ב-4.5 השנים שחלפו מאז נפתחה מסעדת האנוי, נוספו לא מעט מסעדות אסייתיות לרשימת המסעדות המקומיות. חלקן טובות מאוד וחלקן כמובן פחות. בית תאילנדי כבר אינה המסעדה התאית היחידה, ואפילו לא הטובה היחידה (אם כי, היא עדיין הטובה מכולן, ולא רק בגזרה המצומצמת שעליה היא אמונה כבר שני עשורים); ואפילו מסעדות המגישות אוכל וייטנאמי, כמו זה המוגש, בין השאר, בהאנוי, כבר אינן נחשבות להפתעה קולינרית מרעישה, גם אם הן עדיין אינן נפוצות מאוד.
4 שנים עברו מאז אכלתי כאן לראשונה, ולאחרונה. אחרי שהבנתי, וגם ראיתי, שהאנוי היא עדיין להיט גדול, חשבתי שמוצדק יהיה לערוך בה ביקור חוזר.
ובכן, האנוי היא עדיין, כאמור, מקום מבוקש ולוהט. החדשות הטובות הן, מבחינתי לפחות, שגם אם עדיין יש כאן לא מעט היפסטרים ושאר מעודכנים אופנתית, חלק גדול מהקהל שישב בערב שני במסעדה נראה כמו אנשים מהיישוב. אולי לא דודה שמחה מראשון לציון מערב, אבל בת דודתה התל-אביבית. ובקיצור, לאו דווקא פודיז שראו ואכלו כבר הכול. אלה הן חדשות טובות מפני שזו הדרך, והדרך הנכונה, לשרוד את הג'ונגל הקולינרי של תל-אביב חסרת הרחמים. עכשיו רק נותר לבדוק האם האוכל שומר על רמתו הגבוהה.
לפני שאוכלים, זורקים עוד מבט קצר על התפאורה המדליקה של המקום. כן, האנוי עדיין מדליקה. יש בה שולחנות וכיסאות עשויים מארגזי אוכל ריקים מפלסטיק, וגם, וזה כבר באמת משמח, היא נקייה ומצוחצחת למשעי, כולל חדר הכבוד העסוק מן הסתם בערב כזה שבו המקום, כמו תמיד ככל הנראה, מלא עד אפס מקום. טוב, אפשר לאכול.
הזמנו מרק פו עם שייטל, קריספי סקין פורק, פאנג'ב באטר צ'יקן וספרינג רול. קצת וייטנאמי, קצת הודי. הספרינג רולס הגיעו ראשונים, כמו שצריך, והיו מצוינים בדיוק כמו שזכרנו אותם. דפי בצק מטוגנים ממולאים בשרימפס, עוף ואטריות צלופן. אתה כורך אותם בעלה חסה גדול שאליו דחסת גם עלי נענע ופלפל אדום חריף טרי פרוס, טובל ברוטב הפיקנטי, ומצטער נורא שזה נגמר כל-כך מהר. איני זוכר אם גם בפעם הקודמת הוגשו רק שניים כאלה, אבל זה בהחלט מעט וקצת חבל שאין, נגיד, עוד אחד כזה במנה.
עכשיו הגיעו כל שאר המנות, שלוו בתה ירוק על חשבון הבית, שהוגש, יחד עם המים, ללא צורך בבקשה מיוחדת. יפה. מרק הפו בו, המרק הלאומי של וייטנאם, הוא כמעט ארוחה בפני עצמה. יש כאן 4 גרסאות - עוף, טופו, בטן חזיר צלויה ופרוסות שייטל. אנחנו כאמור הלכנו על השייטל. המרק מלא באטריות אורז רחבות, נבטים ושלל עשבי תיבול, והוא עשיר, משביע ובעיקר טעים להפליא. אתה מרים פיסת בקר עם צמד צ'ופ סטיקס, ממלא לך כף בנוזל השקוף, שולה אטריות חלקלקות ומתפלל שלא תיפולנה לך חזרה למרק - בוורשה לא היו צ'ופ סטיקס - ונהנה בטירוף.
בטן החזיר הצלויה, או הקריספי סקין פורק בשמה הרשמי, הייתה לטעמי הוכחה ניצחת למה שהאנוי הצליחה להפוך במשך השנים. מקום שלא עושה מעצמו עניין. זה היה נכון גם בתחילת דרכה למיטב זיכרוני, אבל זה התחזק אל מול פני המנה הזו - קוביות בטן חזיר צלויות עם אורז ורוטב פיקנטי. לכאורה, שום דבר לכתוב עליו הביתה. מנה פשוטה להפליא, כמעט פושטית. בפועל, ובכן, זה בדיוק מה שהיא. וזה מה שיפה בעיניי. מסעדה אסייתית שלא פוחדת להגיש אוכל יומיומי ונעדר כל זיקוקי דינור אקזוטיים, ולו גם הצנועים ביותר.
הפאנג'ב באטר צ'יקן היא מנה הודית של עוף ברוטב קארי מסאלה סמיך ונהדר של עגבניות וקשיו, והוגשה גם היא עם אורז. חריף למדי, אבל במידה כזו שגם פולני כמוני, וגם ילד חובב אוכל שאינו משוגע על חריף כמו בני הבכור, יהנו ממנה מאוד. יופי של דבר.
קינחנו בטפיוקה צבועה בירוק בעזרת תה מאצ'ה עם סורבה קוקוס, כפיר ליים ודובדבני אמרנה* משומרים. מעניין וטעים. עוד קינוח שהיה קצת יותר מערבי וקצת פחות מעניין, אולי המנה המיותרת, יחסית, היחידה בארוחה, היה אובלטין - קרם שוקולד עם קקאו תאילנדי, חלב מומתק ופופקורן מוקרמל. זה לא היה רע, זה רק לא היה אסייתי, אני חושב. שאלה יהיו הצרות שלנו.
כמו שהקדמתי ואמרתי, האנוי הייתה ונשארה יופי של מקום. מהסוג שאין רבים כמוהו. מקום חופשי ומשוחרר, אבל לא חפיפניק. טעים, אבל מנומק, וכיפי לאללה. כן ירבו.
האנוי
פרטים: לילינבלום 18, תל-אביב. טל' 03-5337962. א'-ש' 12:00-00:00.
מחירים: ספרינג רולס - 36 שקל, מרק פו בו - 56 שקל, פאנג'ב באטר צ'יקן - 62 שקל, קריספי סקין פורק - 62 שקל, אובלטין - 28 שקל, טפיוקה - 28 שקל
השורה התחתונה: מצוין ושווה כל אגורה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
