עכברי המעבדה של ברגמן

"תמונות מחיי נישואין" על-פי אינגמר ברגמן, הקופרודוקציה הראשונה לתיאטראות הקאמרי וגשר, מאפשרת דואט חד-פעמי באיכויותיו בין אפרת בן-צור ואיתי טיראן, שניים משחקני התיאטרון הדרמטיים הדומיננטיים של דורם. אבל עוד קודם נגיע אל הדואט, אני רוצה לפתוח דווקא בבמאי גלעד קמחי, שהוא גם במאי הבית של בית ליסין, כך שאם תרצו, מדובר בשיתוף פעולה משולש לא רק בין מוסדות, אלא בין כמה מנציגי הכוחות הצעירים המשמעותיים שמעצבים את דמות התיאטרון הישראלי של ימינו והלאה.

קמחי, יחד עם מעצב התפאורה ערן עצמון (אגב כוחות עולים) מקבלים את ההחלטה המשמעותית ביותר בהפקה (זולת הליהוק), וגם זו שנותנת לה את הארומה הברגמנית הכמו-קולנועית. בכל אחת מן התמונות הם מעצבים את הבמה אחרת, כאשר התהליך כולו קורה לנגד עיניו של הצופה. החיים כספר פתוח. זירה אחר זירה - פעם בחדר השינה, פעם בסלון, פעם במשרד - לונג-שוטים חושפניים וקלוז-אפים חודרניים, והבמה נפתחת ונסגרת כמו הייתה מניפה צבעונית של רגשות. ובתוך כל זה, וכאן גם מגיע הערך המוסף: בכל אחד מן המעברים הללו בין תמונה לתמונה, בני הזוג עומדים קפואים, כאשר שישה ניצבים שאמונים על סידור הבמה, מפשיטים ומלבישים אותם כמו היו מריונטות. בחירה אמנותית שמעבר לערך האסתטי שלה ולדינמיות שהיא מכניסה בהתרחשות, יש בה גם אמירה מדויקת על המוסד שברגמן העמיד פה למבחן: מוסד הנישואין ובני הזוג שלכודים בסד שלו, בין במודע ובין שלא. הם כמו עכברי מעבדה, ואין להם באמת סיכוי לנצח. לא על-פי ברגמן בכל אופן.

את "תמונות מחיי נישואין", שמגולל את קורותיהם של בני הזוג יוהן ומריאן, כתב וביים ברגמן במקור ב-1973 כמיני-סדרת טלוויזיה (שוודית) בת שישה פרקים, בכיכובם של ארלנד יוזפסון וליב אולמן, שעמה היה לו רומן מחוץ לאחד מחמשת נישואיו, ולשניים גם בת משותפת (הסופרת לין אולמן, אחת מתשעה מילדיו). ב-1981 הוא עיבד אותה למחזה, וב-2003, ארבע שנים לפני מותו, כתב וביים פרק נעילה - את הסרט "סרבאנד" שחזר אל בני הזוג, הפעם בזקנתם.

כמו ביצירות מופת רבות אחרות, גם ב"תמונות מחיי נישואין", זה לא רק המה, כמו שזה האיך. והרי על פניו מדובר בעוד דינמיקה שגרתית של בני זוג. יוהן משועמם ומודע לכך - נרקיסיסט שמונוגמיה אינה בטבע שלו, והוא מתאהב בסטודנטית צעירה. אחר כך גם ממנה נמאס לו, וחוזר חלילה. מריאן משועממת גם היא, אבל היא עדיין לא יודעת את זה, אז לה יש תהליך של התפכחות מן המוסד לעבור. שחרור, אבל כל זה קורה בדיאלוגים בוטים ומושחזים שלא משאירים דבר על רצפת חדר העריכה, אם כבר דימויים קולנועיים. הכול מוטח זה בפניו של השני וההתקלפות היא מושלמת - הם שונאים ואז גם אוהבים, והם רוצים זה בקרבתו של זה, אבל גם לא יכולים לשאת זה את זה. פעם ידו שלו על העליונה, פעם שלה, אף פעם לא ניצחון משותף - והצמד טיראן ובן-צור שנדרשים למשימה, מוצאים את התשובות בהגשה. שיא אחר שיא הם מותחים את גבולות הקשר, מחדדים כל ניואנס שבנמצא ומצליחים לרתק. דינמיקה זוגית אמינה ועוצמתית של שני שחקנים שנדמה שהיו זקוקים, גם בקריירות האישיות שלהם, לפרטנר שכזה להתמודד עמו.

טיראן הוא שחקן שלא אחת נוטה להאפיל על סביבתו, לבלוע אותה בכריזמה הבימתית שלו. ודאי כאשר מדובר בשחקנים בני גילו. אבל בן-צור אינה מהזן שנבלע. הכוכבת הגדולה של גשר שם, נוכחת וסוחפת במלוא העוצמה. וזה מושך וכואב גם יחד. ממש כמו מוסד הנישואין שברגמן כל-כך אהב לשנוא, אבל לא יכול היה בלעדיו.