חי, צומח ומאוד דומם

מה הקשר בין פועלים שנופלים מפיגומים (ולאף אחד לא אכפת) לתהליכים ומנגנונים בעולם הצמחים?

חי, צומח ומאוד דומם / איור: תמיר שפר
חי, צומח ומאוד דומם / איור: תמיר שפר

א. הרחוב הקטן שאני גר בו במרכז תל-אביב נתון כבר כמה חודשים, כמו הרבה רחובות אחרים, בתנופת בנייה רצינית. חלק מהבניינים בתמ"א, חלק בפינוי-בינוי, חצי מהשכונה חסומה עקב עבודות תשתית, לא רחוק בונים מבנה ציבור, קרוב יותר הוקם כבר מגדל, אחר נבנה לא רחוק. הכול אמנם רועש וחוסם ומעלה אבק, אבל אני לא מתלונן יותר מדי. גם כי אין הרבה דברים שאני אוהב יותר מאתרי בנייה, וגם כי קצת מוזר בעיניי להתלונן בו-בזמן על זה שאין מספיק דירות ועל זה שבונים דירות חדשות.

בכל מקרה, רבים הבניינים העטויים פיגומי ברזל וקרש שעליהם מתרוצצים פועלים, ואין פעם אחת שאני עובר שם בלי להתפלא איך זה שבינתיים אף פועל לא נפל משם. בתחילת השבוע קרסו בעפולה פיגומים שנבנו בצורה לא בטיחותית ולכדו תחתם ארבעה פועלים. באותה שעה בדיוק נפצע פועל נוסף מפגיעת דיסק חשמלי ביישוב בגלבוע. חמשת הפועלים האלה עוד יצאו בזול: 12 פועלים נהרגו מתחילת השנה, נכון ליום שני; בשנה שעברה נהרגו 48.

"הפועלים מתים בדממה", אמר מנהל הפורום למניעת תאונות עבודה, ראובן בן שמעון, "מתחת לאף של רשויות האכיפה מתגלים לא פעם סיפורים על עובדים שנפצעים ומתים ומפונים באמבולנסים ובמוניות לבתי חולים בשטחים ונעלמים בקול דממה דקה".

פיוטי. אבל לא ממש נכון, נכון? גם כי הפועלים לא מתים בדממה - אני בטוח שהם צורחים את נשמתם - ובעיקר כי מותם הוא לא איזו גזירת גורל. הם לא סתם נפצעים או מתים - הם נפצעים או מתים כי מישהו הביא למותם. הם נפצעים ומתים כי לאף אחד לא אכפת מהחיים שלהם.

ב. ולמה שיהיה למישהו אכפת, תכלס? אחרי הכול, המחיר של חיי פועל בניין נמוך ביותר. לפני 7 שנים, במאי 2010, נהרג בתאונת עבודה פועל אריתראי, טיטן מולו שמו. מולו עבד בניקיון בקומה רביעית של פרויקט בגדרה, בלי שעבר הדרכת בטיחות וללא אמצעי הגנה. הוא דרך על תקרת גבס דקה שקרסה תחתיו ונפל לפיר בעומק של 11 מטרים. שבע שנים אחרי מותו הורשעו שלושה בעלי תפקיד בפרויקט בגרימת מוות ברשלנות. עונשם: שלושה-ארבעה חודשים של עבודות שירות וקנס של 5,000 שקלים לכל אחד.

בפסק הדין שלו כתב השופט מנחם מזרחי את המשפטים שוברי הלב הבאים: "למרבה הצער, איש מהנאשמים לא זכר את שמו של המנוח, את מראהו, את דמותו. היה זה יומו הראשון בעבודה, לא ברכוהו ב'בוקר טוב' ואיש לא החליף עמו מילה". מילים יפות. השופט, כמו מנהל הפורום למניעת תאונות, יודעים לדבר. לעשות? הרבה פחות. את חייו של טיטן מולו איש לא יחזיר, אבל אם במקום עבודות שירות וקנס נמוך היו נשלחים אנשים לכלא ומשלמים מאות אלפי שקלים - ומהר, לא אחרי שנים - אולי הקבלנים הבאים היו נזהרים יותר.

יש גם מקרים אחרים, זה נכון: בתחילת החודש פורסם כי משפחתו של פועל שנהרג אחרי שנפלה עליו יציקה במשקל 4 טונות, תפוצה ב-7.4 מיליון שקל. יפה. אבל מתי נהרג הפועל? לפני 17 שנה.

ג. עוד זלזול תהומי ומרתיח-דם בחיי אדם נרשם בתחילת השבוע, עת פורסם הדוח של נציב התלונות נגד הפרקליטות, דוד רוזן. לפי מה שנכתב, פרקליטים הסתירו ממצאי נתיחות שעשויים להביא לזיכוי, לחצו על הרופאים לשנות את המלצותיהם, הפרו צווים של בית משפט, הסתירו חומרי חקירה מהותיים מהסנגוריה - חומרים שיכולים היו להביא לזיכוי, הערימו קשיים על ההגנה באופן בלתי חוקי והגישו כתבי אישום בלי שטרחו לעיין בכל החומר. כל מה שנעשה, נעשה תמיד לרעת הנאשם.

מדובר על אלפי משפטים: אונס, רצח, הריגה, מה לא. רוזן אמנם לא כותב את זה במילים מפורשות, אבל די בלתי אפשרי שלא לחשוב שברגעים אלה יושבים בבתי הכלא בישראל אנשים חפים מפשע, וגם אנשים המרצים עונשים חמורים בהרבה ממה שמגיע להם. זו מחשבה בלתי נסבלת שחייבת להטריף את כולנו.

גם ככה, שיעור ההרשעות בישראל גבוה מאוד והוא נע בין אומדנים שהאופטימי ביותר הוא 70% והפסימי כבר נושק ל-100%. אנחנו אשמים כל עוד לא הוכחה חפותנו, אבל איך תוכח חפותנו אם כל המערכת עובדת רק כדי להוכיח את אשמתנו?

הפרקליטות, כך נראה, מודדת את עצמה לפי הרשעות, לא לפי צדק. מעבר לכך, המערכת לא רק משוכנעת באשמה של זה העומד לפניה, היא (הפרקליטות) גם מתנגדת נחרצות לכל קיום של משפט חוזר - היא הרי לעולם לא טועה. איך יכול להיות שמקום המדינה ועד היום התגלו רק 22 הרשעות שווא? יום אחד זה יכול לקרות לי. זה יכול לקרות גם לכם.

ד. חוסר הכבוד לקדושת חיי האדם חוזר על עצמו כל-כך הרבה פעמים, עד שכמעט שאין לך ברירה אלא לחשוב שזה משהו בסיסי ועמוק שטבוע בנו.

אני חש שכשמאלני, מצופה ממני להאשים באופן מיידי וגורף את הכיבוש, החוגג בימים אלה את חמישים השנים הראשונות שלו. מי שגוזל חופש וחיים מעם אחר, יגזול אותם בסוף גם מעמו שלו. האמת שזה מפתה וקל, עשיתי את זה בעצמי לא פעם. אולי יש בזה משהו.

אבל אולי הכול הפוך? אני קורא בימים אלה ספר לימוד בביולוגיה שנקרא "תהליכים ומנגנונים בעולם הצמחים" מאת אלי זמסקי, פרופסור לבוטניקה מהאוניברסיטה העברית. הספר הזה יעניין גם אתכם, לפחות בחלקים שאפשר לקרוא בלי תואר שני.

בתחילת הספר שוטח זמסקי בצורה מרהיבה רעיון, שכבר נתקלתי בו לא פעם, כולל בספריו של יובל נח הררי: שלא האדם ביית את צמחי הנוי וכמה מהזנים שאנו אוכלים - אלא שהם בייתו אותנו, וזאת במטרה לחסוך מעצמם את הקשיים שבהישרדות. בדיוק הפוך ממה שהרגילו אותנו לחשוב.

אז אולי ככה זה: אולי זה לא הכיבוש שלפי טענת השמאל השחית אותנו וגרם לנו להעריך פחות חיי בני אדם אחרים וחירותם. אולי הוא לא הסיבה, אולי הוא התוצאה. אולי לא הכיבוש עשה אותנו אלימים ואדישים, אולי האלימים והאדישים שהם אנחנו מאפשרים אותו.

שמאלנים כמוני נוטים לחשוב שאם (וכאשר) יסתיים הכיבוש, ייפלו גם כל שאר הדברים למקומם ויסתדרו כמו במשחק טטריס קוסמי: אנשים יהיו נחמדים יותר, אלימים פחות, הצדק ישלוט בכיפה, הפריון יעלה, העם יתאחד וחיי כל אדם באשר הוא אדם יעלו בחזרה לדרגת קדושה וכולנו נצעד יחד אל עבר כל השקיעות.

אולי. אבל אולי הכול הפוך? אולי האלימות וחוסר הצדק בייתו אותנו, ולא אנחנו אותם. אולי יהיה קל יותר להתחיל בקטן: להקפיד על בטיחות ועל חיי אדם, להעניש את מי שמפקיר אותם, לחפש תמיד את הזיכוי ולא את ההאשמה - ומשם, מי יודע? אחרי הכול, מי אמר שהתרחיש שלפיו סוף הכיבוש יהפוך את כולנו לטובים ולישרים יותר, הגיוני יותר מהתרחיש שלפיו אם נהיה טובים וישרים יותר, יבוא שלום?

ואולי אף אחד מהם לא הגיוני, ולנצח נמשיך לחיות על החרב, ליפול מפיגום ולסבול מחוסר צדק? לא. אני לא יכול לחשוב ככה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988