"אני מרגיש שבעוד רגע הכול ייעלם, שמישהו יגיד, זה שטיק"

תשע שנים אחרי, בטקס פרסי התיאטרון שיתקיים מחר (שישי) במרכז ענב בתל אביב, יישב הילד הנרגש ההוא בשורות הראשונות, כאחד המועמדים לפרס השחקן המבטיח ל-2016 על תפקידיו ב"קוריולנוס" וב"לבד בברלין" בהבימה ולשאלתכם, כן, הוא לא ממש מצליח לעכל את זה.

"הייתי בטוח שהלימודים בתלמה ילין הם עניין נחמד, אבל שאחרי הצבא אלמד פסיכולוגיה או פסיכודרמה, כי אני אוהב לעבוד עם אנשים", אומר יוסיפוביץ', בחור גבוה בעל משקל עודף, שמצליח באורח פלא לדלג מעל הטייפ-קאסט של "הבחור השמן והחביב" לתוך הקטגוריה של נטו שחקן טוב. "מצד שני", הוא ממשיך, "אני הקלישאה של הילד שעשה הצגות בסלון והכריח את המשפחה לצפות בהן. רציתי בזה, אבל לא האמנתי שאתקבל ללימודי משחק. עד היום אני מרגיש שהנה, עוד רגע, אנשים יגלו את הבלוף שלי והקסם יתפוגג".

וזה למרות הפידבק החזק שאתה מקבל, שבא לידי ביטוי בתפקידים משמעותיים בהבימה מהרגע שסיימת את הלימודים.

"אני מאוד נהנה, מרגיש חי, מרשה לעצמי לעשות על הבמה את מה שאני לא מעז לעשות בחיים - להיות הרבה יותר שובב וחצוף, אבל עדיין יש בי את הספק הפנימי הזה. כשלא התקבלתי לתיאטרון צה"ל, זאת הייתה מכה כואבת. אמרתי לעצמו, הנה, הם הבינו סוף-סוף. הייתי בזה כמה שעות ואחר כך הפכתי את המחשבה ל'לא רוצים? לא צריך'. שירתי כמאבחן פסיכומטרי ויצאתי לקצונה".

מה שקירב אותך ללימודי הפסיכולוגיה.

"אבל כשהשתחררתי, הבנתי עד כמה המשחק חסר לי. עשיתי כל מיני פרויקטים לפסטיבל עכו ולפסטיבל הפסלים ברחובות ואז עשיתי חושבים עם עצמי ועם ההורים והחלטתי לגשת לבחינות לבתי ספר למשחק, כי למה לא לנסות. נבחנתי לניסן נתיב, ליורם לוינשטיין ולסמינר הקיבוצים - וכשפגשתי את איציק ויינגרטן (מנהל בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים) רציתי ללמוד רק אצלו. משהו בדיבור בגובה העיניים, בראייה הכנה שלו את הדברים, במרחבים עם הדשא בסמינר. ההורים עזרו לי לממן ובמקביל המשכתי לעבוד מ'בימת הנוער' ברחובות כמדריך קבוצות".

במאי לעתיד?

"שאיפה בינתיים, קטונתי".

מאור זגורי, שהיה מורה שלך בסמינר, בחר בך לגלם את "המלט".

"כמעט לא ניגשתי לאודישן, כי כבר היו לי תפקידים ראשיים בשתי הפקות קודמות וחשבתי שלא יהיה לי סיכוי. אבל מאור דחף אותי לאקסטרים, לצאת מאזורי הנוחות שלי. המלט שלי הוא דווקאיסט, חצוף, נהנתן, כל מה שלא חשבתי על המלט קודם. כשהייתי בתיכון ראיתי את המלט של איתי טיראן והיה לי בראש ההמלט המהורהר".

ההצגה אומצה בהבימה, אבל לא רק היא: הוחתמת שם עוד לפני שסיימת את הלימודים.

"כן, ל'ז'קו' עם יעקב כהן, שאיציק ויינגרטן ביים. הייתה לי שיחה עם אילן רונן (אז המנהל האמנותי) והוא אמר לי, 'אני רוצה שתגדל ותתפתח כאן'. זאת אמירה מדהימה שנחרטה בי, זה גב, אמון - ומיד אחר כך כבר קיבלתי את 'קוריולנוס' ואת 'לבד בברלין' - ואז הגיע המלט".

נסיקה מטאורית שגם יודעת להיות מפחידה.

"מאוד. בגלל זה בדיוק אני מרגיש שבעוד רגע הכול ייעלם, שמישהו יגיד, זה שטיק, וכמובן שאני מקווה שלא. אני ממש בתחילת הדרך ויש המון כיוונים שאני רוצה להתפתח אליהם ואני מכיר תודה על הכול. באמת הייתה לי שנה מטורפת".

לא היה רגע שחשבת שכל זה גדול עליך?

"לא. זה מאוד גדול, אבל אני מאמין שאני יכול לגדול לתוך זה. ב'קוריולנוס' אני עושה כמה תפקידים משתנים - כומר, שדכן. אני כמו ברכבת הרים, מחליף תלבושות, עולה, יורד, זה כיף לקפוץ מדבר לדבר. ב'לבד בברלין' אני הקצין הזוטר שחותר תחת הקצין הבכיר. משהו שונה לגמרי".

אם תיבחר לשחקן המבטיח, תצטרך לקיים.

"ולך תקיים עכשיו. זו הגדרה מורכבת ונכון לכרגע, אנחנו עוד לא שם. עצם המועמדות זאת הכרה גדולה. מי בכלל חלם על המעמד הזה לפני תשע שנים".

ההכרה האמיתית היא התפקידים המשמעותיים שאתה מקבל.

"נכון, בשבוע שעבר עלתה '1984' שמביים עירד רובינשטיין (ביקורת על ההצגה, ראו בעמוד 64). אני מגלם את אחד העמיתים של וינסטון, הגיבור, לעבודה, שיודע וחושב יותר מדי. הוא מבין את השיטה, מאמץ אותה ומסביר כמה היא מצוינת. במפלגה לא אוהבים את זה, כי היא רוצה שהאזרחים לא יחשבו יותר מדי. היכולת של המפלגה לצמצם את השפה, כי כשלא יהיו מילים הם לא יוכלו לחשוב דברים לא נכונים".

אתה מרגיש הקבלה למציאות שלנו בישראל?

"מה שאני מרגיש זה שברשתות החברתיות, לא משנה אם אתה ימין או שמאל, יש הרבה שנאה ופחד להגיד מה אתה חושב, כי אם תגיד משהו חריג, יסקלו אותך באבנים. אובדן האמון בין האנשים, שבמחזה הוא כמובן הרבה יותר מוקצן, ישנו. החברה שלנו במצב חמור, אבל בהחלט שלא מדובר על אותה הסיטואציה".

אתה נזהר.

"אני קורא עיתונים, רואה חדשות, אבל לא משמיע יותר מדי את דעותיי".

חושב על טלוויזיה ועל קולנוע?

"יש משהו בכיוון שאני עוד לא יכול להרחיב עליו. יש לי סוכנת ואני בהחלט הולך לאודישנים. אני מאמין שכשיגיע משהו טוב, זה יקרה. היה פרויקט שנורא רציתי ולא יצא אל הפועל והייתי בלחץ, זה רע, מה יהיה? אבל הייתה לי באמת שנה כל-כך טובה שאסור לי להתלונן".

במקביל לכל זה, אתה ממשיך ליזום פרויקטים, כמו המופע "בירה ונזכירה". ספר עליו.

"אני עושה אותו עם שני חברים מהלימודים. שלושתנו דור שלישי לשואה ויצא לנו לדבר על זה. סבתא מצד של אבא, שהייתי מאוד קשור אליה, הייתה באושוויץ, סבא ברח ממחנות העבודה. הם סיפרו לי הרבה, הקלטתי אותם, וערכתי את הסיפורים שלהם בספר. המופע שאנחנו עובדים עליו עוסק באיך אנחנו משמרים את הזיכרון והוא מיועד לעלות בברים, כשהקונספט הוא של תוכנית אירוח עם מנחה חסר טאקט ששואל שאלות שלא היינו מעיזים לשאול את המרואיינים שלו".

איפה אתם עומדים מבחינת ההפקה?

"בישורת האחרונה. אנחנו רוצים להכניס אותה להכנות למסעות בפולין, להביא אותו לנוער".

ועם כל העומס הזה, אתה ממשיך לעבוד בבימת הנוער ברחובות. למה בעצם?

"כי גדלתי ושם ואני מה שאני היום בזכות המקום הזה, וזה המעט שאני יכול להחזיר בחזרה. נכנסתי לשם בכיתה ב' ומאז לא עזבתי".

השארתי אותה לסוף, אבל אי אפשר לחמוק מהשאלה עד כמה אתה מתעסק במשקל שלך?

"אני חושב על זה לא מעט. אני רוצה שיתייחסו אליי כמו שאני. זה לא שאני חושב שאני רזה, אבל המשקל הוא חלק ממני. כמו כל אחד, יש ימים שאני אוהב את עצמי יותר ויש פחות".

ובכל זאת, דביר בנדק ואיציק כהן, שהיו כבדי משקל, רזו.

"מהצד השני, קובי מאור ועירית קפלן לא. בהמלט, המשקל היה חלק מהעניין בראש שלי, ואם אתה חי עם זה טוב, ואין בעיה רפואית - אז אין עם זה בעיה. אני עם היד על הדופק תרתי משמע כל הזמן, ואוהב לחגוג את מי שאני".

אישי: 26, בזוגיות, מתגורר בתל אביב. אביו הוא מיכאל (מישה) יוסיפוביץ', מגדולי שחקני הכדוריד ששיחקו בארץ

אקטואלי: שחקן הבימה. משחק בימים אלה בהצגות "1984", "לבד בברלין", "קוריולנוס" ו"המלט". מועמד לפרס השחקן המבטיח של השנה בתיאטרון, בטקס שייערך מחר בתל אביב