אגדות לפסח

בפרק הבכורה של סדרת המופת ווסטוורלד מובאים, בהפרש של חמש דקות, שני עקרונות יסוד בכל יצירת אמנות: הראשון מתגלה כאשר ברנרד, האחראי ליצירת אנדרואידים דמויי אדם, שם לב לניואנס קטן על פניה של הבוסית שלו: "המצח שלך, כשאת כועסת ומנסה לשלוט בכעס, השרירים הקטנים יוצרים קשת זעירה. אני יכול לתעד את זה?". העיקרון השני מתגלה דקות ספורות מאוחר יותר, כאשר האיש האחראי לכתוב את הסיפורים של אותם אנדרואידים, מציין בפני אותה בוסית, שכל הקסם טמון בכך שהקהל יודע שהאנדרואידים אינם אמיתיים, ושאם עושים אותם אמיתיים מדי - בין היתר, באמצעות ניואנסים זעירים כמו הקשת הקטנה במצח - הקסם הזה אובד.

שניהם צודקים: מצד אחד, כאשר רוצים להפיח רוח חיים ביישות מלאכותית, בדיונית, הניואנסים הזעירים הם אלה שהופכים אותה לאמינה (למשל, בסרט האנימציה היפני זוכה האוסקר "המסע המופלא", ילדה מצוירת מכניסה את רגלה אל תוך נעל, ומטופפת קלות עם הרגל כדי לוודא שהנעל יושבת היטב). מצד שני, אם נרגיש שאין הבדל בין האמנות לבין מה שהיא מחקה, אז האמנות עצמה כבר אינה רלוונטית (למשל, ציור כל-כך ריאליסטי עד שאי אפשר להבדיל בינו לבין צילום). הכי אמיתי שאפשר בלי להיות אמיתי מדי, זה האיזון העדין שעליו נשענת היצירה הבדיונית.

החוק הזה תקף עשרות מונים כאשר מדובר בסרטי אנימציה, מפני שאנימציה בהגדרה היא הפחת רוח חיים ביישות מלאכותית (מקור המילה במונח "אנימה", נשמה, ובעברית: הנפשה, מלשון נפש); והוא היה תקף ביתר שאת בסרט האנימה היפני "הרוח במעטפת" מ-1995, המביא את סיפורה של שוטרת רובוטית, שבאמצעות טכנולוגיה מיוחדת הושתל מוחה בגוף מלאכותי.

זו הייתה יצירה מבריקה ופורצת דרך המאופיינת בדיוק בניואנסים הקטנים, שגרמו לצופים להאמין לחלוטין במציאות המתוארת בה, גם אם היא מצוירת. במובן הזה, הכותרת "הרוח במעטפת" קיבלה שתי משמעויות. האחת פילוסופית: המוח הוא הרוח, הנשמה, השוכנת בתוך המעטפת, הגוף המלאכותי, המכונה (השם התבסס על מסה פילוסופית בשם "הרוח במכונה"); והשנייה קולנועית: הרוח במכונה מתייחס לאותם רגעים נדירים שבהם דמות מלאכותית מתעוררת לחיים, הופכת לאנושית, בזכות ניואנסים קטנים ומבריקים. רוח של אנושיות בתוך המכונה הקולנועית.

ואז הגיעה הגרסה החיה והרסה הכול: ב"הרוח במעטפת", גרסת 2017, בכיכובה של סקרלט ג'והנסון, לא נותר כמעט דבר ממה שהפך את גרסת האנימה למופתית כל-כך. לא העידון, לא הפואטיקה, לא הפילוסופיה, ואפילו לא קטעי האקשן והוויזואליה המהפנטת של המקור, שבגלל עריכה וצילום עצלים במיוחד (כי מי צריך את כל אלה כשיש אפקטים ממוחשבים) הם נבלעים בתוך קקפוניה של אורות ניאון, שכמוה כבר נראו רבות על המסך, ובצורה הרבה יותר טובה. ולמעשה, בניכוי שתי הופעות טובות מאוד, של הקולנוען האגדי טקאשי קיטאנו ("אחי", "זטואיצ'י") ושל מייקל פיט ("החולמים", "אימפריית הפשע"), "הרוח במעטפת" הוא אחד הסרטים המאכזבים של השנים האחרונות - בעיקר נוכח הפוטנציאל האדיר שהיה טמון בו לאור גרסת האנימציה.

למרבה המזל, ישנה על המסכים הוכחה חיה, תרתי משמע, לכך שגרסאות "לייב אקשן" לסרטי אנימציה לא חייבות להיגמר במפח נפש: "היפה והחיה" גרסת 2017, בכיכובה של אמה ווטסון, מהווה את ההיפך הגמור מ"הרוח במעטפת". גם כאן מדובר בעיבוד לסרט אנימציה פורץ דרך (היחידי שהיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, עוד לפני שנולדה קטגוריית אנימציה); גם כאן הסיפור עוסק במהותה של אנושיות; וגם כאן יש מסורת עתיקת שנים שצריך לכבד ולשמר. ו"היפה והחיה" 2017 עושה בדיוק את זה.

עם שחקנית אקטיביסטית כמו ווטסון, שסירבה ללבוש מחוך כדי לא להיראות כמו נסיכות דיסני, שלאורך השנים זכו לביקורת על ייצוג דימוי גוף לא ריאלי; עם תוספות קטנות לתסריט שסתמו חורים עלילתיים שנוצרו בגרסת המקור; עם עיצוב הפקתי שלקח את כל מה שיפה בסרט האנימציה והפיח בו חיים חדשים; ועם קאסט נהדר שכולל גם את אמה תומפסון (קנקנית התה), את איאן מקלן (השעון העתיק), את יואן מקגרגור (הפמוט המפורסם לומייר) ואת ג'וש גאד שגונב את ההצגה ומסתמן כיורש של ג'ק בלאק - "היפה והחיה" נארז לכדי בונבוניירה ויזואלית מרגשת עם פסקול שלא נס לחו מאז הניינטיז.

עם או בלי הילדים, מדובב או באנגלית, בתלת ממד או באיימקס, לחובבי קיטש ולציניקנים כאחד, "היפה והחיה" יכניס אתכם עמוק לתוך אגדה בת קרוב ל-400 שנה, ויגרום לכם, אולי לראשונה, להרגיש חלק ממנה. מהרגעים הקסומים האלה שמתוך המסך בוקעת רוח חיים אמיתית.