זיכרונות מההגדה של פסח: שיט על היאור המצרי

הפלגה על מקורות הנילוס שבו מתאחדים הנילוס הלבן מאוגנדה והנילוס הכחול מאתיופיה ■ על גדות הנילוס הלבן שמורת טבע ענקית עם שפע של בעלי חיים ומפלים שוצפים

מראות מההפלגה /צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב

עמדנו שעה ארוכה נפעמים מול המראה המרהיב של הנילוס הלבן, המפלס לעצמו נתיב דרך הצוקים, ובראשי זמזמו דברי פרעה: "כל הבן היילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת, תחיון". איזה גורל אכזר חיכה לאותם יילודים מול כל הסכנות ביאור, חשבתי. מה אין בו, בנהר הארוך הזה, שבעבר חשבו שהוא הארוך בעולם (מתברר שהאמזונס ארוך יותר). גם בלי שמימיו יהפכו לדם ובלי שיזנקו ממנו נחילי צפרדעים, יש בו תנינים והיפופוטמים, שיכולים להיות מסוכנים לא רק לתינוקות בני יומם אלא גם למטיילים מבוגרים, כפי שעמדנו להיווכח בעצמנו. אך בל נקדים את המאוחר.

לא להרגיז את סוסי היאור

כמה ימים קודם לכן התעוררתי מנמנום קל כשהדיילת הכריזה בקול מונוטוני ובמבטא סוואהילי: "נא להדק חגורות. בעוד כמה דקות ננחת בשדה התעופה באנטבה". המילים "שדה התעופה באנטבה" העבירו בי צמרמורת. נזכרתי באירועי קיץ 1976, כשמטוס אייר פראנס ובו ישראלים רבים נחטף בדרכו מנתב"ג לפריז, והונחת באנטבה של ימי אידי אמין הנוראים.

מהחלון ראיתי מטעים ושדות בכל גוני הירוק, ובתוכם מבני פח רעועים וחלודים, ואת אגם ויקטוריה הכחול.

בשדה התעופה התנוסס שלט גדול: "ברוכים הבאים לאוגנדה, הפנינה של אפריקה". ואכן, בשבועיים הקרובים היינו עתידים להבין למה זכתה אוגנדה בתואר המחמיא. ארץ שופעת מים, אגמים, נהרות ושמורות טבע.

הצבע הירוק שולט בכל פינה. מטעי תה רקומים על מדרונות הגבעות, מנוקדים באנשים חרוצים, כפופים, המלקטים עלים טריים לתוך סלים שעל גבם. משפחות, כולל ילדים צעירים, עובדים במטעי הבננות. פגשנו ילדים קטנים, זבי חוטם ממש, מנכשים עשבים בצל עצי הבננה.

נסענו שעות רבות בדרכי עפר קופצניות, מעלות אבק. חלפנו על פני יישובים ששידרו פשטות מוחלטת, אך לא מסכנות. לצד הדרך דוכנים עם שפע פירות. בתים צנועים וקטנים, אך זועקים בשפע הצבעוניות שלהם. הוורוד, הכתום והסגול אל מול ירוק העד של השדות. מדי פעם זינק אל הכביש קוף או חזיר יבלות. אוגנדה במיטבה.

בצאתנו משדה התעופה, במקום חייליו של אידי אמין המתין לנו דיוויד המדריך. למחרת, נסענו תשע שעות בדרכים גרועות אל הפארק הלאומי מפלי מרצ'יסון, הפארק הגדול ביותר באוגנדה. התעוררנו מוקדם, ועוד בטרם זרחה השמש הגענו אל גדת הנילוס. היאור בכבודו ובעצמו.

התכנון היה לשוט על הנילוס בספינת טיולים. אבל כשזו הגיעה אל המזח, כשהיא עמוסה לעייפה בעשרות תיירים קולניים, ידענו שזאת אינה הדרך לשוט ובוודאי שלא לצפות בבעלי חיים. סירבנו לעלות, ונותרנו לבדנו, מאוכזבים על המזח.

אבל לא נותרנו מאוכזבים זמן רב. דיוויד ניגש לאחד הדייגים, ואחרי משא ומתן קצר, מצאנו עצמנו על סירת דיג קטנה ורעועה, שטים במעלה הנילוס. זה היה מאוד אותנטי ורומנטי, ובשלב ההוא עוד לא הבנו שיש ברומנטיקה גם חסרונות.

במהרה מצאנו עצמנו בתוך מים השורצים היפופוטמים ענקיים, אותו בעל חיים ימי שבתנ"ך נקרא ב""ה"מו"ת וגם סו"ס י""או"ר. שמו הבינלאומי Hippopotamus Amphibius, בא לו מהיוונית: היפוס (סוס), ופוטאמוס (נהר).

זו הייתה חוויה. בתמימותנו נהנינו מאוד מכך שאנחנו בסירה קטנה, קרובים כל-כך אל ההיפופוטמים ומצלמים מגובה המים. ציפור קטנה נחתה על גבו של הזכר הגדול שמולנו. היא סעדה מחרקי גופו, והעניקה לו טיפול מפנק, ואנחנו השתעשענו למראה משפחת ההיפו המגוננת על תינוק-היפו קטן. לא קלטנו שההתפעלות אינה הדדית, עד שההיפו-אבא הפנה כלפינו את ישבנו העצום והשמיע שאגה שלא נשמעה כמו ברכת שלום. כשראה שלא נחפזנו להסתלק, הפך המסר ישיר יותר: מבט נוקב ותצוגת שיניים שאינה משתמעת לשתי פנים.

בדיעבד, כשקראתי אודות ההיפופוטמים, הבנתי שהיינו בסכנה אמיתית. ההיפופוטמים הם מבעלי החיים המסוכנים והאגרסיביים ביותר באפריקה. אנשים הותקפו על-ידי היפופוטמים על הקרקע או בסירות, לא פעם ללא פרובוקציה מצדם. למרות מראהו המגושם והעובדה שהיפופוטם בוגר יכול להגיע למשקל של שלוש טונות, הוא יכול גם לרוץ במהירות של 30 קמ"ש ביבשה, ולנוע במהירות של 8 קמ"ש במים. בקיצור, לא מומלץ להרגיז אותו.

בין בהמות לתמסח

ואם חשבנו שאלו הן כל הסכנות בנילוס, טעינו. הדייג שלנו הצביע לעבר "אבן" על שפת הנהר. זה לא היה מסתורו של משה בתיבה. כשהתקרבנו, כמעט נעצרה נשימתנו. האבן חייכה אלינו, וחשפה טורי שיניים. הקרבה הבלתי נסבלת לתנין היאור ממש הפחידה אותנו, מה שמאוד שעשע את הדייג. לשמחתנו, הוא הרחיק את הסירה משפת הנהר, והתנין התגלה במלוא הדרו. ואז זינק למים. היינו כל-כך קרובים, שבקושי הצלחתי להגן על המצלמה מסילון המים.

ההיפופוטמים חולקים אזורי מחיה עם תניני היאור, החיה שהתנ"ך מכנה בשם תמסח. היפופוטם גדול מסוגל להרוג תנין יאור, ומכאן הדו-קיום בין שני המינים, שאינו אלא מעין מאזן אימה: התנינים יכולים לטרוף היפו צעיר, אך הם פוחדים מהיפו בוגר ושומרים ממנו מרחק. אם לעומת זאת מזדמן היפו צעיר אל מלתעות התנין, הוא לא מתאפק.

לא רק גורי היפו הם בקבוצת הסיכון. מדי שנה הורגים תניני יאור מאות ואפילו אלפי בני אדם. בדרך כלל אוכל התנין דגים, וגם בעלי חיים גדולים הבאים לשתות מהנהר, כמו גנו וזברות.

הם מזדווגים ביולי במים רדודים, והנקבה מטילה 80-30 ביצים בקן על היבשה. אבא ואימא שומרים על הקן חודשיים-שלושה עד הבקיעה. כשמגיע הזמן, ההורים מגלגלים את הביצים בפיהם בעדינות, כדי לזרז בקיעה. הצעירים נשארים תחת השגחת הוריהם עד גיל שנתיים.

בעבר, הם ניצודו כמעט עד הכחדה בגלל עורם ובשרם. כיום הם מוגנים על-ידי אמנות בינלאומיות, ומספרם בטבע בין רבע לחצי מיליון. כדי לספק את הדרישה לעור תנין, הוקמו חוות לגידול תנינים.

המשכנו בשיט כשהתנינים וההיפופוטמים מימיננו ומשמאלנו, מציצים מהמים, חושפים שיניים, ומביעים מחאתם על נוכחותנו. אם חשבנו שבכך מיצינו את הסכנות, טעינו.

הדייג שלנו הפנה את תשומת לבנו לאריה המטייל על צלע ההר. במרחק קצר מהאריה היה כפר דייגים. על המזח שיחקו ילדים. ניסינו להזהיר אותם מפני האריה המתקרב לכפר, אך או שהם לא הבינו אותנו, או שלא התרגשו מכך. זה כנראה חלק מהחיים כשגרים בשמורת טבע באוגנדה.

אל שפת הנהר הגיעו אורחים נוספים ומחו על פלישתנו לשטחם. עדר פילים שלח נציג להסביר לנו מה דעתו עלינו. רגל רוקעת, אוזניים מתנופפות, מבט נוקב וכועס, חדק מונף ושאגות רמות. קלטנו את המסר, אך עדיין נשארנו. הסקרנות הייתה חזקה מכול.

לאחר מופע ההפחדה הראוותני, הבינו הפילים שאיננו פוחדים. ייתכן שגם העובדה שנשארנו ללא תנועות מיותרות בתוך הסירה הרגיעה אותם, ואולי היה זה הצמא, שגרם להם להתקרב למים. הגדולים שמרו על חומת מגן סביב הפילים הקטנים, ליתר ביטחון. אבא-פיל אחד, שנראה מודאג עדיין מנוכחותנו, התיז עלינו סילון מי בוץ, והפילון הצעיר בחר להיצמד לגופה של אמו. לקראת עזיבתם זכינו לסיום בצורת מופע מרהיב של חיזור.

מבחינה מסוימת, הצדק היה איתם. האויב העיקרי של הפיל הוא האדם, שצד אותו בשביל חטי השנהב. זה נורא, משום שהם בעלי חיים מקסימים ואינטליגנטיים, ומנהלים חיים חברתיים מרתקים. הפיל האפריקאי הוא היונק היבשתי הגדול ביותר, ויכול להגיע לגובה 3.6 מטרים ולמשקל שבין 3.5 ל-6.5 טונות. בהנחה שהאדם לא מפריע, תוחלת החיים שלו יכולה להגיע גם ל-70-60 שנים. העדר מורכב בדרך כלל מנקבה זקנה ומצאצאיה. הפילים מתקשרים ביניהם על-ידי השמעת קולות. בני אדם אינם שומעים את הקולות האלה, אבל פילים יכולים לשמוע אותם גם במרחק של תשעה קילומטרים. הפילה ממליטה בדרך כלל גור אחד, ומיניקה אותו עד שהוא בן ארבע-חמש. בשלב הזה, הוא כבר מתחיל לגדל חטים באורך של 15 סנטימטר, המציקים לאמו בעת ההנקה. גם אחרי שהגור נגמל, הוא ממשיך ליהנות מהגנת השבט.

300 מטר מעוקבים בשנייה

המשכנו בדרכנו במעלה הנהר. הזרימה התגברה, ומנוע הסירה השמיע שאגות מחאה. התרגלנו כבר למחאות שוכני הנהר, ולכן לא נתנו גם לקולות אלו להשפיע עלינו. התקדמנו לאט, ואז התגלה לעינינו המראה המרהיב של מפלי מרצ'יסון.

מפלי מרצ'יסון נמצאים בקטע הנהר הקרוי נילוס ויקטוריה, שמוצאו באגם ויקטוריה, בתחומי הפארק הלאומי מרצ'יסון פולס, הקרוי על שמם. בראש המפלים הנילוס מפלס את דרכו החוצה דרך פרצה ברוחב 7 מטרים. משם הנהר נשפך אל בסיס המפלים בהפרש גובה של 43 מטר, דרך 3 אשדים נפרדים, וממשיך בזרימתו מערבה אל אגם אלברט. במפלים זורמים כ-300 מטרים מעוקבים של מים מדי שנייה. תנינים רבים מתקהלים בבסיס המפלים.

חוקר הארצות הבריטי סמואל בייקר היה האירופי הראשון שהגיע למפלים (ב-1864), והוא קרא להם על שמו של רודריק מרצ'יסון, נשיא החברה הגיאוגרפית המלכותית הבריטית באותה עת. שליט אוגנדה אידי אמין שינה את השם לק"ב""ל"ג"ה, על שמו של אחד מהמלכים האפריקאים, אך השם הקולוניאלי הוחזר עם נפילת משטרו של אמין.

הדייג שלנו ביצע כמה גיחות נגד הזרם בניסיון להגיע קרוב לבסיס המפלים, ואז כיבה מנועו, ונתן לנו להיסחף עם הזרם, כשהוא מחייך כמו ילד בלונה-פארק. בדרך חזרה התרכזנו בכמה סוגי ציפורים לאורך הנהר. בצוקי אבן חול מצאנו קבוצת שרקרקים (Bee-eater). חלקם ישבו על העצים, אחרים הציצו ממחילות שבקיר.

ראינו גם שני סוגי חסידות בצבעים מרהיבים. אחת פרסה כנפיה לאוורור, ושנייה, עם מקור בצבעי כתום-שחור, עמדה על אי קטן בנהר, ועם מעט דמיון אפשר היה לראות את מרים שומרת על משה בתיבה. הרבה מים זרמו מאז ביאור.

הנילוס, קווים לדמותו

הנילוס הפך את מצרים לאימפריה. בזכותו המצרים היו הראשונים לפתח שיטת השקיה מסודרת, שמתבססת על הצפות הנילוס. לא רק החקלאות הרוויחה מכך - ההתמודדות עם ההצפות וחלוקתן לשטחים תחומים יצרו מערכת שלטונית ניהולית, מרכזית ומסודרת. הצורך בחלוקת המים פיתח גם את הטכנולוגיה, שיצרה בין היתר גם אמצעי מדידה שונים. שרידים לאותם כלים נשארו בשפה עד היום. הביטוי "קנה מידה", למשל, הוא אחד מהם - קנה סוף שעליו היו סימנים שעל-פיהם ניתבו את זרימת המים לתעלות השונות.

לנילוס המצרי יש שני מקורות עיקריים - הנילוס הלבן, שמגיע מאוגנדה, והכחול, שמקורו באתיופיה. הלבן זכה בשמו משום שבדרכו צפונה הוא עובר בתוך ביצות, אך יוצא מהן נקי וצלול. שני הנילוסים מתאחדים בחרטום שבסודן, והופכים לנילוס בה"א הידיעה, שזורם במצרים, זה שהתנ"ך מכנה "נהר מצרים", "היאור", "השיחור" או "מי השיחור".

מוצאו של הנילוס הלבן בימת ויקטוריה שבאוגנדה. מכאן הוא זורם צפונה אל הים התיכון, כשהוא עובר דרך אוגנדה, קניה, הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (לשעבר זאיר), אתיופיה, דרום סודן, סודן ומצרים כמובן. עורק חיים באזור צחיח. עד היום, רובה הגדול של האוכלוסייה במצרים ובסודן שוכנת לגדות הנהר.

את מקורות הנילוס הכחול גילה לעולם המערבי חוקר הארצות הסקוטי ג'יימס ברוס ב-1770. על מקורות הנילוס הלבן הייתה מחלוקת בין חוקרים, שלא הגיעו להסכמה אם מקורו באגם טנגנייקה או באגם ויקטוריה, שניהם באוגנדה. אגם ויקטוריה זכה לבסוף בבכורה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988