשת את העיתונות, חזרת לאותו מקום. מה מחזיק אותך, הרי המצב המדיני והחברתי לא השתפר?

"היום אני עושה בדיוק את מה שאני רוצה, מבלי לצפות שהמציאות תשתנה. אפשר לקרוא לזה 'התפכחות', התבוננות על העולם בצורה ריאלית, נטולת רומנטיקה ואגו עיתונאי מופרך. אני לא מאלה שמאמינים שעיתונאות יכולה לשנות את המציאות, אולי רק בשוליים. עיתונאים צריכים לומר ולהראות את המציאות, ומה שאחרים יעשו עם זה, זו לא אחריות שלנו. אף פעם לא אהבתי את העיסוק היומי באקטואליה, ובגלל זה סירבתי להגיש מהדורות באופן קבוע. חזרתי לעיסוק הטלוויזיוני שאני אוהבת, בפורמט דוקומנטרי רחב יותר. אני עושה מגזין אקטואליה דוקומנטרי, ואז אני מראיינת את נאדר בוטו או ג'ונתן ספרן פויר, או מביאה תחקיר על תרמית נדל"ן מטורפת".

'טראבל מייקרית' מקצועית

קוטלר היא לא 'מאמי לאומית'. יש מי שמכנים אותה אפילו 'טראבל מייקרית'. היא חיית טלוויזיה, תפתח מולה מצלמה ולך תדע איך זה ייגמר. אם תשאלו אותה, היא תגיד שאפילו במסיבה קטנה היא תרגיש לא בנוח, אבל בשידור חי מול חצי מיליון איש? רק תביאו! יש ראיונות שערכה עם פוליטיקאים שהגיעו למצב של צעקות והטחת האשמות בשידור, יש את הסרטון הוויראלי שבו היא צועקת על טכנאי באולפן בגלל בעיות סאונד ("תגיד לי, אתה השתגעת?*יו, איזה נרווים להיות פה בקופסה הזאת!"), ולא מזמן הייתה את פליטת הפה המפורסמת שלה בעניין עמונה, שהצליחה לקומם עליה את חוגי הימין, וגם קולגות בתקשורת: "יש גם מתנחלים שפויים".

היום היא מתחרטת על "הפיאסקו עם הדברים שאמרתי אחרי הכתבה ההיא על המתנחל מיצהר. התנסחתי בצורה שלא שיקפה את מה שרציתי להגיד. לא באתי להגיד שכל המתנחלים מטורפים, אבל זה בהחלט השתמע כך. המשפט לא היה מנוסח טוב, ועל זה אני מתחרטת. אמרתי שיש מתנחלים שפויים אפילו ביצהר. התכוונתי 'אפילו ביצהר', כי שם הקיצוניים הם קיצוניים, וקיצוניים גם ביצהר וגם בכל מקום אחר הם אנשים לא כל כך שפויים בעיניי, גם השמאל הקיצוני. מתינות קשורה אצלי לשפיות, אבל לקחו את זה למקום אחר, ואני מודה שיכולתי להתנסח יותר טוב".

את לא עיתונאית ששותקת, למה את נמנעת מהרשתות החברתיות?

"לא מעניין אותי להביע את דעתי על כל דבר בכל זמן נתון. דעתי משעממת אותי, הרי זו רק דעתי. כשאני נמצאת בשידור ומתרחש משהו לנגד עיניי, אז אני אומרת את דעתי. אני לא חושבת שזה ישפיע על משהו, אולי זה יגרום לכך שיכירו אותי עוד 40 או אפילו 100 אלף איש. מה זה ייתן לי חוץ מאשר תחושה שאני צועקת יותר חזק? אף אחד לא שומע באמת. לאנשים יש את דעתם, את יכולה להגיד עד מחר את דעתך, אבל זה לא ישנה".

עמית סגל, למשל, חושב שזה כן ישנה.

"את עמית סגל מכירים הרבה אנשים וכשהוא רוצה להיות נבזי במיוחד אז הוא לוקח משפט שלי בשידור, מוציא אותו מהקשרו ועושה עליי לינץ* מטורף בכל חוגי הימין, ואז לכאורה הוא בעמדת כוח. אז מה? אז היה רעש, זה שינה משהו? זה שינה את דעותיי? מישהו נזף בי? בכלל, טוויטר ופייסבוק הן מציאות אלטרנטיבית, מציאות שאני בוחרת לא לחיות בתוכה כי היא לא אמתית בעיניי. זה נכון שכל מנהיגי העולם מצייצים, אבל זה גם יעבור. זה גם בגלל שאני באמת מנסה לפנות זמן לכתיבה האמתית שמעניינת אותי, וכשאתה עסוק כל היום בלהביע את דעתך בטקסט של 600 מילה, זה לא אפשרי. במקום זה, תני לי לא לעשות כלום שבוע-שבועיים ואולי משם יפרוץ הספר הבא".

את חשה שהתקשורת נקלעה לפשיטת רגל, אפרופו מקרה ביבי-נוני?

"זה עשה לי תעוקת לב. נאמר כך: אם זה נכון, אז האדמה רועדת מבחינתי. הכול משחק ציני? יכול להיות. זה לא שאני תמימה, אני מכירה את מערכת הלחצים על חדשות 10 ועל מנהלי הערוץ, וזוכרת את הצלקות מפרשת אדלסון והתפטרות המנכ"ל ראודור בנזימן. תמיד יש ניסיונות להשפיע, אבל ככה? לסגור לכאורה דיל, שגם מעליב את עיתונאי 'ידיעות אחרונות'? אני לא מצאתי הרבה ברווזים בעיתון הזה, ואני לא יודעת מה קורה מאחורי הקלעים. אני נהנית לקרוא אותם וסומכת עליהם, אבל לא אדע לעולם מה לא התפרסם. אני לא חושבת ש'ידיעות אחרונות' היה בכיסו של נתניהו אפילו קצת, גם אם המוציא לאור יכול היה להתרברב, לכאורה, שכך יהיה. דבר אחד בטוח, כולנו הרווחנו מזה שהעסקה המדוברת לא יצאה לפועל".

מלחמות הרייטינג

קוטלר החלה את דרכה על המסך בערוץ 2. היא עברה לערוץ 10, למרות הקשיים והמהמורות, ובחרה להישאר שם. "הסיבה שאני נשארת בערוץ 10, למרות הטראומה שעברנו גם עם השכר, התנאים והכול, היא רק חופש הפעולה המלא שלי. בי פרשת אדלסון לא נגעה. זה נשאר בתוכנית ההיא, וזה כתם שאף אחד לא יעז לחזור עליו. הציעו לי להגיש את החדשות באופן קבוע, בגלל הדעתנות שלי. זה משהו שהוא unthinkable בכל גוף תקשורת אחר, אבל זה לא עניין אותי. כשעליתי לאוויר עם המגזין בשבת, בכל תחילת תוכנית הייתי במשך דקה מביעה את דעתי, כולל כשדעתי הייתה שצריך לדבר עם חמאס. את יודעת איזו מהומה מטורפת זה עורר? רמז מזה לא הגיע אליי".

למה את לא מנחה את המהדורה של יום שישי בערב?

"לא מעניין אותי שישי. עשיתי אולפן שישי בערוץ 2 במשך שלוש שנים, הגשתי וגם ערכתי. מספיק. לשישי יש פורמט מאוד ברור ומוגדר, יש ציפייה שתסכם את אירועי השבוע, שתהגה בהם, עם כל הדיונים באולפן, זה מעייף אותי. שבת זה לקחת משהו לא מעוצב שאין עליו חוקים, ויכולתי לעשות בו מה שאני רוצה. כמו הפינה של גיא לרר שהפכה לקאלט. לשדר קטעים באיכות זבל מהאינטרנט, של מישהו קופץ לבריכה ונופל וכולם מתפוצצים מצחוק, וזה לפני 10 שנים, לא היום, כשזה מוכר ומובן מאליו".

מציק לך שדנה ויס, שמשדרת מולך, מצליחה לייצר סדר יום ציבורי ורעש תקשורתי, כמו שקרה עם תחקיר בתי האבות?

"רק כדי להבהיר, החוקר הפרטי שעשה את העבודה בבית האבות בתחקיר של 'חדשות סוף השבוע' הגיע אליי קודם, עוד לפני הפרסום ב'ידיעות אחרונות'. זה לא תחקיר מקורי שלהם. נפגשנו איתו שלוש פעמים, אבל הוא רצה המון כסף ופשוט לא היה לנו. אני לא נגד לשלם על חומר, אבל לא היה לי לתת, ובעוד נשמתי נעתקת, ידעתי שזה יגמור במקום אחר. אני חושבת שמאז שאני הגשתי את 'חדשות סוף השבוע' בערוץ 2 לפני 20 שנה, לא היה להם סיפור כזה. ודווקא אנחנו, עם המגזין הקטן, הצלחנו בעשר שנות קיומנו להוביל שורה של שינויים חברתיים מהדהדים כמו חוק עובדי הקבלן, שהמלחמה עליו התחילה אצלנו, או הפצצה שהטלנו כשהקלטנו את נציג השבויים והנעדרים מאיים על משפחתו של אברה מנגיסטו שמוחזק בעזה, כדי שלא יעשו רעש ציבורי. גם קולגות שלי מערוץ 2, בכירים בטלוויזיה, אומרים לי שאין מה להשוות בין שתי התוכניות מבחינת האיכות".

ובכל זאת, חדשות 2 שולטים בפער ניכר ברייטינג. המהדורה של דנה ויס היא תוכנית החדשות עם הרייטינג הגבוה ביותר, בממוצע שנתי של 21.2%, לעומת 9.1% ל'המגזין' בהגשתך.

"לתוכנית יש רייטינג נהדר, והיא אחת התוכניות המצליחות של הערוץ. אם הייתי במשחק של לעשות רייטינג, הייתי עוברת לערוץ 2. היו לי כמה וכמה הצעות לאורך השנים - להגיש ריאליטי, דוקו ריאליטי או תוכניות אירוח. אני לא מזלזלת בזה, זה רק לא המקצוע שלי".

את מרגישה שהפלטפורמה של ערוץ 10 מגבילה לפעמים?

"בואי נהיה מפוכחים, יש מציאות מאוד מצערת באופן שבו התקשורת הזרה תופסת את הפער המלאכותי ברייטינג בין חדשות 2 אלינו. אף מנהיג מהליגה הראשונה בעולם לא מתראיין לחדשות 10, בגלל שנדמה לו שאנחנו הקטנים. המספרים משקרים במובן הזה, ואת יודעת בדיוק כמוני מה שווה שיטת המדידה ופיפל מיטר, שפורסמו עליו כבר אינסוף תחקירים. ועדיין, כל השוק משועבד לזה כי זה נוח לכולם, אבל ההבדל האמיתי הוא שגם ככה הולך ומצטמצם הפער בין חדשות 10 לחדשות 2, והוא לא משמעותי כמעט בכלל. כשיוחלפו הערוצים עוד מעט, כולם יבינו את זה. כרגע מאוד קשה לראיין כך מנהיגים בעולם, אז אני אפילו כבר לא מנסה. לא ניסיתי לראיין את אובמה, לא ניסיתי לראיין את הילרי, עשיתי ניסיון עקיף להגיע לטראמפ, אבל הרמתי ידיים מהר מאוד".

איך את מסבירה את כישלון התקשורת שלא הצליחה לזהות את השטח אצל טראמפ?

"יש כאן מיסקונספציה שמתחילה בעיתונאים וזולגת לציבור. הפספוס של התקשורת גם כאן וגם בארה"ב נגזר מהבעיה שנקראת 'עולם הסקרים'. אתה מתבסס על סקר כלשהו ומגיע למסקנות נורא מלומדות על בסיס אינפורמציה לא מדויקת. התקשורת כשלה בדבר אחד: היא לא הפסיקה לייחס לסקרים משמעות מיתית. אין איך לצפות את הנולד עד שהוא מתרחש".

העיתונאים טעו בגדול. הם מפספסים את הציבור? הם מנותקים?

"העיתונאים שאני מכירה מאוד מחוברים לשטח, עם מקורות נהדרים. מצד שני, יש תחושה שהפרשנים לא מצליחים להבין את דעת הקהל. איך הציבור לא מבין שראש הממשלה הזה לא טוב לו? אז זהו, שהציבור מבין, לרוב, שראש הממשלה הזה הוא לא הדבר הכי טוב שהוא יכול לקבל, אבל כשהוא מסתכל ימינה ושמאלה, הוא לא רואה שום דבר טוב יותר".

הציבור לא רואה את יאיר לפיד?

"לא. הוא רואה אותו כ-fallback position, הרבה פחות טוב, אופציה למי שנורא רע לו עם נתניהו. זה מה שאני שומעת מאנשים. ההורים שלי מסתכלים ואומרים: מה את רוצה, מי ינהיג את המדינה הזאת? זה מגעיל אותם כל המתנות האלו, חוקי או לא חוקי, זה חתיכת גועל נפש, זה הרי מחליא שמי שמייצג אותך מתנהג כמו קבצן של מתנות. מה זה משנה אם זה פלילי או לא. זה מביש. אבל אומרים בסדר, מי ינהל את המדינה? יש לו הרבה כישורים לביבי, שאני לא מזלזלת בהם. אז אנשים בסופו של דבר לא טיפשים וריאל פוליטיק זה משהו מאוד חזק כאן בגנטיקה של המקום".

אני גלויית לב עד טמטום

איך את עומדת בפיתוי מול חלופות מתגמלות יותר כלכלית מבחוץ?

"אני לא יכולה להגיד שהכסף אף פעם לא פיתה אותי. בפעם האחרונה שנתקלתי בזה, ניצבתי בפני דילמה מאוד קשה. הייתי גרושה טרייה עם ילדה וקיבלתי הצעה להוביל קמפיין לבנק גדול תמורת מיליון וחצי שקל. ישבתי מול שלום קיטל ואמרתי לו: *תקשיב, אני לא יכולה להגיד 'לא' לכל כך הרבה כסף*, הוא ענה לי שזה השלב שאני צריכה להחליט מה אני רוצה להיות בחיים: עיתונאית או אשת טלוויזיה. בכאב גדול, החלטתי לבחור בצד הלא נכון, מבחינה כלכלית, כמובן. אז לא מספיק שאמרתי 'לא' ברגליים רועדות, אחרי שנה וחצי הגיעה עוד הצעה כזאת, מעוד בנק, ובתקופת הפרישות שלי, כשעזבתי את התקשורת ללימודים, הגיעה עוד הצעה מקופת חולים, חצי מיליון שקל לחצי שנה. הציעו לי לעשות קמפיין ולהגיד משהו כמו שהם 'קופת החולים הטובה במדינה', אבל אמרתי לעצמי: איך אני אגיד את זה אם הם לא קופת החולים הטובה במדינה? אני לא יכולה לשקר לעצמי, ובסוף זה או שאתה משקר לעצמך או שלא".

היית הולכת לפוליטיקה?

"זה לא מושך אותי. המדינה חשובה לי, אבל אני לא רואה את עצמי משחקת את המשחק, נדרשת בו כמות גדולה מאוד של העמדת פנים. כדי להיות פוליטיקאי טוב, אתה לא יכול להיות כמוני: אני ג'ינג'ית פרועה וגלויית לב עד טמטום לפעמים. אי אפשר. המשחק הזה לא בשבילי. אין בי תשוקה לזה. אם ממשלת מרכז-שמאל הייתה מציעה לי להיות שרת החוץ שלה, אז היה לי קשה לסרב. כיוון שהמשחק הפוליטי לא עובד כך, נראה לי שההתלבטות היחידה הזאת תיחסך ממני".

מה את אומרת על ההחלטה של שלי יחימוביץ* לרוץ לראשות ההסתדרות?

"מבחינתה זאת ההחלטה המקצועית הנכונה ביותר, לאור מצבה העגום של המפלגה שלה. היא אישה אינטליגנטית עם חושים חדים, היא סוציאליסטית בנפשה וזה הכי מתאים לה. אני לא רואה כמוה את העולם הכלכלי, אבל היא אדם מאוד נכון לפוזיציה כזאת. אם היא תיבחר לתפקיד, זו תהיה עוד משבצת קטנה במאבק הפמיניסטי".

את מדברת על המאבק הפמיניסטי, אבל הצלחת להרגיז את תא העיתונאיות בפרשה של עמנואל רוזן.

"כי לא יישרתי איתן קו. חשבתי שהן התירו את דמו של רוזן לפני סיום חקירת המשטרה ולא ראוי לנהוג כך, לא כלפי נשים ולא כלפי גברים. אם הן כועסות, אז שיכעסו. אין לי בעיה עם זה".

יש בהתנהלות שלך משהו גברי.

"את מתבלבלת. החברה הישראלית עדיין תופסת אישה מצליחה כאישה גברית, וכנראה שגם את, כי זו הקונספציה, צריך להיות גבר כדי להצליח. אני גדלתי בבית שבו לא היה מאבק פמיניסטי, אלא כבר ניצחון, עם אמא וסבתא חזקות ועצמאיות. הרבה שנים התנהלתי מתוך תחושה שצריך להילחם על כל דבר בחיים, ולא הבנתי למה הפמיניסטיות צועקות ומה הן רוצות. התודעה שנשים בישראל עדיין חיות תחת קיפוח, צצה אצלי רק מאוחר. אמא שלי חונכה לעצמאות. לא לחכות שאף אחד ידאג לה. כשאתה גדל לתוך חוויה כזאת, שאישה צריכה לדאוג לעצמה, אז הכול נגזר מזה. סבתי גידלה 6 ילדים לבד אחרי שבעלה עזב אותה. זה היה דור אחר, פעם הן היו אחרות, חזקות יותר. אנחנו דור מפונק והדור של ילדינו הוא בכלל דור מושחת. מה שבעינינו נראה כמו חינוך סופר קשוח, הוא בעצם ריפוד של הילדים בצמר גפן כל הדרך אל התלות".

הגיל זה משהו שמטריד אותך?

"להיפך, זה הסוד הכי שמור. באופן מקומם, בגיל 50 מבינים משהו על החיים ואז הכול נהיה יותר פשוט. יש בזה חופש מאוד גדול. התחושה הכי בולטת שהציפה אותי כשהגעתי לגיל 50 היא להגיד לעצמי ולכולם 'תקשיבו, עד עכשיו שיחקתי את המשחק, רצתי, ניסיתי לתקן את עצמי והתאמצתי, ועכשיו המשחק הוא שלי. מגיע לי לעשות את זה איך שאני רוצה, ולא משנה מה המחיר של זה'. כל דבר שאתה עושה זה מתוך הנאה, לא אילוץ, לא כי אמרו לך או כי חייבים, זה כי בחרת את זה".

מחדשות 2 נמסר בתגובה לדבריה של קוטלר: "אנו מאחלים לאושרת קוטלר להמשיך ולהצליח בדיוק כפי שהיא מצליחה עד היום".

כוחה של כתיבה

את רואה את עצמך מוציאה רב מכר, עוזבת את הטלוויזיה והולכת עד הסוף לקריירה של סופרת?

"זה חלום חיי. כנראה שביום שאני באמת אראה את עצמי שם אז זה יקרה, אבל אני עוד לא מסוגלת. מה שנפלא בכתיבה הוא היכולת להסתכל לרוחב, הרי להסתכל על העבר זה בזבוז זמן, אבל גם להסתכל על העתיד זה מיותר. כשאני כותבת, אני מתפרשת לרוחב. ישבתי פעם עם יהלי סובול, אחרי שהוציא את ספרו הראשון, ושאלתי אותו איך הוא כתב ספר שהוא לא על החיים שלו, לא מחובר אליו. הוא אמר לי: 'ברגע שאני פותח את המקלדת, אני הופך להיות אלוהים'. בשביל עיתונאית לפתוח את המקלדת ולהגיד: 'תתחילי להמציא'? אין דבר כזה. לכן נחמד לי לשחק בין הדמויות האלו, של עיתונאית וסופרת".