מאבק צודק: העוזרים המשפטיים נלחמים בדרישות משפילות

דעת אורח: יש להציב בפני העוזרים המשפטיים אופקי קידום והתפתחות ■ לא יעלה על הדעת שהקדנציה שלהם מוגבלת בזמן - משל היו נשיא המדינה, היועמ"ש או נציב שירות המדינה

36 ימים ארכה השביתה של 650 משפטנים בשירות המדינה, 95% מהם נשים, חלקם הניכר מפרנסים משפחות. מדובר במשפטנים המועסקים כעוזרות וכעוזרים משפטיים של שופטים בכל הערכאות.

השביתה שהסתיימה באחרונה עם פסיקת בג"ץ, שקיבל את עתירת העוזרים המשפטיים, הייתה שיאו של סכסוך עבודה המתמשך כבר 8 שנים. כעת חויבה המדינה לנהל עם העוזרים משא-ומתן קיבוצי לפי העקרונות שהתווה בית המשפט העליון, שקיבל את עמדתם העקרונית של העוזרים נגד קציבה מראש של תקופת ההעסקה שלהם.

הסיבה לסכסוך העבודה מדהימה: בשנים האחרונות המדינה עמדה על כך שלעוזרים משפטיים של שופטים תהיה קדנציה מקסימלית קצובה, כאילו היה מדובר בנשיא המדינה, ביועץ המשפטי לממשלה, בנציב שירות המדינה או, להבדיל, ב"פרויקטורים" שנשכרו לביצוע מטלה ספציפית זמנית, שלא יהיה כל צורך בתפקידם בסיום תקופת ההסכם איתם.

העוזרים המשפטיים מועסקים לפי חוזים אישיים המתחדשים מדי שנה. ניתן להפסיק את עבודתם בכל מקרה שבו דעתו של שופט לא נוחה מעוזרו המשפטי, והשופט מבקש להחליפו. עם כל אלה העוזרים המשפטיים משלימים. התנגדותם היא לקציבת כהונתם, כך שבתום 4 שנים הם בכל מקרה יפוטרו וייפלטו לשוק העבודה (המדינה הייתה מוכנה לאפשרות הארכה בשנתיים נוספות, ובמקרים "חריגים" לעוד שנתיים) - זאת ללא קשר ליכולתם המקצועית, להישגיהם, למסירותם ולמידת שביעות-הרצון מעבודתם.

המדינה הסבירה עמדה זאת, לצד יחסי האמון הנדרשים בין השופטים לעוזריהם, בכך שהתפקיד מתאים לעורכי דין צעירים בלבד, מעין מתמחים, ושאין לו אופק קידום; ברצון לרענן את השורות; בצורך שהמדינה כינתה "להגדיל תורה ולהאדיר". כלומר, שלאחר פיטוריהם הכפויים העוזרים המשפטיים ינחילו לקהילת עורכי הדין אורחות התנהלות ראויים שלמדו בעבודתם בבית המשפט.

עוד הסברים לעמדת המדינה - החשש שהציבור יטעה לחשוב שמי שמכריע בהליכים המשפטיים הם העוזרים המשפטיים ולא השופטים; ובכך שלא יהיה נוח לשופטים להודיע כי אינם שבעי-רצון מעוזריהם המשפטיים.

שיקולים אלה בחלקם הם בלתי חוקיים ממש (אפליה מטעמי גיל). אחרים הם בלתי הגיוניים (האם דעה של אנשים מסוימים כי העוזרים המשפטיים מכריעים במשפטים, ולא השופטים, אם בכלל היא רלוונטית, תלויה במספר השנים שבהן עוזר משפטי מסוים ממלא את התפקיד?).

מכל מקום, השיקולים שהמדינה הציגה חלים במידה דומה כמעט בכל יחידה ארגונית היררכית בשירות הציבור, שגם בה קיים יסוד חשוב של אמון אישי, על בסיס מקצועי, בין בעלי תפקידים בדרגים שונים.

האם היה עולה על הדעת כי משרות מקצועיות אחרות בשירות המדינה, שאינן לתפקידים בכירים ייחודיים, היו מוגבלות לקדנציה של שנים ספורות, אך בשל רצון "לרענן את השורות" או "להגדיל תורה ולהאדיר"?

עצם ההתייחסות לעוזרים משפטיים של שופטים כאל משרה של עזרה אישית, ולא כאל תפקיד משפטי מקצועי, הוא בעייתי. מכל מקום, העוזרים המשפטיים אינם דורשים קביעות בתפקיד, ואף משלימים עם העסקתם לפי חוזים אישיים שניתן לסיים מדי שנה. הטענה היא נגד הדרישה כי עוזרים משפטיים מקצועיים ומנוסים, שהשופטים שבעי-רצון מעבודתם, יפוטרו בתום שנים אחדות, אך בשל תום הקדנציה.

זוהי דרישה משפילה, שרירותית, המאלצת בעלי מקצוע מצטיינים שמפרנסים משפחות להיפלט לשוק העבודה, ופוגעת בנשים שבמהלך תקופת העבודה בבית המשפט הפכו לאימהות, ובמציאות המפלה הקיימת עלולות להתקשות למצוא עבודה חדשה. כמו כן, נפגעת גם יכולת ההתארגנות של עובדים שתקופת תפקידם קצובה לשנים ספורות.

במסגרת המשא-ומתן העומד להתחיל בעקבות פסיקת בג"ץ, מן הראוי שהמדינה תכיר בעזרה משפטית לשופטים כתחום מקצועי, שהעיסוק בו אינו בהכרח זמני, ושככל מקצוע, ניסיון הוא יתרון ולא חיסרון לעוסקים בו. מחשבה יצירתית נדרשת לא כדי לחייב עוזרים משפטיים מיומנים לפרוש כעבור שנים ספורות, אלא דווקא כדי להציב בפניהם אופקי קידום והתפתחות.

■ הכותב הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר-אילן ודיקן בית הספר ללימודים מתקדמים של האוניברסיטה.