הסיוט שאינו נגמר: האם גם אתם סובלים מפוסט-טראומה?

נדודי שינה? פוביות? דברים קטנים גורמים לכם לפרוץ בבכי בלי שום הסבר? ייתכן שאתם סובלים מהתופעה ואפילו לא ידעתם ■ ויש עוד חדשות רעות: הממסד לא ימהר לטפל בכם

הסיוט שאינו נגמר / צילום: עמי קאופמן
הסיוט שאינו נגמר / צילום: עמי קאופמן

פרולוג

ואז האוטו נמעך מעלינו

בשבריר השנייה האחרון לפני שחייו השתנו, הבחין עמי קאופמן בצל נע בזווית עינו. הוא החל להפנות את ראשו ימינה אל מה שמשך את תשומת לבו, ואז המכונית שלו החלה להימחץ. מנוף בגובה עשרות מטרים ובמשקל עשרות טונות, שהוצב באתר הבנייה בפינת הרחובות הנביאים והקוממיות בבת ים, קרס מסיבה לא ברורה ונחת היישר על מכונית המאזדה הכסופה שבה ישבו קאופמן ובתו אמה, בת 9.

תוך רגע גג המכונית התקמט פנימה. השמשות התפצפצו. מכסה המנוע רוטש. כשמסתכלים על מה שנותר מהמכונית, קשה להאמין שמישהו יצא ממנה חי. אבל זה בדיוק מה שקרה לקאופמן ולבתו. הקורות העבות של המנוף נחתו בדיוק על מרכז המכונית ופספסו את שניהם בסנטימטרים בודדים.

"היה רעש של מתכת ושל זכוכיות ואני זוכר את השמשה הקדמית מתקרבת אליי", משחזר קאופמן, מגיש בערוץ i24. "התחלתי לזעוק באימה 'אמה! אמה!' אני מסתובב אל החלק של האוטו שהיא ישבה בו, אבל גם כיוון שהיה כבר די חשוך וגם מפני שזה כבר לא היה ממש אוטו, לא ראיתי אותה והיא לא ענתה לי. כשהצלחתי לפתוח את החגורה ולצאת מהאוטו ראיתי שיש עליו מנוף. הייתי עדיין בתוך ענן האבק של הנפילה והרגשתי שאני בתוך ג'ונגל של מתכת.

"בשלב ההוא עוד בכלל לא שמתי לב שאני פצוע. הדבר היחיד שעניין אותי זה להגיע לאמה. בשניות הראשונות חשבתי שהיא הלכה. טיפסתי על איזה ברזל ואז פתחתי את הדלת האחורית מצד שמאל וראיתי אותה בחצי שכיבה, ורק אז היא אמרה לי 'אבא' והוצאתי אותה בכוח. פלג הגוף העליון שלה נראה לי בסדר והיא הושיטה לי ידיים. שאלתי אותה אם היא יכולה לעמוד והיא לא ענתה, אבל ראיתי שהיא שמה משקל על הרגליים. הוצאתי אותה החוצה מבין כל הברזלים ורק אז ראיתי שמטפטף לה דם על החולצה וקלטתי שכל הראש שלי מלא בדם. כשהבנתי שאני פצוע איבדתי את שיווי המשקל, נשכבתי על הרצפה וקראתי לעזרה".

הפציעות של קאופמן ושל בתו היו מינוריות יחסית, אבל כבר בבית החולים הוא הבין שבעוד שגופו יצא מהתאונה שלם, נפשו ספגה פגיעה קשה בהרבה. לקח זמן מה עד שקאופמן אובחן רשמית כפגוע תסמונת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), אולם על-פי עדותו, הוא סבל כבר בימים הראשונים מכמה מהסממנים האופייניים.

"גם כשחזרתי הביתה בכיתי הרבה, לפעמים לגמרי בלי טריגר, אבל ביום וחצי שהייתי בו בבית החולים, אני חושב שבכיתי איזה 10, 15 פעמים. בכל פעם שמישהו שאל אותי מה קרה או שאל אם אני מהתאונה של המנוף, התחלתי לבכות. עפו לי דמעות כמו ממטרה. אני שואל את עצמי אם הייתי חייל על מדים או נפגע מפיגוע והייתי בוכה באותן כמויות, היו שולחים מישהו לדבר איתי, אבל בבית החולים הייתה רק עובדת סוציאלית שדיברה איתי עשר דקות לפני שהשתחררתי, והיא אמרה שאולי כדאי לי ללכת לדבר עם מישהו אחרי שאני אגיע הביתה. היה איזה דיבור שיבדוק אותי פסיכיאטר לפני שאשתחרר, אבל זה לא קרה בסוף. יש לי רתיעה מטיפול פסיכולוגי, אבל כרגע אני בכיוון של כן לגשת לדבר עם מישהו".

קאופמן מספר כי בימים הראשונים לאחר החזרה הביתה הוא נאלץ לקחת כדורי הרגעה כדי להירדם. כיום, הוא אומר, "אני מרגיש מתפקד, אבל אין אפילו דקה שבה זה לא קיים אצלי. כמעט לכל דבר שאני עושה אני מתייחס איכשהו דרך מה שקרה. זה יכול להיות אינטראקציה עם הבנות שלי, שבה אני חושב שזה מזל שאני בחיים, או כשאני מתעצבן ואני אומר לעצמי שאני אמור להיות רגוע כי ניצלתי. וזה קורה כשאני חושב לעצמי אם חברים או קולגות בעבודה חושבים על המנוף כמו שאני חושב על המנוף. אני מסתכל הרבה על אתר הבנייה שנמצא ממש מול המרפסת שלי, ואני גם חונה באותו מקום, וזה מרגיש לי כמו לחזור לזירת הפשע כל יום".

רקע

לא רק בקרב

פוסט-טראומה היא תסמונת נפשית כרונית בתחום החרדה שמתפתחת לאחר שבני אדם (או אפילו בני אדם שקרובים אליהם) עוברים חוויה טראומטית. אנשים שסובלים מפוסט-טראומה עשויים לחוות שוב ושוב את האירוע מעורר האימה; הם נוטים לסבול מקשיים בריכוז; גוזרים על עצמם הימנעות מכל פעילות שעשויה להזכיר להם את הטראומה (למשל, לא לעבור סמוך למקום שבו היא אירעה, לא לנהוג וכו'); מצננים את יכולתם להרגיש עד כדי פגיעה קשה בקשריהם החברתיים; והם סובלים מדריכות ומעוררות מוגברות ברמה שכל רעש פתאומי עשוי לגרום להם לזנק בבעתה. בנוסף, הם נמצאים בסיכון גבוה יותר להתאבדות, להתמכרות לאלכוהול ולסמים, לאיבוד מקומות העבודה שלהם ולפגיעה במערכות היחסים שהם מנהלים. עבור אלו שסובלים מפוסט-טראומה קשה במיוחד, חיי היומיום עשויים להיראות כמעין גיהינום רב סיכונים.

הפרעת דחק פוסט-טראומטית נחקרה לראשונה לאחר מלחמת העולם הראשונה כשלא ניתן היה להתעלם מהמוני החיילים שחזרו משדות הקטל כשהם מעורערים עד לשד עצמותיהם. השם שניתן בזמנו לתסמונת היה "הלם קרב", או בתרגום חופשי מאנגלית "הלם פגזים". עם זאת, לא מדובר בתופעה שמאפיינת את העידן המודרני.

הרודוטוס, היווני שנחשב ל"אבי ההיסטוריה", סיפק כבר במאה הרביעית לפנה"ס תיאור מצמרר של פוסט-טראומה, כשכתב על קרב מרתון: "אפיזלוס בן קופאגוראס האתונאי, שלחם באומץ רב בקרב פנים אל פנים, איבד לפתע את מאור עיניו, אף על פי שלא נפגע בגופו ולא נורה, ומאז היה עיוור במשך כל חייו. שמעתי שהוא סיפר סיפור זה על מה שקרה לו: הוא ראה מולו איש הופליט גדול, שזקנו הצל על כל מגינו, אך הדמות פסחה עליו והרגה את שכנו". (היסטוריה, ספר שישי; הוצאת כרמל; תרגום: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ).

במשך השנים, וביתר שאת לאחר מלחמת וייטנאם (ובישראל לאחר מלחמת לבנון הראשונה), נחקרה התסמונת לעומק. החוקרים יודעים כיום מהם גורמי הסיכון העיקריים ואיך ניתן להפחית אותם, והם גם מציגים שיטות יעילות לטיפול בתסמונת. צבאות מערביים הקימו יחידות שמתמחות בטיפול והעניין התקשורתי המתמשך בנושא גם תרם עם השנים לירידה במפלס הבושה וההסתרה, וסייע מאוד לחיילים ולחיילות לשעבר להבין מה עבר עליהם, לא לחשוש להודות בחולשה ולקבל טיפול.

עם זאת, אולי בגלל כינויה המקורי של התסמונת, בשל עוצמת הפגיעה שלה בחיילים או משום שצבאות השקיעו משאבים רבים בטיפול בה ועיתונאים התאהבו בנרטיב של הגבר האמיץ שלפתע נשבר, הפוקוס תמיד היה על מה שמכונה היום תגובת קרב. באזרחים שסבלו מפוסט-טראומה - להוציא כאלו שהטראומה שלהם נוצרה עקב חשיפה לפיגועים, נפילות טילים וכו' - לא היה עניין רב.

הפסיכולוגית השיקומית הלה רטהאוז אומרת שכמות המשאבים שמוקדשים לטיפול בפוסט-טראומה שחווים אזרחים קטנה בהרבה מזו שהצבא מפנה לאנשיו שסובלים מהתסמונת: "לצבא יש מחלקות ועמותות להלומי קרב והוא יודע לטפל בנושא הזה טוב מאוד, אבל באזרחות המצב שונה. לכל מי שלא עבר הערכה רפואית רצינית שזיהתה את הפוסט-טראומה שלו - אין התייחסות. הם סובלים מסימפטומים והם לא יודעים מה קרה להם. מעבר לכך, הנושא של פוסט-טראומה אצל אזרחים לא ממש נמצא בשיח הציבורי. מתייחסים לזה כאל בעיה שהיא צבאית בעיקרה למעט ארגון כמו נט"ל (נפגעי טראומה לאומית) שנותן מענה לאזרחים שנפגעו בנסיבות ביטחוניות".

רטהאוז אומרת שבעוד שהאנשים שהיא מטפלת בהם מקבלים מענה לפוסט-טראומה שלהם כיוון שהם נמצאים במסגרת רפואית בגלל הפציעות הפיזיות הקשות שלהם, רבים אחרים שסובלים מפוסט-טראומה כלל אינם מטופלים משום שהם יצאו מהאירועים הטראומטיים כשהם שלמים בגופם או עם פציעות קלות.

באופן רשמי, אומרת רטהאוז, מאפשרת הרפורמה בבריאות הנפש לכל אדם שמרגיש שהוא סובל מהסימפטומים הרלוונטיים לפוסט-טראומה להגיע לטיפול. עם זאת, היא אומרת שכיוון שרובם המוחלט של הסובלים מהתסמונת לא מגיעים למצב של חוסר תפקוד גורף, הם אינם מנצלים את זכותם לקבל טיפול. אף על פי שאותם אנשים מתפקדים, היא מדגישה, איכות החיים שלהם נפגעת קשות. משום כך, רטהאוז סבורה שחייבים לנהל מעקב אחר כל מי שהיה מעורב בתאונות קשות ולזמן אותם לביקורת כחודש לאחר האירוע כדי לבדוק את מצבם: "זה דבר שלא נעשה היום. חייבים לזמן את הבן אדם כדי לראות מה עבר עליו. חוץ מזה, חייבים להקים מרכזי שיקום לאנשים שסובלים מפוסט-טראומה, וזה גם דבר שלא קיים היום. המון-המון אנשים סובלים מסימפטומים ורוב האנשים לא יודעים מה עובר עליהם. הם ירגישו מאוד עצבניים, יסבלו מפחדים והרבה פעמים הם יקבלו מהסביבה ריקושטים שרק יקשו עליהם עוד יותר".

ההתייחסות לפוסט-טראומה כאל הפרעה שתוקפת רק אנשים שחווים את מוראות הקרב, נפוצה מאוד. בדצמבר האחרון, למשל, מנחה הטלוויזיה הבריטי פירס מורגן שיתף בטוויטר ראיון שנתנה ליידי גאגא לרשת NBC, ובו סיפרה שהיא סובלת מפוסט-טראומה עקב אונס שעברה כשהייתה בת 19. "לא, אין לך פוסט-טראומה", כתב מורגן, "לחיילים שחוזרים משדות הקרב יש פוסט-טראומה. מספיק עם ההתרברבות הטיפשית הזאת". זמן קצר לאחר מכן, כתב מורגן ל-5.33 מיליון העוקבים שלו כך: "אני מגיע ממשפחה צבאית גדולה. זה מכעיס אותי כשידוענים מתחילים לטעון 'פוסט-טראומה' לגבי כל דבר על מנת לקדם את עצמם".

טענותיו של מורגן לא רק מכעיסות בחוסר הרגישות שלהן, אלא גם מסוכנות משום שהן התבססו על מידע לא נכון. פוסט-טראומה יכולה לתקוף כל אחד, בכל מקום, בלי קשר להימצאותו במסגרת צבאית או בשדה הקרב. למעשה, מספר הסובלים מפוסט-טראומה בחיים האזרחיים גדול בהרבה ממספר החיילים או החיילים לשעבר שסובלים מהתסמונת. לא מפני שהחיים האזרחיים מסוכנים יותר מהחיים בצבא (הם לא), אלא פשוט משום שבכל רגע נתון ישנם הרבה יותר אנשים שחייהם אינם מתנהלים במסגרת צבאית.

"ההערכה היא שכ-60% מהאזרחים נחשפו במהלך חייהם לפחות לאירוע אחד בעל פוטנציאל טראומטי כמו למשל תאונת דרכים, ושכ-30% מהאזרחים נחשפו לפשע אלים כמו תקיפה או אונס או היו עדים לו", מסביר הפסיכולוג הקליני פרופ' אלי זומר מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. "מחקרים מראים שנפיצות של הפרעת דחק פוסט-טראומטית במהלך חייהם של אזרחים היא כ-10%. כלומר, כ-10% מהאזרחים לקו לפחות פעם בחייהם בהפרעת דחק פוסט-טראומטית. ההערכה היא שכ-3% מהאוכלוסייה סובלת מהפרעה פוסט-טראומטית בכל רגע נתון. כלומר, בישראל ישנם יותר מ-200 אלף אזרחים שסובלים כיום מההפרעה".

הסכנה בגישה שבאה לידי ביטוי בהאשמות של מורגן כלפי ליידי גאגא, ובכך שדבריו יופצו הלאה בצורה לא אחראית ומבלי שיעומתו עם העובדות, אינה רק שאין-ספור אנשים שסובלים מפוסט-טראומה יירתעו מכל ניסיון לקבל הכרה במצבם ולעולם לא יטפלו בו, אלא שגם החברה לא תתייחס לקשיים האמיתיים שלהם כאל סבל אותנטי שיש להקל עליו. שיח ציבורי שכזה מוביל בהכרח לאי הקצאת משאבים ולהחמרה במצבם של אנשים שסובלים מהתסמונת.

סימנים

מועקה ללא הסבר

יוהנה לוי, מטפלת בבעלי חיים בת 38 ממושב עולש, סובלת מפוסט-טראומה מאז שנאנסה בעת שירותה הצבאי: "עוד בזמן השירות דיווחתי על מה שקרה - וזה לא טופל, ואחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי להסתגר. נעלתי את עצמי בחדר במשך שנתיים ולא יצאתי. בסופן של השנתיים האלו הגשתי תלונה במשטרה והתחלתי להיאבק במערכת. בכל השנים הללו תפקדתי ברמה של לקום וללכת לעבודה, אבל לא תפקדתי ברמה החברתית. בחרתי גם בעבודה במוקד חירום של העירייה שהייתי סגורה בה בתוך חדר. אחרי שש שנים של מאבק, שבסופו התברר לי שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור, ושאותו תוקף הפך להיות שוטר, עזבתי את הארץ למשפחה שלי בצרפת. שם גם הבנתי שאני בפוסט-טראומה. הייתה לי עבודה טובה ובן זוג, אבל הרגשתי שאני לא אני. מבחוץ, הכול כאילו נראה מושלם, אבל בפנים הרגשתי שאני לא מתפקדת כמו אדם נורמטיבי. סיוטים היו דבר קבוע. חוסר מגע היה דבר קבוע. היה לי המון כעס לא הגיוני. היחס שלי לגברים היה מאוד מזלזל. הבנתי שם שאני לא נורמלית. שבפנים אני לא רוצה לחיות".

כשחזרה לארץ הבינה לוי שמצבה חמור מאוד: "הייתי למשל הולכת ברחוב ומישהו היה שורק לי והתגובה שלי הייתה לא הגיונית. הגוף שלי היה נכנס לרעידות ורציתי להרוג את האדם הזה. היה חוסר פרופורציה נוראי. הבנתי שאני בבעיה. שאני לא מסתדרת כשאני יוצאת החוצה, שאני לא יכולה להיות בזוגיות שוויונית, שאני לא יכולה לעבוד בעבודה שיש בה גברים".

כצעד נואש אחרון, היא החליטה לפנות למרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית (הקו לנשים - 1202; לגברים: 1203), ושם הבנתי שאני לא לבד, שהתגובות שלי נורמטיביות, ושאני לא מוזרה".

פרופ' זומר אומר כי מין הוא גורם סיכון מובהק בפיתוח פוסט-טראומה. "לאישה יש פי 2 יותר סיכון לפתח PTSD מאשר גבר שנחשף לאותו אירוע, במיוחד אם הטראומה קשורה באלימות בין-אישית. מחקרים אחרים הראו ששיוך לקבוצת מיעוט באוכלוסייה, מעמד סוציואקונומי נמוך וגיל צעיר - גם הם גורמי סיכון".

בעיה אחרת שממנה סובלים אנשים שחווים את הפוסט-טראומה שלהם בחיים האזרחיים היא שהסיבה להתפתחותה לא תמיד ברורה להם לחלוטין. יעל רפופורט, במאית בת 28 באתר מאקו, אומרת שמאז שהיא זוכרת את עצמה היא פחדה מכלבים. אם בילדותה המוקדמת הייתה לה חוויה טראומטית שבה מעורבים כלבים, היא לא זוכרת אותה, אבל בסיוטי הלילה שלה חזר אותו תרחיש שוב ושוב: היא בורחת מכלב זאב גדול, מטפסת על עץ, ואז הכלב מטפס כדי לטרוף אותה.

הפחד שרפופורט סבלה ממנו היה כה חזק, שכשהייתה חוזרת מבית הספר כילדה, היא האריכה את הדרך לביתה פי שניים כדי להימנע מלעבור ליד חצרות שהיא ידעה שיש בהן כלבים: "ידעתי בדיוק איפה יש כלבים, וידעתי מתי בדיוק הם מתחילים לנבוח כשמתקרבים, וכדי להימנע מהם, הייתי חוצה את הרחוב או הולכת מרחוב אחר. ממש עושה כל מה שאני יכולה כדי להתרחק מהם. לשכנים של החברה הכי טובה שלי היה כלב, ובגללו ממש לא הייתי מסכימה לבוא אליה לבד. היא הייתה צריכה לרדת אליי ולקחת אותי מהרחוב".

כשרפופורט הייתה בסביבות גיל 11, הוריה ניסו למוסס את הפחד באמצעות אימוץ כלבלב, אבל התוצאה הייתה שיעל סירבה לצאת מחדרה אלא אם הכלב היה סגור בחדר אחר. אחרי לא יותר משבועיים מסויטים, ההורים נאלצו להחזיר את הכלבלב למכלאה. שנה לאחר מכן ההורים שלחו אותה לפסיכולוג שסייע לה להתגבר על הטראומה: "אני זוכרת שהוא ביקש ממני לצייר מפה של השכונה ולהראות לו בדיוק היכן נמצאים כל הכלבים שידעתי עליהם, והייתי צריכה לצייר לו את עצמי לפני ואחרי שאני רואה כלב. בפגישה האחרונה טיילנו עם כלב בחצר של המרפאה והאכלתי אותו מהיד. מאז המצב הרבה יותר טוב, אבל אני לא יכולה להגיד לך שאני כבר ממש לא מפחדת מכלבים. כשהייתי בשנת שירות, למשל, היו שני כלבים שהתחילו לריב ונכנסתי להתקף חרדה פסיכי. התחלתי לבכות ולרעוד בלי שליטה. גם כמה שנים אחר כך, כשטיילתי בטיבט, אני זוכרת שהלכו לידנו כלבים וממש ראיתי שחור בעיניים ומזל שהייתי עם עוד אנשים".

טיפול

מתחילים לפתח מודעות

לוי מספרת שבמשך השנים עברה תהליך ארוך של טיפולים מסוגים שונים עד שלפני שנתיים החלה טיפול ממוקד, שכיום היא מתארת כמציל חיים: "כשהגעתי לטיפול הממוקד הבנתי עד כמה הפוסט-טראומה שלי הייתה קשורה לאלימות המינית שחוויתי. אני לעולם לא אחלים לחלוטין. לעולם לא יהיה לי נעים שגבר אקראי ילטף אותי או יקרא לי מותק, אבל התגובה שלי עכשיו תהיה שונה מבפנים".

הפסיכיאטר ד"ר אילן טל מאשר ששיעורי ההצלחה בטיפול ממוקד בפוסט-טראומה גבוהים מאוד. "הטיפול המשמעותי הוא טיפול רגשי שיש בו מרכיב של התרגלות לטראומה. הרעיון הוא לעזור למטופל להפוך את האירוע מאירוע שמעורר אי שקט לאירוע שאפשר לחיות איתו. קשה מאוד להגיד כמה זמן לוקח טיפול כזה, אבל המינימום הוא כמה חודשים וזה מאוד תלוי מתי תופסים את זה וכמה זמן זה התקבע. בעתיד אולי נגיע למצב שבאמצעות תרופות נוכל לעשות משהו מאוד מהותי. כיום, למשל, יש טיפולים בפוסט-טראומה באמצעות MDMA, שזה החומר הפעיל באקסטזי".

זווית יותר אופטימית לסובלים מפוסט-טראומה בחיים האזרחיים מספקת גם פרופ' זהבה סולומון, שמנהלת את המרכז לחקר טראומה באוניברסיטת תל-אביב ונחשבת לאחת מהמומחים המובילים בעולם בתחום. מי שצפה בסרט "ואלס עם באשיר" ראה את דמותה המאוירת משוחחת עם הבמאי ארי פולמן על הפוסט-טראומה שהוא חווה כחייל צעיר במלחמת לבנון הראשונה.

סולומון אומרת שהיא מודעת לכך שבעוד שישראל נחשבת למקום מתקדם במיוחד בטיפול בנפגעי טראומה באירועים המוניים, באירועים קטנים יותר הנפגעים עשויים ליפול בין הכיסאות. "תראה, בכל חדרי המיון בארץ יש פסיכיאטר כונן. ברגע שמגיעים פצועים מייצבים את מצבם הפיזי, אבל אמור להיות נוהל שבו עושים סינון לבעיות פסיכיאטריות. בתקופות של גלי פיגועים גדולים היה ממש צוות שטיפל בדברים הללו, אבל כשאדם בודד מגיע, זה אחרת מן הסתם".

עם זאת, עיסוקה ארוך השנים של סולומון בתחום נותן לה פרספקטיבה רחבה. "כשהתחלתי לעבוד בתחום הזה ב-1982 היו מאוד מסתירים מקרים של PTSD בצבא. אחרי מלחמת לבנון הראשונה התחילו פרסומים בנושא והיחס השתנה. בזמנו, הצבא אמר שהוא מקים יחידה לטיול בתגובת קרב לתקופה של שישה חודשים ותראה - היחידה קיימת עד היום, והיא כמובן הרבה יותר גדולה ממה שהיא הייתה אז.

"אין ספק שיש כיום פתיחות לדבר על זה בהקשר הצבאי וללכת לטיפול. החברה הישראלית עברה מהפך ביחס שלה לנושא, בנכונות להודות בקיומה של הבעיה וביכולת לבקש עזרה. זה עדיין לא אומר שהמערכות עובדות בצורה מושלמת כי העדיפות תמיד תהיה לטיפול פיזי, אבל יש התקדמות. תראה גם את המונח 'נפגעי חרדה'. זו אמנם הגדרה עיתונאית ולא הגדרה רפואית, אבל עצם קיומו של המונח מעיד שיש מודעות ופתיחות לנושא".

סולומון אומרת שהיא סבורה שהפתיחות הזו מגיעה גם לציבור הכללי: "אצל אנשים קוראי עיתונים ומשכילים אני חושבת שיש מודעות לעניין. אין הפרעה פסיכיאטרית אחרת שמדווחים עליה בחדשות. על מה שמכונה נפגעי חרדה מדווחים אצלנו בכל מהדורת חדשות, כך שזה דבר מוכר. האם אנשים עושים את החיבור בין נפגעי חרדה בדרום ישראל בגלל נפילה של טילי קסאם לבין נפגעי חרדה בגלל נפילה של מנוף? אני חושבת שחלק מהם בהחלט עושים את זה".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988